אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ריקוד הקולות / אורנה ריבלין (שירים)


התמונה של אדלינה קליין
ריקוד הקולות / אורנה ריבלין (שירים)

ריקוד הקולות / אורנה ריבלין (שירים)

"בחדר הסגור, המואר והריק"

ריקוד הקולות /אורנה ריבלין (שירים) (הוצאת עיתון 77 – תשע"ג – 2013)

 הדימויים בספר מלאים בצלליות של משאות אשר מונעות בין אור וצל.

כשהאור צלול, ואינו נוטה לטשטוש, אז שומעים את צלילי 'הקולות' אשר מפכפכים ובאים להיטיב עם הטבע, ובד בבד מזרימים אנרגיות באדם. כך שהיחס בין הטבע לאדם, מקבל מימד שווה ומאוזן.

עוצמת צליליהן של המים הזורמים ומפכים, מפיחים חיות בכל הסובב. מאליו, 'הצללים' ו'הצלילים' – הופכים למחול אין סופי של הקוסמוס. ראה (ע' 12):

..."רִקּוּד הַקּוֹלוֹת/יוֹרֵד מִן הַקִּירוֹת/לִרְחֹץ פָּנָיו/בִּתְהוֹם הַשָּׂדֶה"...//..."עַד הֱיוֹתִי/

אֶבֶן שְׁתִיָּה מְרַאֲשׁוֹתָיו"...

 המעברים בין תהומות 'היש' 'והאין'; 'החלום והמציאות'; 'הפיזי והמטאפיזי' –

פתוחים לדיון. ולא פעם ישנן סתירות בין-מחשבתיות, הבוררות את 'הרצוי'

על פני 'המצוי', אשר מחייב סגנון חיים 'התלוי על בלימה'. (ע' 96) ..."יַלְדָּה שֶׁל סֻלָּמוֹת/עוֹלָה אֶל הַגַּג הַלּוֹהֵט"...//..."מְטַיֶּלֶת בִּזְהִירוּת,/וְקוֹטֶפֶת אֶת הַפֵּרוֹת הַבְּשֶׁלִים"...

 באם נפרוט על מיתרי 'השפל', נתוודע לעוצמת עמידתנו האיתנה בתעתועי הזמן והגורל, ואולי גם נבין במקצת את עומקן של הסודות האפלים והכמוסים אשר צופנים בחובן רוחניות חסרת פשר ומנוח.

 ההתייחסויות אל 'האי-ודאות' בכלל זה בקובץ, מפרות את יצר הסקרנות ומלבות את האש הפנימית הדומיננטית, שבסופה נפתחת לקראת פשרות. ומשם מובילה אל 'הגאות' הברוכה. (ע' 102): ..."אִמָּא אוֹסֶפֶת אוֹתִי/אֶל הַמַּנְעוּלִים וְאֶל הַבְּרִיחִים וּצְרוֹר מַפְתְּחוֹת מַפְקִידָה בְּיָדִי"...//..."וַאֲנִי, יוֹנֶקֶת תַּעֲצוּמוֹת נַפְשָׁהּ,/עוֹלָה אֶל הַדְּלָתוֹת,/פּוֹתַחַת מַנְעוּל אַחַר מַנְעוּל,/בְּרִיחַ אַחַר בְּרִיחַ"...

 נקודת המוצא למושג 'אהבה' (הנגזר 'מהגאות') מקבלת משנה תוקף בהמשך. ולמרות שאין בשירים כדי למצות את כל המוטיבים הגלויים והסמויים שלו, הרי שהנסיבות מורות על כך כי עצם הגילוי הוא לדעת לאחוז בקיים ולמצותו עד תום. האמונה, היא נחלתו הבלעדית של זה, אשר אינו שומע לעצת אחיטופל. אלא לרחשי ליבו בלבד (ע' 61): ..."הִזְהִירוּנִי לְבַל אַפְקִיר/כַּפְתּוֹרֵי עֵינַי/לְקַרְחוֹנִים נְמַסִּים,/שֶׁלֹּא אֶטְבֹּל בִנְהַר מַיִם גּוֹעֲשִׁים/וְהִנֵּה, קֹטֶב גּוִּפִי נוֹשֵׁק לְקֹטֶב גּוּפְךָ"...

 גם 'הארס פואטיקה' אינה נעדרת מהיצירות שבקובץ. וכאשר ישנן 'אותיות' המוכנות לפרוץ מנבכי הנשמה ולהיכתב, שוב לא ניתן לעצרן או לנעול אותן על בריח. תפיסה זאת חשובה לכל יוצר באשר הוא. שכן, סמלו מצביע על שחרור הרוח מתלות כלשהי, וסיפוק שמתמלא עד תום. (ע' 48):  ..."וְרוּחַ יוֹנָה נָשְׁבָה/וְהִשִּׁירָה פֶּטֶל קָדוֹשׁ/מִשִּׂיחֵי הַגַּנִים הַתְּלוּיִים"...//..."וְאוֹתִיוֹתַי/בְּכַדּוּר פּוֹרֵחַ וְעָגֹל/כַּלְּבָנָה בְּמִלּוּאָהּ"...

 בהמשך, נכיר גם את האפקטים שהביאו לפרץ אותן הרגשות הגועשות, אשר המחברת היטיבה כה יפה להביען בשורותיה (ע' 40): ..."הָהָר הִפְקִיד בִּלְשׁוֹנִי/לֹעוֹ/וּבִקֵּשׁ: 'דַבְּרִי, דַבְּרִי!' "...//..."לְשׁוֹנִי -/אֶשׁ לֹעוֹ/בְּלִבִּי דָּם מִדָּמוֹ/וְדִבַּרְתִּי"...

 עסיסיותן ומלאותן של היצירות הנשיות הנארגות, מקבלות מקום מכובד בתפניות מלאות עניין, אשר מתגלמות ברקמת ההבעה והן מטובלות בטעמים וניחוחות

ביתיים (ע' 93):  ..."וַאֲנִי, עוּגַת מִלִּים/בְּנִיחוֹחַ תַּפּוּזִים אָפִיתִי"...//..."סָבָתִי עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם,/לָשָׁה אֶת הָעוֹלָם/וַאֲנִי, אֶת הַמִּלִים מְגַלְגֶּלֶת./שׁוּם בְּרוֹטֶב נַעְנָע/בִּקְדֵרַת חָמוּץ-מָתוֹק."...

 ואכן 'חמוץ מתוק' הוא תבנית החיים בסיר הלחץ התמידי בו נתון האנושי. השופטים, שופטים וה'אני' הפנימי - דובר את עצמו לדעת. וכך נרשם (ע' 26): ...

"אֵינֶנִי מְרַהֶטֶת עוֹד./צוּנָמִי גוֹאֶה בִּי/לְאַחַר הָרַעַשׁ"...

 ואין צורך לפרש לא את הפסוק, ולא את מחשבתה של הכותבת. הפסוק מצביע היטב על הרבה מאוד נקודות תורפה אליו נקלעים, עד 'שמתפרקים' לאלפי רסיסים.

או אז, בא הצורך לאחות את הפאזל ולהחזיר החיים לערוצם ולמסלולן הטבעי. בהשבת השפיות אל הגוף והנפש, נמצא את הנוחם והרגיעה.

והרי מילותיה של המשוררת אורנה ריבלין (ע' 25):

..."וּבַאֲסַם גוּפִי,/שַׁחֲרוּרִים מְלַקְּטִים/מִכַּף יָדִי שְׁאֵרִיּוֹת/מִן הַשֶּׁקֶט הַמּוּפָר"...//..."גְּלִימוֹת שֶׁל זְמַן/שׁוֹכְבוֹת פְּרַקְדָּן/בְּמִטָּתָן/אֲנִי קוֹלַעַת לִכְבוֹדָן/ חַלּוֹת שֶׁל חֶמְלָה/לְשַבָּת"...

 ולבסוף, נגיע לנקודת המפנה של  'האני' השורד, שהוא אֵם כל המהויות.

והרי מילות הסיכום (ע' 103): ..."נוֹעֶלֶת אֶת קֹדֶּשׁ הַרְגָעִים/וְיוֹרֶדֶת אֶל הֶמְיַת מְצוּלוֹת,/פֶּן אֶהְיֶה לְמוּדָה/וּבִקְדֻשַּׁת רְגָעִים,/אֶתְעַצֵּם מֹאד"...

 אורנה ריבלין למדה את רזי החיים, באמצעות צרור המפתחות שהפקידו בידיה סבתה והורתה. 'המגירות' שפתחה לאורך שנות חייה באותן המפתחות, העניקו לה גיבוי וכוח שרידות.

כעת היא מסתפקת בתובנות הפנימיות שלמדה על בשרה, ושוב אינה שואפת לדעת את מה שמעבר לאופק. באמונתה המתחזקת, די לה לחיות את ההווה והיומיום, להחזיק בקיים ולא להרפות.

תגיות נושא: 

תגובות

המבקרת התבוננה ברובד העליון אבל מתחתיו יש עומקי תרבות והתכתבות

עם מכמני אמנות, ספרות ומסורת. ריקוד הקולות הוא ריקוד ריבוי הקולות. יש בו הרבה יותר מקול אחד. ולקורא הסקרן אוהב השירה אין אלא אפשרות אחת - להגיע אל הספר וללגום את שיריו לאט-לאט וביסודיות כי מתחת לכל קול חבוי עוד קול ומתחת לכל ריקוד צפון עוד מחול.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין