אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חשבון-נפש נוקב - ספיחי השבוע 7


התמונה של עמוס אריכא

אחרי בוא מוות יורדת דממה והיא כעלטה שמתפשטת לאחר שקיעת חמה. עד אז הסתמן מעבר בין יום לערבו  באש שהבעירה את האופק. הקו המתוח הזה נחשף כלשון חורכת, לוהטת בתחילתה, צוננת באמצעיתה ובסופה כמקפיאה. לכאב החד שנולד במצב זה אין צורה. הוא אחת מאותן תחושות המלוות את הרוח שבראה את עולמנו. לבן ושחור באו כרוכים זה בזה. כך גם הכאב וההשלמה בעקבותיו, זו הנחמה המלווה את האבלים למלוא אורך מסילתם.

הכאב ממלא את עולמנו בצורות שונות. אין ספור צורות מדכאות יש לפרצופי הכאב; אין גבול למחוזותיו, אין מנוס מהמצוקות שהוא גורר כגרורות ממיתות. אדם רואה בחייו, קצרים או ארוכים, התגלמות של כאב רק בחלק זעיר מצורותיו והוא יודע כי אחת הצורות החובטות בתחומי הלב המפרפר עד שסעים שאין לרפאותם, היא התמודדות הורים עם נחיתת בשורת-איוב על מות ילדם.

ראיתי את בשורת המוות מוגשת בדרכים שונות, לעתים בגוון כזה לעתים בצבע אחר, אבל התוצאה המרה תמיד מונחת לפנינו. לרוב האבל הוא אבל פרטי, בדלת אמות המשפחה הגרעינית. אך לעתים הוא לובש צורה הפורצת לתודעת רבים – ואלה מרגישים עצמם לשעה כבני משפחה אחת שאין להתירה; גורל אחד למתים ולחיים. פוליטיקאים אוהבים להגדיר מצב זה בלשון סכרינית וחלולה עד להקיא כ"איחוד קרעי האומה".

כמו כולם גם אני ראיתי ושמעתי את שהתרחש בשבועות האחרונים מתחילה ועד הסוף המר. היום, מחר או מחרתיים, תישאלנה שאלות קשות שמלוות רבים וטרם נשאלו לגבי המחדלים שאי-אפשר להרפות מהם. גם שאלות מטרידות הקשורות במישרין בהתנהלות נערינו התמימים שנטבחו. נוספות גם תהיות נוקבות לכל אלה הקוראים לנקום נקמה שאין טעם בה, כי אין נקמת ילד קטן. מוטב שנזכור בשעה קשה זאת כי אי-אפשר לקבור את האמת אם חפצים אנחנו בחיים אחרים.

לא רק שעת אבל לאומי מעיק לפנינו, אלא גם רגע של חשבון נפש שאסור להחמיצו ואין לאפשר שיטושטש בתגובות פוליטיות נקמניות מצד עסקינינו הקוצפים. לעתים ניתן למנף אסון של אחד לחיזוק חייו של האחר, ממש כמו בתרומת איברים. אולי אין לנו כרגע בן-שיח מבחינת עם מול עם, עדיין לא. אבל הרושם הוא שישנו מישהו בהנהגה הפלשתינאית שפתח באומץ-לב סדק חשוב לחידוש דיאלוג. הוא קורא עכשיו להימנע מלהטיל עונש קיבוצי והוא ראוי לתשובת האחראי שלנו, שתהיה במשקל של אומץ דומה.

לא בסתם דיאלוג נוסף מדובר, אלא נוצר מצב נדיר של אינטרסים משותפים אותו זיככו למען כולנו שלושה נערים במותם הנורא. אולי בהרחבת סדק חדש זה ניתן יהיה למצוא במותם המיותר והמזעזע את תרומתם לחיים אחריהם. תרומתם זו, בעל כורחם, עשויה להתגלות כבעלת משמעות מרחיקת-לכת למשב אמון שיהיה בו להפיץ תקווה להבנת ההכרח בהידברות, למען הילדים והנערים האחרים, משני הצדדים.

בתוך האבל הכבד הזה חולפת קרן של תקווה שאסור להחמיצה. התשוקה לנקמה ברבים היא אווילות ההופכת לאם חטאת. המחר והמחרתיים הם שחייבים להיות לפני מקבלי החלטות שגורלנו בידיהם. אין להעלות על הדעת נקמה קיבוצית שכזאת, אחרת יתברר כי תגובה זו סופה רק תחילתו של פרק טראגי שיגבה מחיר נורא מרבים אחרים, מכאן ומשם.

זהו רגע בו נדמה שהעולם עוצר נשימה.

תגובות

קצת מהמקרא על נקמה

קצת מהמקרא על נקמה-

"עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי"

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.
בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי
כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.
אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה
אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל." (

1 צודק אבל, מצד שני יש לנו במקרא גם את "מחה תמחה את זכר עמלק"

ובכלל לא מדובר על נקמה, בוודאי שלא על נקמה מצד בודדים, שאותה צריך לגנות בכל דרך;
מדובר בתגובה אלימה של ה מ ד י נ ה, שלה בלבד, יש את המונופול על הפעלת אלימות כלפי האויב;
התגובה האלימה כנגד רוצחי הילדים הכרחית הן מוסרית - עדות לחוסר השלמה עם תרבות המוות של האויב והן פרקטית: בקביעת שיעור עוצמת התגובה, מכתיבה המדינה את אורך הרגיעה, עד להפעלת מקרה האלימות הבא כלפינו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא