אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כלה קרננית / ענת זגורסקי-שפרינגמן (שירים)


התמונה של אדלינה קליין
כלה קרננית

כלה קרננית/ענת זגורסקי-שפרינגמן (הוצאת "חבר לעט" - תשע"ד-2014)

ברוח שבין קפאון להתאידות

 כשהגעתי לרשום המאמר לא מצאתי בשם הקובץ 'כלה קרננית', משום הפרעה או קושיה שיש לפענח. חשוב היה בעיני להבליט את מסריה של  המשוררת הנבטים מכל הזוויות, הן במראה הפנימית, והן במראה החיצונית.

את הנשיות 'הכנועה'נמצא בשיר (ע' 40): ..."לֹא מַטִּילָה סָפֵק /לֹא רוֹצָה הַפְסָקָה./מַסְפִּיקָה הַכֹּל -/אָז מָה אִם הוּא רוֹאֶה בָּהּ/רַק פְּסִיק אוֹ עוֹד פִּסְקָה?"...

על הנשיות 'המתקוממת'נקרא בשיר (ע' 18 ד'): ..."לְהַנְהִיג מֶרֶד נֶגֶד אִסּוּרִים/לִטְעֹם דָּבָר שֶׁמִּחוּץ/לְסַל הַקְּנִיּוֹת"...//..."לִגְרֹם לְמַהְפֵּכָה בְּחֻקֵּי הַיְלוּדָה"...

עם הנשיות 'הבועטת'נתעמת בשיר (ע' 39):..."לֹא אֶבְהֶה וְלֹא אֶהְגֶּה אֶלָּא אֶגְלֹשׁ/לַהֲפָצַת חֲשִׁיבוּתָה שֶׁל אַהֲבָה עַצְמִית"...//..."כַּיָּאֶה לְאִשָּׁה אַקְטוּאָלִית/שֶׁלֹּא עוֹשָׂה חֶשְׁבּוֹן"...

אל תוך שלושת הדמויות האנושיות המורכבות (שלעיל), מתווספת דמות - שיצאה במודל שימושי במיוחד, אשר התאימה עצמה לצריכתו הפרטית של המין הגברי ראה פסוק מהשיר (ע'  41): ..."נִקְשֶׁרֶת בְּיָדְךָוְנִתֶקֶת/כּוֹפֶלֶת וְנֶחֱלֶקֶת/מִתְחַבֶרֶת וּמִתְפָּרֶקֶת לְפִי הַזְמָנָה./נִשְׁבֶּרֶת וּמֻרְכֶּבֶת./בִשְׁבִילְךָ"...

יתכן ומדובר כאן על אשה החיה בארצות האסלאם המוחזקת כחפץ חסר ערך בידי הגבר. כך או כך ארבעת הדמויות הנשיות הללו, מציגות באופן מקיף את המין הנשי על כל המשמעויות התוכניות השבריריות בהן הן מאופיינות.

ולמרות הצגת דמויותיה של האישה מהזוויות המצוטטות (לעיל), עולם 'הזוגיות'- המנסה לשמור על עמדה יציבה, עומד על סף קריסה. ראה השיר (ע' 51): "חוּטִים נִסְתָּרִים שֶׁהִדְּקוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ/הִתְעַיְּפוּ,/כְּעֵינֵי הַסִּרִיגִים הַפְּרוּמִים הַפּוֹזְלוֹת בְּיֵאוּשׁ לִפְנֵי/ שֶׁנִשְׁמָטוֹת אֶל הַתֹּהוּ,/עוֹד הֵן מְחַפְשׂוֹת תִּקּוּן אָמָּנוּתִי". (כל השיר).

לחיזוק הנאמר, מובא ציטוט מהשיר (ע' 52): ..."הַפְרָעוֹת בְּקֶצֶב הַדִּבּוּר הִצְטַבְּרוּ/לִשְׁתִיקוֹת מְעִיקוֹת./מִלִּים חֲסֵרוֹת חָסְמוּ/אֶת עוֹרְקֵי הָרֶגֶשׁ"...

לאורך שירי הספר, חשים כי מלאכת 'השיג ושיח' אשר הייתה יציבה ושמרה באדיקות על מעמדה לאורך השנים, הנה כעת היא נסדקת ומתפוררת. ואף על פי כן נושא 'הרגש' אינו נפגע או מאבד מזיקתו הטהורה. ראה השיר (ע' 55): ..."כְּשֶׁאֵלֵךְ אֶל מָקוֹם בּוֹ נֶעֶלמוּ הַדִינוֹזָאוּרִים,/אֶפְגֹּשׁ אֶת כָּל מִי שֶׁטֶרֶם נוֹלַד,/אֲפִילּוּ כְּשֶׁיִּשְׁכַּח שֶׁהָעוֹלָם הָיָה קַיָּם עוֹד/אֹהַב". (כל השיר).

שירי 'ההגות' הנמצאים בקובץ מעוררים עניין על המהויות הפילוסופיות העמוקות של הקיום. מסתמנות שאלות רבות, במשפטים הסדורים והעקביים. ראה השיר

(ע' 98): ..."הַכֹּל מֻשְׁקָעִים בְּנֵצַח אֲרָעִי./בַּצַד הָאַחֵר/הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד בְּלֹא כָּל הִתְחַיְּבוּת./תָּמִיד עַל חֶשְׁבּוֹן/מִישֶׁהוּ". (כל השיר).

ובאם נשאל מה קשור 'הארעי' 'בנצחי' (היכולים להשתמע כדבר והיפוכו), מסתבר שהם אינם חד משמעיים. כמו שאנו מודעים לכך 'שהארעיות' יכולה להיות בו זמנית מוגבלת, וגם לא מוגבלת. לדוגמא: 'הגשם' -  מוגבל לעונה, וגם לא תמיד.

הדימויים בשירתה של זגורסקי-שפרינגמן, באים מהפן ההגיוני האותנטי המחפש פשר, ויחד עם זאת גם מתעתעים במכוון ברצף של הבלתי נתפס. כאשר ייחודיות הדימוי, מעורר השתאות לעצם היווצרותו. ראה הפסוק מהשיר (ע' 96): ..."רַק הַכּוֹכָבִים יָעִידוּ/שֶׁאֵינֶנִי הַשִכְפּוּל שֶׁל עַצְמִי/וְאֵין לִי הֶעְתֵק,/שֶׁהִנְנִי הַמָּקוֹר הַיָּחִיד/וְהַחַד- פַּעֲמִי"...

הקיום והסבל האנושי נוטלים את המשוררת, דור שני לשואה, לרשום במשיכת עט חודרת לב וכליות. ראה השיר (ע' 85): ..."יֵשׁ בָּזֶה מַשֶּׁהוּ./קָמִים בִּכְתֹבֶת קְבוּעָה,/גּוּשֹ וְחֶלְקָה רְשׁוּמִים בַּטַּאבּוֹ/מִמֵילָא הַכֹּל מַפָּה לַגֵּיהִנּוֹם./יוֹצְאִים מִמֶּנָּה וְחוֹזְרִים".. (כל השיר).

ושיר נוסף באותה הסוגה (ע' 75): ..."אֵיךְ אֶכְפֵּה עֲלֵיכֶם אֶת מֵתַי?/מֵתַי גְּדוֹלִים מֵהַחַיִּם./אֵין לֶהם דַי מָקוֹם בָעוֹלָם הַבָּא./וְהַהֹוֶה כָּל-כָּךְ צָפוּף". (כל השיר).

באותו רצף מעט מאוחר יותר, נקרא גם את השיר (ע' 97): ..."מַה מִשְׁקַל הָרְגָבִים לְכַסּוֹת,/מָה עֹמֶק הַשָּׁרָשִׁיםלְהִנָּעֵץ,/וּמַה מְּהִירוּת הָרוּחַלְהִשָּׁכַח". (כל השיר).

ההיסחפות אחר הדברים הנשגבים מבינתנו אשר חולפים עם הרוח כלאחר יד אינם מושרשים וננעצים כיתד. לכן, הארעיות זועקת חמס.

הדימוי המזעזע שהיקום מתכווץ מפחד ונכנע למעשיהם הנפשעים של האנושות, נוטל את הקורא אל מחוזות האימה של קץ העולם(ע' 79): ..."כַּדּוּר הָאָרֶץ מִתְכַּוּץ מִפַּחַד/וִּמתְפַּשֵּׁט בְּהַכְנָעָה./סוֶפְרֶמן-תּוֹרָן מוֹפִיעַבְּתַחְפֹּשֶׂת / שֶׁל מַדְרִיךְ-מֻסְמָךְ-לִבְרֵאשִׁית"... אמירה כבדת משקל זאת,מהווה תזכורת לתוהו ובוהו שאינו בר חלוף. מאליו, יוצר תמונת מצב פרדוקסלי ליכולת הקיום האנושי הגלובלי בהווה.

את הארס-פואטיקה בשירתה של ענת זגורסקי-שפרינגמן נגלה בשיר אותו הקדישה לצ'סלב מילוש (ע' 114):"אַחֲרֵי הַמְשׁוֹרֵר יִתָּכֵן שֶׁיִּשְׂרֹד הַשִּׁיר/אַחַר כָּךְ רַק פִּיר מָרִיר/עַד לְתַמְצִית אֵין-הַטְעָמִים./ אַךְ גָּם אִם אַשְׁחִית, יְעָרוֹת שְׁלֵמִים/לֹא אֶכְתּב מִשְׁפָּט כָּמוֹהוּ". (כל השיר)

יחד עם השורות הממצות שלעיל, נמצא בשירתה (ע' 122),פסוק סוחף ומסכם לנושא: ..."מַלְאָכִים בִּקְצֵה/הָעֵט,/רוֹקְדִים עַל אוֹתִיּוֹת/הַמִקְלֶדֶת./בְּצִדֵּי אוֹטוֹסְטְרָדַת/הַזְּמַן/פִּגְרֵי מִלִּים/מֻנְשָׁמוֹת/עֲצֹר!"...

ובתוך סיר הפלא המבעבע יצירתיות גועשת, נמצא גם את הניצן שאולי שואף לפריחה שפויה יותר (ע'  124):..."גְּדוֹלִים מִמֶּנָּה לֹא יָדְעוּ לְקַיֵּם חַיִּם/בָּרֶוַח שֶׁבֵּין קִפָּאוֹןלְהִתְאַיְּדוּת"...//..."וְהֶעָתִיד עוֹד/מִתְחַבֵּט"...

ובפסוק אחרון זה, אני מוצאת את האור בקצה המנהרה. יתכן כי אף המשוררת כיוונה אליו את מילותיה, מי יודע.

תגיות נושא: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין