אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקאנון


התמונה של יוחאי עתריה
ספרות זולה

על פניו השאלה הבאה אמורה הייתה לזעזע אתכם: האם בעידן שסרטו "הקאנוני" נקרא "ספרות זולה" יש עוד בכלל מקום לדבר על קאנון? לפני שאחזור לשאלה זו אבקש לקחת כמה צעדים אחורה.

ביוונית משמעותה המקורית של המילה "קאנון" (Κανόνας) הינה סרגל או קנה מידה. השימוש הראשון במלה "קאנון" נעשה, ככל הנראה, במאה הרביעית לספירה. המלה התייחסה לרשימת הספרים שהכנסייה הכריזה עליהם ככתבי קודש. רק במאה ה-18 השתמשו במושג זה בהקשר של הספרות החילונית.

בפשטות: משמעותה היסודית של קאנוניזציה היא תהליך איסופם וגיבושם הסופית של כתבים לקובץ סגור, שאין מוסיפים עליו ואין גורעים ממנו.

כידוע, הדיון סביב הקאנון תמיד היה דיון סביב שליטה, הגמוניה, סמכות וכוח. הקאנון, כך נטען שוב ושוב, הוא כלי פוליטי שמדכא מיעוטים. הדבר לא הומצא בעת הזו – הגם שהפוסט-מודרניסטים היו רוצים לחשוב כך. למעשה, המאבק על הקאנון היה קיים כבר בתרבויות של העולם העתיק – מרומא ועד סין. במובן הזה הדיון אז והיום נותר בעיקר דיון של אינטלקטואלים – או של אלו שמחשבים את עצמם לכאלו.

שינוי הקאנון, ועל כך יש הסכמה רחבה, הוא לא רק תנאי הכרחי לשינוי המערך "ההגמוני" בעולם הדעות והערכים אלא בה בעת גם מהווה הביטוי המרכזי של שינוי זה. אולם, באותה נשימה, חשוב לשים לב ש"הרעים", לאמור אלו שהם חלק מהשיטה, אלו שמכתיבים את הקאנון, לא גרועים יותר מאותם "טובים" מכיוון שאלו האחרונים לא באמת מבקשים לערער על מבנה הכוח אלא פשוט לעמוד בראש הפרמידה בעצמם. אלא שכמו שקאמי הדגיש, השאלה היא תמיד מה קורה ביום שאחרי המהפכה.

אכן, כאשר "הרעים" הופכים להיות "הטובים", אם להשתמש בשפתו של בוש הבן, הם חדלים מלערער על עצם הרעיון של קיומו של קאנון. שהרי "אז" הם היו בחוץ, היה להם קר ורטוב, ואילו "עכשיו" הם יושבים ליד התנור החמים בעצמם. אם לדייק אמירה זו: "אז" הם היו "שם" ואילו "עכשיו" הם "כאן". כמובן שכסוג של מגן הם ממשיכים להחזיק בעמדה הביקורתית – רק בכדי להימנע בעצמם מביקורת.

זה רק מובן מאליו אפוא לומר שבתהליך זה הרעים שהפכו לטובים, עוסקים, הלכה למעשה, בשימור הרעיון של צורך בקאנון כלשהו. אכן מתגלה בפרספקטיבה ארוכת שנים שלמרות שלעתים יש תחושה של זעזוע עמוק של מבנה התרבות, הקאנון, בסופו של דבר, נותר די יציב.

זאת ועוד: מעניין לגלות שלא פעם בניסיון ליצר קאנון חדש יש דווקא חזרה לטקסטים אותם הצדדים השונים מקבלים כקנוניים. מהלך זה מראה שניתן לדבר על רמות שונות של טקסטים קנוניים ולא על כך שניתן לוותר על מושג זה קליל. יש טקסטים, כך נראה, שאכן זכו להיכנס להיכל התהילה, למוזיאון, הפכו לקדושים. אנשים מכירים את השם שקספיר – לא בטוח שהם מכירים משפט אחד פרי עטו.

אחת הסכנות בערעור האופנתי כל כך על הקאנון, בהסרת הגבולות שבין "גבוה" ל"נמוך" הוא שיתוק ורדידות, אכן, "רב-תרבותית" ו"אנטי קאנוניות" משקפים לעתים לאו דווקא פלורליזם וסובלנות אלא דוגמטיות, כוללניות וצרות-אופקים. האם לא היינו רוצים לומר משהו מהותי, ואפילו, הייתי מעז לומר, אובייקטיבי-מדעי, על הפער שבין סרטי פורנו לבין מלכת האמבטיה?

בסוף היום יש קונה ויש מוכר, כך זה בתוך הבורסה עצמה וגם ברחוב הבורסה בשעות הערב, כוחות השוק עובדים, במסגרת הזו יש לשאול עד כמה הממסד בכלל יכול לשמר ולתחזק קאנון מסוים, האם ניתן לעשות משהו אל מול הסחף הפופוליסטי. האם קיטש יוגדר, או שמא הוא כבר מוגדר, כ"קלסיקה"? האם הדרך לשמר קאנון בעידן זה היא להפוך את הטקסטים הקאנוניים לאמת מידה, ובכך, הלכה למעשה, להפוך אותם לדוממים, לאמור, להרוג אותם ולחנוט אותם על מנת להציל אותם.

ז'אן אמרי טוען שניתן לצמצם את ארון הספרים היהודי למספר על היד של הניצול. ואכן כאשר בוחנים את המצב נראה שהמדינה משתוקקת שהניצולים כבר ייעלמו. רק כך ניתן יהיה להפוך אותם לקאנון במובן הטוטאלי, המספר על היד הוא אמת המידה הטוטאלית. והנה גם כאן אנו רואים את המאבק להיות חלק מהקאנון בדמותו של יוסי סוכרי בספרו "בנגאזי-ברגן־בלזן" שמתאר איך יהודי לוב, גם הם חלק מ.... ואני שואל חלק ממה? הנה אני אדם שקורא באופן אובססיבי את הקלאסיקה, שעסוק עד מעל הראש במספר על היד, אך אני אדם חלול, אדם ריק.

לסיום נחזור לשם הסרט "ספרות זולה", סרט שמייצג תקופה, סרט שהפך להיות אל-זמני אבל דווקא ככזה שמקדש את הזבל. על הרקע הזה אני מבקש לשאול: האם יש צורך דווקא להוזיל את הקלאסיקה על מנת להנגיש אותה?

תגובות

התמונה של אביגיל אגלרוב

בעיה מהותית במיוחד לישראל.

אצלנו כמעט כל האמנים רעבים. בלי קשר לאיכות יצירותיהם. מה שאירוני הוא ש"הרעב" הוא שמאפשר להם ליצור יצירות משובחות יותר.

יש טקסט אחר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר