אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חיבוק גדול / רומן גארי (אמיל אזאר)


התמונה של מירב גולן
חיבוק גדול / רומן גארי (אמיל אזאר), תרגום: דורית שילה, הוצאת עם עובד

חיבוק גדול / רומן גארי (אמיל אזאר), תרגום: דורית שילה, הוצאת עם עובד

אני מניחה שאחרי תרגומים רבים של הסופר רומן גארי, רובנו מכירים את הביוגרפיה של הסופר, הקולנוען והמסאי (שנודע גם בשם העט שלו אמיל אז'אר), ושהתאבד ביריית אקדח. הספר "חיבוק גדול" הוא הספר הראשון שפורסם תחת השם אמיל אז'אר בשנת 1974, ומבוטאים בו כל חרדותיו: הבדידות, הניכור, האיבוד העצמי ובעיקר הביקורת כנגד החברה הצרפתית ועל יחסה לספריו.

"לפחות במדינת משטרה אין חופש ואפשר לדעת למה, אין לנו חלק בה. אבל מה שמגעיל בצרפת זה שאפילו לא מספקים לך תירוצים. אין דבר יותר מתועב, יותר מחושב, יותר בוגדני מארצות שיש בהן הכול כדי להית מאושרים" (עמ' 72 – 73).

מסיה קוזן מביא אתו מאפריקה פיתון שהוא מכנה אותו חיבוק גדול כדי שיחיה אתו בעיר הגדולה, פאריז. הוא חי לבד, עובד כסטטיסטיקאי בחברה: הוא עובד עם מספרים גדולים מאוד, וכשהוא מגיע לביתו בעל שני החדרים, הוא מרגיש צורך בחיבוק ממישהו שאכפת לו ממנו. התיאוריה שלו שהספרה 1 היא ספרה בעייתית, כי האפס רודף אחריה כדי להתווסף אליה ולהפוך אותה מספרה סתמית למספר גדול, והוא עומד בצלו של מספר 2, שהיא כבר ספרה גדולה ואחריה באים מספרים גדולים יותר. לכן הוא מרגיש צורך בחיבוק הזה, כי: "כשפיתון כורך את עצמו סביבך ומחבק אותך חזק-חזק, במותניים, בכתפיים, ומניח את ראשו על צווארך, כל מה שנותר הוא לעצום את העיניים ולהרגיש את הרוך ואת האהבה" (עמ' 17 – 18).

בחברה שבה מסיה קוזן עובד, הוא מכיר את מדמואזל דרייפוס, מהגרת מגיניאה, שלובשת תמיד חצאית מיני אדומה ומגפיים אדומים שמגיעים לה עד חצי הירך. הוא מתאהב בה ומחפש דרכים ליצור אתה קשר מילולי ופיזי. ומכיר גם את השרת שמנסה להוביל אותו לפעילות פוליטית אקטיבית. מעל דירתו גר פרופסור שמסיה קוזן מכיר אותו בזכות העצומות שהוא חותם עליהן, בעד זכויות אדם נגד הריגת בעלי חיים, אבל הפרופסור הזה אדיש למסיה קוזן, והוא לא מבין איך יכול להיות שהפרופסור רגיש מאוד לצרכים של כולם, חוץ מהצורך של מסיה קוזן ביחס, במילה.

הפיתון של מסיה קוזן מתחיל להיות רעב ויש צורך להאכיל אותו, אבל כשהוא מאור לתת לו עכברים הוא נקשר אליהם ולא מסוגל לגרום לפיתון לאכול אותם, הוא אפילו נותן שם לעכברה הלבנה שלו, בלונדין. הצורך באהבה, ההיקשרות הזו לבעלי חיים, הבדידות של מסיה קוזן מחיי הכרך מניעה אותו למעשים לא רגילים, כמו למשל לאכול את הציפס מצלחתם של שכניו למסעדה כדי לבדוק את גבולות היענותם. בפעם אחרת הוא מנסה להוציא את הפיתון לטיול, והמשטרה מתערבת: "זאת עיר שחיה על קצות העצבים, הניצוץ הקטן ביותר יכול להצית את חבית אבק השרפה. זה מחזיק רק בזכות השגרה, ההרגלים, אבל אם האנשים ירגישו שמתגרים בהם, ששמים להם מול העיניים אפשרויות אחרות, הם עלולים לפוצץ את הכל" (עמ' 148).

האם זה מה שהרגיש רומן גארי הסופר? שכך קיבלו אותו ואת ספריו?

הספר פותח בציטוט מתוך מודעה בעיתון: "המועצה הלאומית של ארגון הרופאים שבה ומביעה את התנגדותה להתרת הפעלות וטוענת שאילו אישר המחוקק את 'המלאכה' הזאת, היה עליה להתבצע בידי 'כוח אדם מיוחד' ובמקומות שיועדו במיוחד לכך: 'בית חרושת להפלות'". הציטוט הזה מוזכר במהלך הספר בכמה וריאציות ובעיקר מתקומם מסיה קוזן על הכמות העצומה של תושבי פאריז, שאוכלוסייתה רק הולכת וגודלת וככל שהיא הולכת וגודלת גדל הניכור בין האנשים, הזרות, חוסר החום והאהבה ביניהם, האדישות. ולגבי סופו של הספר: לספר יש סוף נוסף אופציונלי, שאחרי התאבדותו ביקש גארי שישמש נספח לספר, שמו "אקולוגי".

זהו ספר רגיש, שחופר בנבכי נשמתו של מסיה קוזן בעל הנפש העדינה השואפת לחום אנושי ובהעדרו הוא מחליף אותו בפיתון, שידוע בחוסר החום שלו, הרי לנחשים דם קר, וכשהוא רעב הוא אוכל. זהו ספר חם ואנושי, על חוסר האנושיות, על שבריריות הקיום בעיר הגדולה, בעולם שגדל להיות קר ומנוכר.

תרגום נהדר של דורית שילה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן