אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השואה הארמנית: נכות מוסרית בלתי-נסלחת של מדינת היהודים


התמונה של עמוס אריכא
השואה הארמנית: נכות מוסרית בלתי-נסלחת של מדינת היהודים

אסירים ארמנים מובלים בידי חיילים טורקיים 1915

שתי שואות התרחשו במרוצת המאה העשרים, הראשונה בשנות מלחמת העולם הראשונה (1915 – 1918), כאשר התורכים טבחו באכזריות מטורפת בבני העם הארמני כמיליון וחצי מבניו, והשניה שפקדה את העם היהודי במלחמת העולם השניה כאשר ששה מיליון מבני עמנו נספו. מספרים מפלצתיים אלה מטעים, שכן מבחינת המכה היתה שואת הארמנים כשואה השניה ליהודים. בעת שבתחילת ההתנכלות העותמנית לארמנים שברובם היו נוצרים נאמד מספרם של אלה שבשליטת התורכים כשניים וחצי מיליון בלבד. פירוש הדבר, השמדת-עם.

 בימים אלה מלאו מאה שנים מאז הטבח המרושע והבלתי-נמחל. העולם לא נרעד בזמן התכנותו לא הזדעזע והתעלם מגודל האסון שהתחיל בהר משה, "מוסא דאג", היכן שהצטופפו כמה אלפי ארמנים להתגונן מפני בעלי המאכלות, ויצרו את עלילת מצדה שלהם בדמם.

 מי שהצליח, מעשה פלא, להרעיד במלים בלבד את מיתר המוסר של העולם המתכחש ולהטות לב קשוב לזעקת שארית הארמנים, היה הסופר היהודי הנודע פרנץ וורפל שלקראת סוף שנות העשרים, נוכח המאמצים של תורכיה לקבור את השחיטה הגדולה בהיסטוריה (עד אז!) הצליח להציב את החרפה האנושית הזאת במרכז ההיסטוריה. הוא זיעזע את העולם כשבשנת 1933 התפרסם בגרמנית הרומן המרטיט שלו, "ארבעים הימים של מוסא דאג".

 הנאצים התנכלו ליוצר וליצירתו ופרנץ וורפל שהוחרם נאלץ להימלט על חייו מאוסטריה לאחר הסיפוח והצליח עם יוצרים נוספים למצוא מקלט בקליפורניה. שם, כעבור שנים אחדות, לאחר שני התקפי לב, מת והוא בן חמישים וחמש.

 לאחר מותו, הצהיר האב הארמני מוונציה, בזדקיאן: " פרנץ ורפל הוא הגיבור הלאומי של הארמנים. ספרו הגדול הוא נחמה לנו - לא, לא נחמה, באשר אין נחמה - אך חשיבותו הוא בקיומו. הוא מבטיח שמה שקרה לעמנו לעולם, לעולם לא ישכח..." (ציטוט מויקיפדיה).

 ההמשך הנורא מכל, ידוע.

 את השורות הבאות כתבתי מכבר – ולא אשנה מהן כפסיק:

 "...ואנחנו לא מצאנו עוז בנפשנו עד היום להכיר בשם מדינת ישראל בטרגדיה הארמנית. זו איננה חרפה בלבד, שכן אין בנמצא מלה מתאימה לקבוע את גבולות המחדל המחפיר והמכלים הזה. יבוא יום ונבין את עומק החטא המוסרי בחוסר יכולת מנהיגינו להודות בקיומה של השואה הארמנית. היינו צריכים להיות הראשונים להודות בה, ומשלא עשינו זאת, החטא הזה הופך לצל קודר משנה לשנה ומשקלו המעיק גובר, וסימן שאלה ענק מתנוסס מעל כולנו ומעל בית הזיכרון שלנו.

 מדי פעם ,כאשר עלתה וצפה הבעיה הזאת שלא תניח לנו, מצאו מנהיגינו נימוקים מנימוקים שונים להתחמק מתיקון העוול הזה. בדרך זו הפכו התלבטויות המושפעות מרקמות פוליטיות את הכתם הזה לאות קין בוער במצח אומתנו.

 יבוא יום וילדינו ונכדינו ישאלו את השאלה הנדרשת, איך עמדה ושתקה האומה שמקיימת בכל שנה את יום הזיכרון לשואה. עד שלא נתקן את העוולה הארמנית הזאת שאין ולא תהיה לה כפרה, יהיה מוסר האומה העברית חסר כחרמש ירח בלידתו. הירח הזה יוותר בפגימותו ומעולם לא יתמלא בגלל הצל הכבד שמכסה עליו ולא ירפה מאתנו עד שנקום נצעק שישמע העולם כי טעינו ושגינו, ובאגרופים קמוצים נכה בחזנו.

תגיות נושא: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא