אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תאגידי שחיתות ישראלים


התמונה של עמוס אריכא

מזה כשני עשורים  החלה להתפתח בישראל תרבות פלילית שאינה כרוכה באלימות פיזית, אך מסוכנת לאין שיעור מתרבות ארגוני הפשע. אני מתכוון לאנשים "נורמטיבים" המתארגנים בדרכים שונות ומסכימים בינם לבין עצמם לבצע עבירות על חשבון הציבור בקנה מידה שמדרדר את מדינת ישראל לרמת שחיתות המסכנת בממשות את קיומה, ואפילו עוקרת משורש את הצידוק ההיסטורי לשיבת ציון.

לצורך הענין והבהרת מידת חומרתו אכנה קבוצות אלה כתאגידים שהוקמו אד-הוק, ובנבדל מארגוני הפשע הם הגשימו בעליל את חלוםם הרטוב של הדונים האמריקנים; אלה הבינו כי לצורך קיומם הם זקוקים ליצירת קשרים גלויים וחסויים עם מערכות הניהול הציבורי, קרי פוליטיקאים ברמות הגבוהות ביותר, שופטים וקציני משטרה מושחתים. שחיתות זאת איננה יכולה להתקיים בלי קונסוליירים, יועצים משפטיים מהשורה הראשונה.

גם בישראל ניסו פושעי ורוצחי המאפיות להתחכך עם אנשי ממשלה בכירים. הם ניצלו את מרקעי הדת היהודית לשתף פעולה עם רבנים ומנהיגים דתיים נוכלים מטבע ברייתם, שהצליחו לרכז בחצרותיהם וסביב טכסיהם הפגנים שרים, ח"כים, קציני משטרה וצבא בכירים, טייקונים בורים ואחרים בעלי השפעה ברבדי חברה שונים. בין המכובדים שנעשו שם בני בית, ואף חברו לנישאים מעם, נמצאו כמובן גם הדונים הישראלים.

פרשת הנוכל פינטו תעיד על אמיתות התיאור ששטחתי כאן רק על קוצו של יוד. פרשה מטרידה זאת היתה אמורה לשמש מקפצה ליועץ המשפטי דאז לפתוח בחקירה מקיפה של הפשע המאורגן ונוכלי הדת. זה לא נעשה והשאלה מדוע, נותרה פתוחה.

לעומת הפשיעה "העממית" הזאת התפתחה תרבות אנשי מימשל שהקימו לעצמם קבוצות שעניינן הוא תאוותנות חסרת-מעצורים לממון המעוור גם חכמים. ניתן להצביע על איגודים מסוכנים כאלה בתוך קודש הקודשים של מפלגות פוליטיות כדוגמת ישראל ביתנו, ש"ס ועוד. מפלגות שגם מנהיגיהן רחוקים מלהיות טלית שכולה תכלת. זאת פשיעה אליטיסטית, שאינה זקוקה לחפש קשרים בשלטון, שכן היא עצמה חלק בלתי-נפרד משלטון המושל בגורלנו, השוטים השקופים.

כל הנאמר לעיל הוא בגדר פתיח לאיש ושמו רב-החובל נמו נתניהו, או בשמו המוכר קצת פחות, ביבי נתניהו. מיום שזה הופיע בזירה הפוליטית שלנו נפל דבר: מעולם לא היה מנהיג פוליטי כמותו, לא ברמה של שר מושחת ולא ברמת ראש ממשלה שאולי אף סרח.

מימיו הראשונים נודע הביבי הזה כאדם משולל תרבות של הגינות ויושר בסיסיים. ברבות השנים דבקו בו בעקשנות סיפורים על קרבה חשודה לתאגידים מושחתים ולאנשים ששובלם מדיף צחנת-חנק, והם מאותם שאינם ראויים להיכנס לבתינו, אבל הם נכנסו לביתו - בכבוד.

לצערו ולצערנו נחשף בימים אלה מראה המחשיד שמאחורי הקלעים הוקם תאגיד נכבד כזה למטרת שחיתות מובהקת שכנראה זכה בעצימת-עין מצד  ראש הממשלה, במלים אחרות: הכוונה לפרשת הצוללות והספינות להגנת שדות הגז. אם יסתבר כי אכן יש ממש בהשערה זו שנועדה להיטיב עם דמויות מסוימות בסכומי עתק מכספי הציבור, כי אז אי-אפשר להימלט מהכרת מצבנו שהוא זהה במובנים מסוימים לאנשי הצוללת האגדית "נאוטילוס" מספרו האלמותי של ז'ול ורן הצרפתי "20,000 ליגות במצולות ים" (ליגה היא מידת אורך ימית עתיקה – הספר התפרסם בשנים 1869-70 ).

רב החובל נמו, הוא האיש שתכנן את הצוללת המסתורית לחיות בה את חייו עד מוות; כל העולה לסיפונה מעולם לא יוכל לפרוש ממנה. הוא יכול לחיות בתחומיה כרצונו, אך יהיה לכוד לתמיד בצוללת שיצר הסופר בדמיונו הלוהט. בשלב מסויים נמו מבהיר לניצולים שאסף לאחר שטיבע את אונייתם כי הוא הכל יכול השולט בגורלם, וכך אמר: "אני הצדק, אני המשפט, אני הסובל..."

דומני שזה תיאור קולע וחד לגבי דמותו של הרב-חובל נמו-ביבי הפתטי, זה המוביל את הצוללת בה אנחנו כלואים אחים לגורל אחד, לבלתי נודע, לאבדון. את חקירת התאגיד הזה אין למסמס – יהיה אשר יהיה, מכיוון שלא ניתן להמשיך לשוטט בצוללת האטומה שלנו  המנותקת מהעולם ללא תכלית.

 

תגובות

נוסעי הנאוטילוס

התיאור שלך חד ומדוייק עד כאב! אבל למרבה הצער רוב נוסעי הצוללת יירדו בשימחה ובשאגות ניצחון למעמקי הים, כי ביבי הבטיח להם שאוצר הקרביים מונח שם מחכה רק להם.
רב החובל נמו ביבי יודע את נפש מלחיו! הוא יודע ללטף את גאוותם האבודה. אך מסוכן הרבה יותר מכך הוא נותן לגיטימציה ודרור לאינסטינקט החייתי והבהמי של מלחיו, נשמות אבודות שמוצאות פורקן בחיקו, או שהוא מוצא פורקן בזרועותיהם? זאת איני יודע.
מה שאני כן יודע בוודאות הוא כי מה שנראה על פני המים הם גלים עכורים של זוהמה דביקה, המעידים ולו במעט על מעמקי הים שם ״לב המאפליה״ .. כמו המסע אל ארץ האפוקליפסה.. המסע החל אין אפשרות חזרה..
הזוועה היא בלתי נמנעת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא