אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בשם הישראליות אכן ראוי לחתור תחת יסודות המדינה היהודית


תשובה למאמרו של שאול אריאלי-"חותרים תחת המדינה היהודית", הארץ מיום 29.7.16

ד"ר שאול אריאלי הינו מומחה לסכסוך הישראלי פלסטיני, שחיבר יותר מעשרה ספרים בסוגיה, והוא גם אל"מ בעל רקע בתחום המגעים עם הפלסטינים. אבל למרות זאת, אין הוא יוכל לחרוג מהפרדיגמה הציונית, שהרי הטענה ש"ההכרה בזכות הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית שאבה את כוחה מכך שהיהודים המפוזרים בעולם הוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית כעם אחד". טענה זו אינה נכונה ומתברר שגם אריאלי ממהר לצטט ממודעה שפורסמה בעיתון טיימס הלונדוני בשנת 1917  שהכריזה ש"היהדות אינה לאומיות, אלא דת בלבד".

אבל אם איכשהו לומדים על הצהרת בלפור בתיכון, סביר להניח שלא עומדים על המשמעות של ההתנגדות של אדווין מונטגיו להצהרה זו, באשר בהיותו אנגלי ממוצא יהודי, אמור היה לפי טיוטת הצהרת בלפור לראות  ביתו הלאומי דווקא בטריטוריה, שעדין הייתה בתחום האימפריה העותומאנית.

הרי לא בכדי מכילה הצהרת בלפור את הסיוג הגורס " ובלבד שלא יפגעו הזכויות האזרחיות והפוליטיות של היהודים בארצות מושבם". מעניין שאריאלי מביא את הטענה המשלימה לטענה זו רק בסוף מאמרו ("לא  ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות")- מה שלמעשה נותן משמעות "מהפכנית" להצהרת בלפור לעומת הצגתה הציונית, כלומר אין הציונות רלבנטית ומחייבת את כלל היהודים אלא רק מי שרוצים בכך וגם מתוך התחשבות בלא יהודים שבארץ.

מלכתחילה הייתה הציונות כתנועה לאומית יהודית בגדר פתרון אלא  רק לחלק מהיהודים. חלקם ראו עצמם כאנגלים או צרפתים בני דת משה, והיו כאלו שהיו בכלל אתאיסטים ומולם גם ניצבה האורתודוכסיה אנטי ציונית, כמו גם מפלגות אוטונומיסטיות, כולל אף הסתדרות טריטוריאליסטית. תקופות ממושכות הייתה הציונות תנועה לאומית קטנה בקרב כלל היהודים, וגם היות היהודים ציונים, בהכרח לא הביאם למימוש ציונותם, שהרי לפי הבדיחה הידועה, ציוני הינו יהודי אחד הלוקח כסף מיהודי שני, כדי לשלוח יהודי שלישי לארץ ישראל...

הביקורת כיום על  התרבות הפוליטית והממשל הנוכחי אינה יכולה שלא לעסוק בתקופת שלטון העבודה על גלגוליה. כמה שראוי לבקר את הימין ובמיוחד את  המחנה החרדל"י, אסור גם לשכוח שישראל מעולם לא הייתה מדינה דמוקרטית ליברלית, אלא מדינה יהודית- אתנית שנעזרה בדת לקביעת  גבולות הלאום המדומיין שלה, שלמעשה היה לאום פיקטיבי באשר יהדות המערב מעולם  לא ראתה  את עצמה חלק ממנו.

 לפי חוק השבות, אוחז בריבונות הפרט היהודי מעצם היותו יהודי ואין המדינה יכולה למנוע ממנו (אלא במקרים קיצוניים ) לעלות (מושג דתי) אליה. אין זה  מצב הקיים בשום מדינה בעולם, שאזרחי הלאום ההיגמוניאלי במדינה יהיו אזרחים מתוקף שבות ולא ישיבה !

אם גורסים כאריאלי נגד  "חסידי הלאומנות הדתית – המשיחית, שהם שותפים מרכזיים בממשלות ישראל הנוכחית", אסור לשכוח ,שבן גוריון ייעד לישראל להיות " אור לגויים", מדינת חזון שתפיסת המדינה הדמוקרטית מודרנית איננה מכירה בה. הוא גם הכריז על "מלכות בית שלישי" מיד לאחר הניצחון במלחמת סיני (1956).

אריאלי מטפל בדברי בן גוריון בהכרזת העצמאות ובהקמת המדינה מתוקף שלוש זכויות: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית  ועל יסוד החלטת עצרת האומות מאוחדות". אריאלי מסביר ש"הזכות  הטבעית של העם היהודי היא זכות ההגדרה העצמית  השמורה לכל עם". אולם אין ולא קיים עם יהודי ,במובן הפוליטי של המושג. יהודי ארצות הברית ב-14.5.48 לא עמדו על מזוודות כדי להגר לישראל, כמו גם ציבורים רבים נוספים בארצות אחרות. מה שכן, בישראל יצר הישוב העברי עובר פוליטי של לאום חדש, שדרש ובצדק את מימוש זכות ההגדרה העצמית שלו.

כזכות שנייה עומד אריאלי על "הזכות ההיסטורית", ומסביר שזו "נובעת מהקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל". אבל קשר זה שיותר נכון לראות בו משום זיקה, הינו קשר רגשי, או דתי ולא ניתן לראות בו משום ביטוי לזכות היסטורית במובן של זכות התקפה משפטית-פוליטית, ולו רק מהסיבה, שלא הניעה אנשים לפעולה פוליטית של הגירה לארץ.

                                                    

תגיות נושא: 

תגובות

הנקודה שכולם מתעלמים ממנה

גם השמאל הקיצוני ביותר מתעלם מדבריו של יוסי ברנע. איני יודע מתוך איזו מטרה נכתבו הדברים, אבל כאשר אנו בוחנים את טענותיה של הציונות על זכותה על ארץ ישראל, הרי היא באה בטענה של זכות הסטורית. אם כך, אין כמעט עם שיש לו זכות לשבת היכן שהוא יושב כיום, כי הוא תפס את מקומם של עמים אחרים, שיכולים לטעון שעל התושבים הנוכחיים לפנות את מקומם.
הציונות החלה את תביעתה על שטחי ארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. פינסקר במאמרו: "אוטואמנציפציה" שולל אפשרות זאת מכל וכל, בטענה שהיא לא מעשית. גם הרצל ב"מדינת היהודים" עדיין מתלבט בכך. רק אחר כך בלחצם של צינוי רוסיה שלמדו חומש בחיידר (מה שהרצל לא למד) החליטו שמקומנו בא"י מסיבות מסטיות-דתיות שאף הם התקשו להודות בקיומן. אז היה בארץ שלטון תורכי, והמטרה הייתה להקים כאן מין אוטונומיה יהודית לתושבי מזרח אירופה שיוכלו להימלט משלטון הדמים של הצארים אלכסנדר השלישי וניקולאי השני. ההתייחסות של הציונות לתושבי הארץ הייתה כאל אספסוף פרימיטיבי שיקבל ברצון את הקולוניאליסטים האירופאים שיבואו ויפתחו את הארץ. עד מהרה טפחה המציאות על פניהם. האיש שהיה לו את האומץ להודות בכך וגם להציע פתרון, היה זאב ז'בוטינסקי, במאמרו: "על קיר הברזל". מי שקורא את המאמר, רואה שז'בוטינסקי מציע למעשה ג'נוסייד בתושביה הערביים של א"י, או לפחות טרנספר.
את מה שהציע ז'בוטינסקי, ביצע בן גוריון. כך שהבעיה לא מתחילה ביהודה ושומרון, אלא גם בשטחי מדינת ישראל של 1948. זהו שטח שנגזל מערביי א"י בגלל מניפולציה של קולוניאליזם בריטי וציוני, שחברו יחד נגד תושביה הותיקים של הארץ, בטענות כוזבות של זכות הסטורית. לועידת סאן רמו לא הייתה את הזכות לקחת את שטחי א"י מהתושבים המקוריים. זה גם עמד בניגוד לעקרונות ההגדרה העצמית שנקבעו בועידת השלום של וורסאי אחרי מלחמת העולם הראשונה. כך גם נמכרו הכורדים, שהובטחה להם הגדרה עצמית. כך גם נמכרו סוריה ולבנון לצרפת. כך נהיה עבדאללה שבא מחיג'אז לאמיר עבר הירדן, ואחיו פייסל למלך עירק.
הציונים השלימו זאת בועידת לייק סאכסס, שבה ב-29 מבנובמבר 1947 השיגו הקמת שתי מדינות בא"י.
גם כיבוש יהודה ושומרון ועזה ב1967 היה מיותר לחלוטין מבחינה צבאית, והתאים לתכנית ההשתלטות הציונית על מה שנראה לה כשטח של המדינה היהודית.
אני לא בא להתווכח עם המציאות הקיימת, שבה יש כאן מדינה של תושבים יהודים דה פאקטו. אבל זה שלעם היהודי הייתה שואה, או לפני כן פוגרומים ברוסיה, לא מקנה את הזכות לגזול שטח שמבחינה חוקית לא שייך להם. אז לפחות נכיר בכך שזה אימפריאליזם, אולי בלית ברירה, אבל עדיין אימפריאליזם.
דרך אגב: המדינה הזו תוכננה לאשכנזים חילונים, לא ליהודים מארצות האיסלאם, ולא ליהודים דתיים מאירופה. היהודים מארצות המזרח הובאו להיות כאן חוטבי עצים ושואבי מים (בקיצור: הערבים) של האליטות האשכנזיות-חילוניות. החרדים באו לכאן בעל כרחם של הציונים. הם שנאו אותם (ושונאים אותם עד היום) וניסו להצר צעדיהם בכל דרך אפשרית, כולל מניעת עלייתם מאירופה לא"י בזמן השואה.
אני מצרף כאן קישור למאמר "על קיר הברזל", לכל מי שמעוניין לראות את תוכניתה האמיתית של הציונות.

jabotinsky.org/media/9761/%D7%A2%D7%9C-%D7%A7%D7%99%D7%A8-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%96%D7%9C.pdf

קטע מויקיפדיה על עמדת הציונות לגבי א"י

לנוחיות הקוראים מובא כאן קטע מויקיפדיה, המראה כיצד התייחס השמאל הצינוי העויין את ז'בוטינסקי, לדוקטורינה המבוטאת ב"על קיר הברזל".

על קיר הברזל (אנחנו והערבים) הוא מאמר עמדה שכתב זאב ז'בוטינסקי והופיע לראשונה ב-4 בנובמבר 1923 בעיתון הציוני בשפה הרוסית "ראזסווייט".
"קיר הברזל" דהיינו כוח צבאי ישראלי עצמאי הוא הכוח שבחסותו יתאפשר לתנועה הציונית להגשים את זכויות העם היהודי בארץ ישראל ללא תלות בהלך הרוח של ערביי ארץ ישראל, והוא שבסופו של תהליך יניע את האוכלוסייה המקומית, מתוך הבנת חוסר התוחלת שבמאבק, לתהליך של פיוס וחיים בשיתוף תוך שוויון זכויות אזרחי מלא.
על פי פרופ' יצחק בן ישראל ומומחים נוספים, דוד בן-גוריון ביסס את הדוקטרינה שלו לגבי תפיסת הביטחון של ישראל שהתפרסמה ב-1953, על התפיסה של ז'בוטינסקי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע