אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אסופת מאמרים מגוונת אך לא משכנעת


קפיטליזם - האידאל, פברואר 2017, הוצאת סלע מאיר

קפיטליזם - האידאל, פברואר 2017, הוצאת סלע מאיר

ביקורת על התרגום לעברית של: קפיטליזם - האידאל

בהקדמת הספר כותב בועז ארד (מנהל מרכז איין ראנד ישראל) שבו "מציגה איין ראנד, הסופרת  והפילוסופית האמריקנית הידועה, יחד עם שלושה כותבים נוספים, תפיסה הפוכה לגישות הרווחות ביחס לקפיטליזם, תפיסה המנתצת רבים מן המיתוסים הקשורים בו. הכותבים מנתחים את העקרונות הפילוסופיים המונחים בתשתית הקפיטליזם, וכן את הרעיונות שעליהם מבוססות הגישות השונות המתקיפות אותו... בהמשך ליצירתה הספרותית פיתחה ראנד את תפיסת עולמה וגיבשה פילוסופיה שלמה, לכידה המקיפה את כל ענפי הפילוסופיה - מטפיזיקה, אפיסטמולוגיה, אתיקה, פוליטיקה ואסתטיקה. היא כינתה את תפיסתה "אובייקטיביזם" שכן ביסודה עומד הרעיון כי המציאות היא אובייקטיבית, כלומר קיימת ללא תלות באדם, והאדם, לפי האובייקטיביזם, מסוגל באמצעות תבונתו להכיר את המציאות שהוא חי בה ולפעול בהצלחה" (עמ' 7).

הספר עוסק בעיקרו באתיקה ובפוליטיקה וגם הביקורת תהיה בנושאים אלו. הציר עליו מושתתים מאמרי: ראנד, אלן גרינספן (מי שעמד בראש הפדראל רזרב ותלמיד מובהק של ראנד), הפסיכולוג נתנאל ברנדן (שהיה גם מאהבה) ורוברט הסן, הן זכויות האדם הטבעיות מיסודן ומכאן הקוד האתי החדש (העובר ברומניה ובהגותה) "מוסר של אינטרס עצמי רציונלי" ("האם אטלס שובת?", עמ' 189).

גישת זכויות האדם איננה מתוקף הסכמיות חברתית (גישת "האמנה החברתית") אלא מעצם החיים באשר "יש רק זכות יסוד אחת (כל השאר הן תוצאותיה או נגזרותיה), זכותו של אדם לחייו שלו... הזכות לחיים משמעה הזכות לבצע פעולות של קיום עצמי וייצור עצמי, כלומר: החופש לבצע את כל הפעולות הדרושות לקיום חייו של יצור רציונלי, לפי טבעו, לקידום חייו שלו, להגשמתם ולהנאתו (זו המשמעות של הזכות לחיים, לחירות ולחתירה לאושר)" (נספח "זכויות האדם", עמ' 403, הנספח יצא לאור כחוברת בפני עצמה). בהמשך היא גורסת שללא "זכויות קניין, זכויות אחרות אינן אפשריות" (עמ' 405).

בדומה לטיפולוגית הזכויות של הליברל ישעיהו ברלין, מדובר בזכות "שלילית", כלומר בזכות לאי התערבות מצד המדינה באשר מדובר ב"חופש מן הכוח הכופה של המדינה" ("הספד לשמרנות", עמ' 243), וכוח המדינה כשלעצמה הינו מצומצם בהיקף פעילותו, כפי שנראה בהמשך.

במקום אחר מסבירה ראנד  שזכות "לא כוללת את המימוש החומרי של הזכות הזאת בידי אנשים אחרים, היא כוללת רק את החופש להשיג תוצאות חומריות שהיא פרי מאמצייך שלך", ומסבירה גם שאבות המייסדים דיברו על "הזכות לחתירה לאושר" ולא ל"השגת האושר", משום "שהאדם הוא בעל זכות לפעול באופן שלפי הערכתו חיוני להשגת אושרו אין פירוש הדבר שאחרים חייבים לעשותו מאושר" (נספח "זכויות האדם", עמ' 409).

כהמשך לכך היא מציינת שלוש זכויות והן: הזכות לחיים, הזכות לקניין, והזכות לחופש ביטוי.

ראנד מציינת שמקור הזכויות הוא טבע האדם ומדגישה את חשיבות הצהרת העצמאות האמריקאית המכריזה שבני האדם "ניחנו מאת בוראם בזכויות מסוימות, שאין לשלול מהם" (שם, עמ' 406). זאת למרות שהאובייקטיביזם אינו יכול שלא להיות אלא אתאיסטי, שהרי אין לדת מקום באתיקה האובייקטיביסטית.

ביחס להקמת ממשלות להגנת הזכויות מבהירה ראנד ש"הצידוק התקף היחיד לממשלה (המגדיר) את מטרתה הראויה היחידה: להגן על זכויות האדם באמצעות הגנתו מפני אלימות פיזית" (עמ' 407).

בטרם נבחן את משמעות "זכויות האדם" מן ראוי להעיר על האידיאליזם המופרז העולה ממאמרה "תאוריה ומעשה" בו היא חד משמעית מציינת  ש"ב-1776 תבעו האמריקנים "זכויות אדם" ובהדרכה של פילוסופים פוליטיים הם השיגו זאת" (עמ' 172).

האם "זכויות האדם" הללו כללו את זכויות הנשים?! ומה נאמר על עבדי ג'ורג' וושינגטון נשיאה הראשון של ארה"ב? וגם של אותם נאורים הקשורים לחוקה האמריקאית? !

הפרזה נוספת מצויה במאמרה "מהו קפיטליזם", בו היא מציינת לא פחות ולא יותר ש"תפיסת האדם כפרט חופשי, עצמאי, הייתה זרה לחלוטין לתרבות האירופאית" (עמ' 17), כשבעוד במאמרה "תאוריה ומעשה", היא בכל זאת מייחסת חשיבות לאירופה באשר היה לה חלק היסטורי בתהליך כינון זכויות הפרט באשר "היה זה מאבק ארוך שהחל באריסטו והמשיך בג'ון לוק, עד לאבות המייסדים (של ארצות הברית). השיטה שייסדו לא התבססה על שלטון ללא מצרים של הרוב, אלא על היפוכו: זכויות הפרט, שאי אפשר לשלול אותן בהצבעה של רוב או בתחבולה של מיעוט" (עמ' 171).

לא ניתן להתעלם מהתרומה האינטלקטואלית האירופאית לתפיסתה התחוקתית של ארצות הברית וזו לא הייתה רק בריטית, אלא גם צרפתית נוסח שארל מונטסקיה בהקשר להפרדת רשויות, שבארצות הברית עוגנה בתפיסת האיזונים והבלמים.

בטרם אפנה לחלק האחרון של המאמר, שיעסוק בצבא וביטחון, מצאתי לנכון לבקר את תפיסת המוסר העצמי הרציונלי העומד בתשתית חשיבתה של ראנד. האם בני האם יכולים תמיד לממש את עצמם רק מתפיסה אגואיסטית? האם הבאת ילידים לעולם יכולה להתנהל רק על פי האגואיזם של ההורים? האם ניתן לגדל תינוק הזקוק להוריו בכל שעות היממה, תוך השתת גידולו על האגואיזם של הוריו? לא צריך להיות פילוסוף גדול להבין שבתחום המשפחה, הגם הולדת הילדים האגואיסטית, גידולם נעשה בהכרח מעקרון אלטרואיסטי.

ראנד טוענת ש"בחברה הקפיטליסטית כל היחסים האנושיים מתקיימים מתוך בחירה חופשית" ("מהו קפיטליזם", עמ' 25(. האם באמת בוחר האדם רציונלית את בחירותיו? לא אפרוס את היריעה הרחבה המערערת על יכולת האדם להחליט בצורה רציונלית, כפי שעולה במחקרי הכלכלה ההתנהגותית והפסיכולוגיה החברתית, במחקרי עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, כמו גם בספרי דן אריאלי. המסקנה אינה שצריך לנהוג בצורה לא רציונלית, אלא להכיר בכך שבפועל איננו למעשה  נוהגים לקבל החלטות בצורה רציונאלית, מה שמעורר את המחשבה שאולי ביסודו של דבר האובייקטיביזם ישים יותר לרובוטים מאשר לבני האדם.

דומה שבסיפא כיוונתי אכן לדעתה של ראנד, שבדיונה בפעילות הממשלה כשליטה יחידה של הכוח הפיזי (המשטרה) כותבת ש"פעולותיה חייבות להיות נקיות מכל גחמה, היא צריכה לפעול כמו רובוט חסר אישיות, שהחוקים הם הכוח המניע היחיד שלו" (נספח: "מהותה של ממשלה", עמ' 417).

 לאור זאת ניתן להסיק מסקנות שונות מהתיימרות איין ראנד הקובעת ש"המידה שבה אדם מודרך מכוח שיפוטו הרציונלי היא המידה שבה הוא פועל בהתאם לדרישות טבעו, והיא המידה שבה הוא מצליח להשיג סוג של קיום ורווחה אנושיים, ואם הוא פועל באופן לא רציונלי, הוא מביא להרס עצמי" ("מהו קפיטליזם", עמ' 23).

זאת ועוד, האם רגש אנושי כמו אמפטיה או חמלה, ראוי ואפשרי להנחות אנשים לפעולה במדינה אובייקטיביסטית? לכך אוסיף התייחסות ראנד להתקיימותו של מי שאינו מסוגל לעבוד הגורסת שהוא "צריך להסתמך על צדקה מרצון, חוסר מזל אינו סיבה לתבוע עבודה בכפייה, לא קיימת זכות לנצל את מי שבלעדיו אי אפשר להתקיים, לשלוט בו ולפגוע בו" ("מהו קפיטליזם", עמ' 34).

אפשר להבין את רציונל אי מתן קצבה למי שמעדיף שלא לעבוד, אבל מה לגבי מי שאינו מסוגל לעבוד?! האם אין מקום לבסיס של אחווה בסיסית בין האנשים במדינה?! האפשרית בכלל כינונה של מדינה ללא בסיס שכזה?! זה גם יוביל אותנו לדיון בנושא הצבא, שבסוף המאמר.

בהקשר זה מצאתי לנכון לצטט את שכתב לי הפילוסוף יוסף אגסי "אנוכיות היא טבעית לאדם, אבל הפיכתה לחובה זו טיפשות". דומה שטענת אגסי מרוקנת מתוכה את טענת האוביקטיביזים ש"מהות חוסר האנוכיות היא השהיית התודעה...אדם שמוותר על המחשבה מוותר על האגו, ומצהיר שאינו כשיר לקיום, שהוא עומד חסר אונים מול המציאות" ("ניכור", מאת נתנאל ברנדין, עמ' 366).

ביקורת נוספת על האובייקטיביזם היא הביקורת על חסידיו בארץ מעצם החזקתם בתפיסת לאום ציונית יהודית, שהיא במהותה אתנית, התומכת למעשה באתנוקרטיה של ישראל, שרחוקה מאוד מכל תפיסה ליברלית שהיא.

אולם עצם הלאומיות הנה עקב האכילס בתפיסה האובייקטיביסטית. ראנד הרי מבקרת מושגים כמו "אינטרס ציבורי" או "לאומי" ("רוכלי ההשפעה", עמ' 213 )      

לפני שדנים בהתעלמותה מהלאומיות, יש לציין שבהתייחסה לחברה היא גורסת ש" "טובת הכלל" (או "האינטרס הציבורי") הוא מושג שלא הוגדר ושאי אפשר להגדירו: לא קיימת ישות שהיא "השבט" או "הציבור", השבט (או הציבור או החברה) הוא רק קבוצה של בני אדם יחידים. דבר אינו יכול להיות טוב לשבט כשלעצמו: "טוב" ו"ערך" מתייחסים רק לאורגנזים חי - לאורגניזים חי  יחיד - ולא לאוסף ערטילאי של יחסים" ("מהו קפיטליזם", עמ' 27).

לעומת זאת באתר של "מרכז איין ראנד בישראל" מצוי מאמרה "קולקטיביזציה של "זכויות"  שבו ניתן לקרוא את הפנינה הבאה: "לכל אומה חופשית הייתה זכות לפלוש לגרמניה הנאצית, וכיום יש לה הזכות לפלוש לרוסיה הסובייטית ...הדרך שבה תפעל אומה חופשית בנושא היא עניין לבחירתה, לפי האינטרס העצמי שלה, לא מתוך כבוד ל"זכויות" שליטי כנופיות שלא קיימות". מכאן מתברר שבעת החרום של מלחמת העולם השנייה והאיומים שלאחריה, היה לדעת ראנד לאומה אינטרס עצמי משל עצמה.

זה עומד בניגוד לתפיסה שלמדינות אובייקטיביסטיות אין אינטרסים לאומיים, אין מדיניות חוץ ובנוסף לכך אין הן יכולות להיות מדינות לאום. האם ארצות הברית אותה היא רואה בצורה ייחודית היא חסרת לאומיות?!

מאירת עיניים הערת היסטוריון הלאומיות אריק הובסבאום המסביר ש"התפיסה המהפכנית של הלאום כישות שכינונה היה בחירה פוליטית מכוונת של אזרחיה הפוטנציאלים השתמרה כמובן  בצורתה הטהורה של ארצות הברית. אמריקאים הם מי שרוצים להיות אמריקאים" (אריק הובסאום, לאומיות ולאומים, מאז עידן המפכה, 2006, רסלינג, עמ' 112)

אך כשבודקים את מהות הלאום, מתברר שהוא אינו אפשרי להתקיים בנתיב האובייקטיביסטי, כפי שניתן ללמוד מאפיונו הראשון עפ"י שלמה זנד, שבעקבות התיאוריות של ארנסט גלנר ובנדיט אנדרסון המודרניסטים קבע לאמור: "לאום הוא קבוצה אנושית שהולכת ומתהווה בה, באמצעות חינוך כללי, תרבות המונים המתיימרת להיות משותפת ונגישה לכלל חבריה" (שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, 2008, רסלינג, עמ' 46).

התוכל לקום בעידן הלאומיות מדינה שאינה מדינת לאום מחד, אך ליברלית לפי המתווה האוביקטביסטי? דומה שהתשובה לכך היא שלילית, מה שפותח האפשרות לראות את האובייקטיביזם כשאיפה אנושית, העולה גם מכותרת הספר: קפיטליזם- האידיאל. מדובר במטרה שיש לחתור לממשה, הגם שלא ברור מראש עד כמה היא ניתנת למימוש.

ולסיום - סוגית הצבא. הצבא הינו הזרוע האלימה של המדינה נגד איומים חיצוניים. מכאן טענת ראנד "כפי שליחיד יש זכות להגנה עצמית, כך גם למדינה חופשית שהותקפה יש זכות כזאת. אך הדבר אינו מעניק לממשלתה זכות לגייס אנשים לשירות צבאי, ההפרה האטטיסטית הבוטה ביותר של זכות האדם לחייו". לאור הסיפא היא מסבירה "שאין סתירה בין המוסרי למעשי: צבא מתנדבים הוא הצבא היעיל ביותר, כפי שמעידים בני סמכא צבאים רבים. למדינה חופשית מעולם לא חסרו מתנדבים בשעה שהותקפה בידי פולש זר" ("שורשי המלחמה", עמ' 52-53).

בצבא המתנדבים ישרתו חיילים, שמן הסתם ילחמו וגם יהיו בסיטואציות של הקרבה עצמית למען חבריהם. הניתן לתאר קרבות בהם פועלים החיילים רק לפי קודי הפעולה של  ה"אגואיזם הרציונלי" !?

במלחמות הללו יקריבו החיילים למעשה את חייהם להגנת  החברה המוגדרת ע"י ראנד כאוסף של פרטים. ניצחונם של חיילים אלו על צבא של מדינה פולשת מבטיח את חיי אלו שלא לחמו. הם לא פעלו ולא עשו דבר אבל זכו בחייהם. כיצד זה מסתדר עם האתיקה האובייקטיביסטית?!

לסיום הערה מתודית- ברשימה הביבליוגרפית לא מופיע ספרו של משה קרוי - חיים על פי השכל. קרוי מציין דווקא בספרו את ספרה זה של ראנד, שיצא לאור באנגלית ב- 1967.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע