אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הריאל פוליטיק במשנתו של מקיאוולי


ניקולו מקיאוולי 1469-1527

ניקולו מקיאוולי 1469-1527

אחד הספרים היסודיים ביותר, ועם זאת השנויים ביותר במחלוקת, הוא ספרו הפוליטי של ניקולא מקייאוולי, "הנסיך". ספר זה הינו ספר הדרכה למושל כיצד למשול בצורה הטובה ביותר. הוא אינו אוטופיה, אינו מטיף לרעיונות חדשים, אלא מנתח בצורה קרה, שקולה ויסודית, כיצד אמור מושל ממשפחת מלוכה למשול בנתיניו, וכיצד יעשה זאת מושל חדש.

בניגוד להאשמות הרבות על ציניות פוליטית, ואף אכזריות, שהמאפיין שלה היא הפתגם המושמע בשמו: "המטרה מקדשת את האמצעים", הרי הקורא מתרשם דווקא מהריאליות של המחבר, כיצד הוא מנתח את מצבה של איטליה, ואת מצבן של ספרד וצרפת, המעצמות הפועלות באיטליה של אותם הימים.

הוא מונה מעלות וחסרונות בשליטים שונים מהעבר וההווה, ללא כחל ושרק. הוא מתאר את האפיפיורים של אותה תקופה עם כל חסרונותיהם ויתרונותיהם, ואת מדינת הכנסייה בכלל, כגורם פעיל באיטליה של אותם ימים.

מבין שיטי הספר ניכרת המגמה הברורה של הפטריוטיזם האיטלקי של המחבר, ושל השאיפה למצוא נסיך אחד שיוכל לאחד תחתיו את איטליה, דבר שהתגשם רק מאות שנים אחרי כתיבת הספר.

הוא בפירוש ממליץ לנסיך להתנהג אל התושבים בצורה טובה, לקנות את אמונם, ולהתנהג באופן כללי כאדם טוב, גם אם אינו כזה. מצד שני הוא מזהיר את הנסיך לגלות טוב לב רב מדי, העלול לגרום לאי יציבות במדינה ובצבא.

מקייאבלי מסתכל על האנשים כיצורים בוגדניים, שאי אפשר לסמוך עליהם, אלא לשלוט עליהם בחוזק יד מחד, ובתחבולות מאידך.

לא ברור האם השקפה זו הינה דווקא על איטליה בזמנו, שהפכה להיות כזאת בגלל חוסר היציבות הפוליטית שהייתה בה באותה תקופה, או שזו דעתו על טבע האדם. אבל הוא מדריך את הנסיך כיצד לנהוג בהתאם.

ניתן גם לומר שהוא מצביע בצורה ברורה על הקשר שנעשה בין הכנסייה לבין שלטון חילוני. המשרות של האפיפיורות הושגו באמצעות תככים שבין משפחות שונות ששלטו באיטליה באותה תקופה. האפיפיור היה בפירוש בעל אמביציות פוליטיות, החזיק צבא, וניהל מלחמות. תחת שלטונו הייתה "מדינת האפיפיור", שהייתה מדינה גדולה במרכזה של איטליה, שבוטלה רק בעקבות איחודה של איטליה, מאות שנים אחר כך.

האירוניה על קשר זה די בולטת בדבריו, למרות שהוא מייחס לאפיפיורים אלו תכונות שניתן ללמוד מהן בנוגע לשלטון ומלחמה.

גם ההוצאות להורג שעליהם הוא מדבר בספרו די בהרחבה, אינה מדיניות שיטתית שלדעתו נסיך צריך לנהוג בה, אלא רק כורח המציאות הנובעת מאי סדרים הנגרמים על ידי אנשים או קבוצות מסויימות.

לא ניתן להגדיר את הספר כליברלי, אך בהחלט כספר מתקדם, המנתח את הפוליטיקה של אותם ימים, בעיקר באיטליה, בעיניים פקוחות ללא אשליה.

הוא מרבה בדוגמאות מן העבר, בעיקר מיוון ורומא, ומנתח את מעשיהם של מצביאים גדולים ומושלים חשובים. הוא למשל, מותח ביקורת על סקיפיו אפריקנוס, שלדעתו היה רך לב מדי בהשלטת משמעת בצבאו, לעומת חניבעל, שהשליט משמעת אכזרית, ועקב כך נשמר בצבאו הסדר.

הוא גם נכנס למבנה הצבאות הדרוש למושל, אם כי לא בפרוטרוט רב (דבר זה הוא עושה בספרו "אומנות המלחמה"). הוא גם מתייחס למבנה הצבא הספציפי הדרוש למושל איטלקי. הוא בהחלט לא ממליץ על שכירת צבאות זרים, דבר שהיה מקובל באיטליה ובשאר המדינות, אלא טוען שבתנאים של איטליה יש צורך להקים צבא מאזרחי המקום.

ניתן לומר שספר זה מהווה פריצת דרך משמעותית בתורת המדינה, שכן הוא מפריד בצורה ברורה בין המדינה המושלמת, שעליה הוא כותב בספרו האחר: "עיונים בעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליביוס", שם הוא מציג את הרפובליקה כדגם המתאים למדינה מתוקנת; לבין המציאות הריאלית, שבה המדינה שרויה באנדרלמוסיה פוליטית, ומחכה לגואל שיבוא וייצור בה סדר.

ואכן, במהלך ההסטוריה, הן זו שקדמה לחיבור הספר, והן זו שאחריה, הוכחה שיטתו הפוליטית של מקייאבלי פעם אחר פעם, כאשר מושלים חזקים הצילו עמים שלמים ומדינות שלמות מהתפוררות.

לא ברור עד כמה ינקו משטרים טוטליטריים השפעה דברי ספר זה, אך בודאי שמטרתו של הספר לא הייתה לדכא את האזרח, ולהשליט עליו חוקים דרקוניים. להיפך: הוא מנסה להביא למצב של יציבות פוליטית, שאף שמבצע אותה הנסיך, הרי היא מתבצעת למעשה עבור העם והמדינה.

קשה שלא לנסות להשוות בין הפאשיזם האיטלקי בהנהגת מוסוליני, לבין הרעיונות המופיעים ב"נסיך". המטרה של הפאשיזם בתחילתו, הייתה למנוע את האנרכיה ששררה באיטליה הדמוקרטית, וליצור משטר חזק וקיבוצי, שיאפשר חיים יציבים לאזרח. ואכן, בשנים הראשונות של הפאשיזם, למרות קשיחותו היחסית, הרי שבאופן כללי הוא ייצב את איטליה, וניסה להפוך אותה לארץ מתועשת, עם חינוך לכל, ועבודה לכל.

ייתכן שאם איטליה לא הייתה נגררת למלחמת העולם ביחד עם גרמניה, היה ממשיך בה השלטון הפאשיסטי, כפי שהמשיך בספרד ופורטוגל, עד שנות השבעים למאה הקודמת.

תגובות

לתומר ריבל, מאיה קציר, ויתר קוראי אימגו

בס"ד
לאחר שמאמרי התפרסם במגזין, ראיתי שכבר קדמוני שני מאמרים מצויינים של תומר ריבל ומאיה קציר. אני שמח להצטרף אליהם בכתיבה על אדם וספר כה מפורסמים, שלמרות השנים הרבות שעברו מאז נכתב הספר, דבריו עדיין נידונים שוב ושוב, ואקווה גם אני להוסיף מבט נוסף על דברי חבירי שקדמוני.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינו העצני