אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גורדון: ערכו של הייאוש בתהליך היצירה


התמונה של קובי דנה
גורדון: ערכו של הייאוש בתהליך היצירה

גורדון: ערכו של הייאוש בתהליך היצירה

הגיונות אד"ג | כל פעם טעימה אחרת מרעיונותיו של אהרון דוד גורדון

הגיון שני | "המלאך הממונה על היצירה": על ערכו של הייאוש בתהליך היצירה

הגיון ראשון: הם ואנחנו

לא אחת קורה לנו שאנו מגיעים לייאוש גדול מאוד, מרגשים שאין דבר שיכול לנחמנו, שאיננו מסוגלים להכיל את המצב הקיים. אנו מרגישים קריסה נפשית שגורמת לנו להיות מושבתים, לא מסוגלים להתרכז בכלום. הוגים יהודים שונים כתבו לא אחת על כוחו של הייאוש ותחושת ה'אין מוצא' שאנו חשים בתקופות מסוימות בחיינו בתהליך היצירה החיובית. גם א.ד. גורדון כתב על תהליך היצירה אשר מונע על ידי ייאושו הקיומי של האדם. במכתב שכתב לסופר י"ח ברנר, ציין זאת היטב:

"אתה אומר: הרעיון הוא רק בשביל יחידים. כן, בתחילה הוא רק בשביל יחידים. אבל היודע אתה את כוח היחידים, אם יחידים הם? הן כל התנועות הגדולות בקרב האנושות… נבראו בראשונה על ידי יחידים. היחיד, בייחוד היחיד המתייאש, אינו מצפה לגאולה, אינו מצפה לחסדי המציאות ואין עיניו נשואות לכוחם של הרבים. הוא בעצמו הגואל, כלומר הוא בעצמו הקופץ לתוך הים, הוא בעצמו המטיל על עצמו את המשא הגדול, אשר ירסק אותו. אין הוא מחשיב חשבונות, אין הוא מביט לצדדים, לחשבונות שיחשבו אחרים. יהי מה! כי על כן מתייאש הוא, כי על כן אין לפניו אלא שתי דרכים: או 'לגאול' את עצמו מן החיים או לגאול את החיים, כלומר לעסוק בגאולת החים. דרך אחרת אין לפניו."[1]

אז מה בעצם אומר כאן אד"ג לברנר ולנו?

הוא מסביר כי דווקא האדם החש ייאוש כה גדול, דווקא בכוחו לחולל את התיקון הדרוש. הוא מבין כי "אין לי מה להפסיד!" או כפי שכותב זאת אד"ג — "יהי מה!" כשרמת הייאוש בחיים כל כך גדולה יש לנו שתי אפשרויות: או לאבד את עצמנו לדעת… ואז נאבד את החיים עצמם, נחיה במעיין בועה שלילית שתחנוק את כל הווייתנו הקיומית, או מנגד פשוט לא נחיה. כלומר – "'לגאול' את עצמו מן החיים…" ולא רק ברמה הפיזית אלא גם הרוחנית, אדם יכול להיות מנותק מהחיים גם על ידי כך שהוא מנותק מהסביבה החיצונית, על ידי התבדלות והתכנסות בד' אמותיו. או שנבין שבכוחנו ליצור מתוך המצוקה והייאוש את היצירה הנשגבת ביותר שיכול בן אדם ליצור. כלומר – "לגאול את החיים, כלומר לעסוק בגאולת החיים…"

על כך מוסיף אד"ג ואומר לנו:

"ובבוא שעות קשות – והן באות לעתים לא רחוקות – ומכות בלתי-צפויות, רעות ותפלות, מחוץ ועוד יותר מבית, ניחתות בך, – מכות המחשיכות את אור-העיניים, המשמימות את הנפש, המהממות אותך כולך, – והעלית בזכרונך אז את האגדה הישנה והרהרת בלבך כי כל אלה לך מידי המלאך הממונה על היצירה; הוא העומד ומכה על ראשך וקורא לך: 'גְדַל!' אכן, יימצא לך כאן גם קרקע לגדול מתוכו, גם מרחב-רום לשאוף אליו ולשגשג – ובלבד שתרגיש, שתבין ותרצה."[2]

כדי שהאדם המיואש יוכל להתעלות וליצור, עליו קודם כל להרגיש את מצבו, להרגישו בכל יכולתו, כמו שאומרים "לזרום" עם הייאוש הזה… אך לא לזרום איתו לכיוונים שליליים אלא לזרום עם הכאב… כלומר, לא לדכא אותו אלא לקבל ולאמץ אותו, ומתוך כך ללמוד את מצבו, לחקור אותו — כיצד הגעתי למצב הזה? מדוע? וכיצד אני כעת מגיב ומתמודד עמו? לאחר שזרמנו עם הרגשות הסוערים והייאוש, לאחר שהבנו את מצבנו עד כמה שניתן לנו להבין, מגיע תורו של הרצון לתיקון הכללי. לא מספיק להרגיש ולהבין אלא צריכים לרצות, לדחוף את עצמנו לעבר הרצון, לרצות גם מתוך הכרח, עד כמה שנשמע סותר הדבר — לרצות מתוך הבנה כי רק כך נוכל להתעלות ולתקן. אד"ג מורה לנו כי המצב הזה שהגענו אליו, הוא רק שלב אחד בהכרת ערכנו, בהכרת פנימיותנו.

מצב של משבר הוא מצב אשר מוביל אותנו ללמידה עצמית, לחינוך עצמי, הוא עוד שלב בהתעלות הנפשית והפסיכולוגית של האדם מול הקיום האנושי הפרדוקסלי. אותו "מלאך הממונה על היצירה" המכה על ראשנו — הוא הייאוש עצמו. והייאוש בעצמו הוא שקורא לנו לגדול מתוכו, אומר לנו שדווקא כי הוא כאן מכה על ראשנו — זהו סימן חיובי ולא שלילי, סימן לכך שאם נענה לקריאתו – נגיע לפסגות שלא העלינו על דעתנו שנגיע אליהן אי פעם. וזאת מורה לנו אד"ג בדבריו.


[1]מתוך מכתב גלוי ליוסף חיים ברנר, מבחר כתבים, ע"ע 193-194.

[2]מתוך מכתבים לגולה: מכתב ראשון.

תגיות נושא: 

תגובות

אני מסכים אבל רוצה להוסיף

יאוש ומלנכוליה הם באמת כוח יוצר. למשל את גן העדן האבוד כתב ג'ון מילטון כשהוא סבל ממלנכוליה עמוקה והוא גם היה במצב של כמעט עיוורון. חשוב לומר שיצירה ספרותית מהווה עבור הכותב שלה מקור לגאולת הנפש ולהתרוממות הרוח והקונפליקט בין היאוש לשמחה מוצא את פתרונו במילה הכתובה ובכוחה הגואל של הספרות.
אבל יש עוד כוח שעומד מאחורי היצירה הספרותית והוא היצרים שלנו שמוצאים לעצמם תיעול בכתיבה. כולם מכירים את המאבק בין העולם היצרי של המשורר המיוצג על ידי דיוניסוס ואת הצד הקר והשקול המיוצג על ידי אפולו- אל האור והבינה. משחק הגומלין בין שני אלו עומד מאחורי תהליך הכתיבה : החלום היצרי של דיניסוס והערות המפוקחת של אפולו.
ככה לפחות טוען ניטשה בלידתה של הטרגדיה

גורדון וברנר

דבריו של גורדון בנושא מעניינים אלא שאני תוהה ביני בין עצמי אם גודדון שהיה איש של עשייה שיקע עצמו בהרהורים על מקורות היצירה או שיש כאן אירוע נקודתי שבו גורדון מנסה לעודד את יוסף חיים ברנר שהייאוש והעצבות איפיינו את חייו ואת יצירתו. ברנר "סחב"ילדות ענייה פרנסה לא יציבה זעזוע מהפוגרומים הקשים ברוסיה חששות כבדים מהעימות מול ערביי ארץ ישראל .גורדון שהעריך את ברנר ורצה שימשיך ליצור לפעול ולא להתדרדר ולכן נראה לי שיש כאן יותר רצון לעודד את ברנר מאשר גורדון הגיגן .בתחום זה : ייאוש כפוטנציאל ליצירה הוא דבר מוסכם כך למשל חלק מיצירתה המופלאה והמדהימה של המשוררת לאה גולדברג נובעים ממנו( מקרה האבא שלה שנתפס עונה על ידי חיילים ליטאים אהבה שמלכתחילה היה ברור שלא מובילה לכלם וכו) אני מעדיף להתרכז בא"ד גורדון לא כהגיגן אלא בגורדון המפוכח הכל כך מעשי שעיקר מעייניו היו באיך לגרום ליהודים המהגרים לארץ ישראל להתחבר נפשית לטריטוריה החדשה ולעשות שינויים מתבקשים באורחות חייהם ואני אחכה בעניין שבמאמר הבא שלך תרחיב בנושא זה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה