אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האמנות הנדירה של נימוסים בקולנוע


התמונה של אביגיל אגלרוב
ההיסטוריה של הקולנוע

אם רוב האנשים היו מקפידים על כללי נימוס והתנהגות נאותים בקולנוע, או אם מישהו היה מציב את רשימת הכללים על דלת כל אולם תיאטרון, התסכול והייאוש היו הופכים לחוויה אמיתית.

יציאה לסרטים הפכה לאירוע נדיר עבור אנשים רבים. האם זה בגלל המחירים הגבוהים? האולמות שאינם מתוחזקים? הקרנה באיכות שאינה גבוהה או סרטים גרועים? כן. כל התשובות נכונות, אבל לא לגמרי. מה שרוב האנשים רוצים, לפחות כשזה נוגע לצפייה בסרטים בציבור הוא – הציבור. כמה פעמים נהרסה לך יציאה לקולנוע כתוצאה מהתנהגות לא מתחשבת של אחרים?

זה קורה כמעט בכל פעם שאני יוצאת לקולנוע. לאחר ששילמתי לפחות ארבעים שקלים על כרטיס באולם ירוד, בתוספת עוד כמעט עשרים שקלים על פופקורן שאינו טרי ופחית שתייה פושרת, אני מנסה ליהנות מהסרט המיוחל.

אני מגיעה מוקדם כדי למצוא מקום טוב, אך באופן בלתי נמנע, בדיוק כשהסרט מתחיל, מישהו עם שיער פרוע, פה גדול או ילד קטן, עוקף מושבים ריקים רבים ומתיישב ישר מולי. אם האולם גדול ורחב, הוא יושב ממש מאחורי עם רגליו על גבי המושב שלי.

לידי יושבת אישה שלא מפסיקה להתלהב ולהקריא בקול רם לחבר שלה את הצ'טים אותם היא כותבת בסמארטפון שלה, תוך כדי הפרסומות ועד לתמונות הפתיחה של הסרט. כשהסרט מתחיל, היא עוברת לשיחה עם בן זוגה, שאין לה שום קשר לסרט. אה, אבל לא כולם מתנהגים כך. הזוג שיושב בצד השני שלי, מנהלים דיונים לגבי כל מה שהם רואים על המסך.

גב הכיסא שלי מקפץ שוב ושוב כתוצאה מתנועת הרגליים של היושב מאחורי, ובכל פעם שזה קורה אני מסתכלת לאחור במבט מבוהל, או עצבני. ליושב מאחורי אין מושג למה. הוא מתעלם מהעובדה שהוא לא מתחשב, והתנהגותו מוסברת כשאני מתבוננת כמה שורות למטה, על מבוגרים ששרועים גם הם על כיסאותיהם. הרגלים רעים מתחילים בבית.

אני מוקפת בקקופוניה ברמה אינסופית של פופקורן שנטחן על ידי אנשים שלא למדו את האמנות העדינה של לעיסה בפה סגור. יש עוד משהו רועש? אה, כן. למישהו יש שקית עם סוכריות קשות והרעש נע לסירוגין ברציפות בין רשרוש עטיפות הפלסטיק לבין קולות המציצה הרמים. מאוחר יותר מגיע גבר עם שקית מלאה של בורקסים במכל פלסטיק כבד, והוא מוסיף למקהלה. זה נשמע כאילו הוא לועס רעפים.

כשהסרט מתחיל ושקט יחסי משתרר באולם, קול כל כך מוכר מגיע ממקום כלשהו באולם, צלצול הטלפון הנייד. אחרי כמה צלצולים, מישהו שולף את הטלפון ולמעשה עונה לשיחה. ברור שהוא אינו מודע לשאר הצופים, ומתחיל לשוחח במלוא העוצמה במשך מספר דקות.

אחרים שרואים בכך סימן לשבירת כללים, מתחילים להתעסק גם הם עם הטלפונים שלהם, והמסך הגדול צריך עכשיו להתחרות עם עשרות מסכים קטנים סביב האולם. ככל שיותר אנשים הופכים להיות אובססיביים לגבי הודעות SMS וואצאפים, האולם נראה כמו אולם דיסקוטק.

באמצע הסרט, אין לי מושג מה קרה על המסך. זה הפך להיות סרט על שיחות טלפון, הודעות אלקטרוניות, קולות לעיסה, רשרושי עטיפות ובעיטות מאחור. ברוכים הבאים לחוויית היציאה לקולנוע בימינו. ותרו מראש על כל תקווה.

ברור שיש צורך בהנחיות לכללי התנהגות נאותים בקולנוע. זה נושא יקר לליבם של חובבי קולנוע רציניים בכל מקום. אם רוב האנשים היו מקפידים על כללי נימוס והתנהגות נאותים בקולנוע, או אם מישהו היה מציב את רשימת הכללים על דלת כל אולם תיאטרון, התסכול והייאוש היו הופכים לחוויה אמיתית.

מה שרוב האנשים חושבים, אבל מנומסים מכדי לצעוק

כללי נימוסים והתנהגות נאותה בקולנוע, בעולם אידיאלי, צריכים לכלול בעיקר ישיבה נכונה; כיבוי הטלפונים לפני הכניסה לאולם; הורדת המעילים לפני הישיבה, ולא לאחריה, והפחתה עד למינימום את ההתעסקות עם עטיפות מזון.

אם יש לך אפשרויות זמינות אחרות, השתדל להימנע מישיבה ישירה מול אדם אחר, במיוחד אם אתה גבוה מאוד, או חובב תסרוקות מטורפות. אם אתה חייב לשבת ישירות מול מישהו, שב נמוך ככל הניתן ושאל באדיבות אם אתה מסתיר. אל תחבוש כובע.

אם האולם מלא, אל תשב בכיסא ריק בלי לשאול אם הוא תפוס. אם על הכיסא מונחים בגדים או תיקים, המשך הלאה וחפש מקום אחר. כשאתה צריך לעבור דרך אנשים כדי להגיע למקומך, הכר בנוכחותם בנימוס והתנצל. אם מישהו קם כדי לאפשר לך לעבור, תגיד תודה.

גלה זהירות ורגישות לגבי אנשים אחרים כשאתה עובר בשורה על מנת להגיע לכיסא שלך. אל תדרוך על רגליים ואל תפיל את החטיפים שלהם. אל תשפוך את המשקאות שלך על אף אחד. ואם כבר מדברים על חטיפים, עשה כל שביכולתך לאכול בפה סגור, והכי טוב, לסיים את האכילה בזמן הפרסומות.

תגובות

יש מקומות יותר טובים. יש הצגות יותר שקטות (לא 9 בערב). יש את

הסנימטק (מבחינתי המקום המועדף לכל סרט).

הבעיה שלי אינה עם האנשים (המבוגרים שסבירים בד"כ) אלא עם הנוער - עברייני מתמיד ודוחה. קשה לי להיות בטווח של פחות מ-50 מטר ומטה מהם. יש בהם קיצוניות אינסופית; סוג של טראומה מהלכת שמוקאת ללא הרף על סביבתם.

לא מבינה למה הם באים בקולנוע

חסר להם מקומות להתפרע בהם?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אביגיל אגלרוב