אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לאן נעלם מונטה קריסטו?


התמונה של צביאל רופא
הרוזן ממונטה קריסטו / אלכסנדר דיומא

הרוזן ממונטה קריסטו / אלכסנדר דיומא

בילדותי הייתי תולעת ספרים. הדרך לספרייה העירונית הייתה ארוכה ובחוזרי הייתי עסוק בקריאה תוך כדי הליכה. עד היום לא ברור לי איך לא נתקלתי באיזה עמוד חשמל.

הייתי קורא הכול; חסמבה, השביעייה הסודית והחמישייה הסודית לא פחות, הימאים הצעירים ועוז יעוז וחבורת הבלשים והכלב, וגם ז'ול וורן הזכור לטוב, וכמובן ויקטור הוגו וסיפוריו העצובים, וקארל מאי הגדול שממנו אף פעם לא שבעתי.

אחד הסופרים הבולטים שהלהיט אז את דמיוני והפכתי להיות מעריצו הנלהב היה אלכסנדר דיומא. יצירת המופת שלו: שלושת המוסקטרים פשוט הפכה אצלי לדיבוק. אני זוכר איך בפורים כפיתי על אמי בתחינות מעורבות באיומים שונים ומשונים להכין לי תחפושת של מוסקטר. אבל אין מה להגיד, הרוזן ממונטה קריסטו היה גולת הכותרת.

עלילותיו המרתקות של הרוזן הזה היו טמונות עמוק בתוך ספר עב כרס שמנה, למיטב זכרוני, כחמש מאות עמודים לפחות. אני שאלתי אותו מהספרייה, ועצם הידיעה שאני עומד לקרוא בו מילאה אותי ריגוש עז שהלך והתגבר.

היום בו התחלתי לקרוא את עלילותיו המלהיבות הרוזן היה יום קיץ חם. אני הסתובבתי בבית יחף, נהנה ממגע הרצפות הקריר שצמרר קמעה את כפות רגליי, ומדי פעם הייתי מוזג לעצמי כוס מיץ תפוזים ומוסיף כמה קוביות קרח. מובן שלא התהלכתי בבית בלי שהרוזן האהוב שלי יהיה צמוד אלי, וכך כל העת עיניי היו בולעות במהירות עוד ועוד שורות מהספר שלא מש מידיי אפילו לרגע.

לקראת הצהריים החברים שלי קראו לי מלמטה ואחר כך התקלחתי ובו זמנית אמי קראה לי לאכול. לצערי אסור היה לי לקרוא ספרים ליד שולחן האוכל לכן אכלתי בחיפזון רב. בד בבד המשיך מוחי לעסוק כולו בעלילות הרוזן ואהובתו מרסדס היפה אשר לה נועד להינשא מנעוריו, אך יריביו המרושעים והאפלים מנעו זאת ממנו. לכן לא ייפלא כי כשסיימתי לאכול - או, ליתר דיוק, לבלוע כאליגטור מורעב את האוכל במהירות שיא כמעט בלי ללעוס - ביקשתי לשוב מיד ולצלול בין דפיו של הספר המדהים.

אך להפתעתי הרבה לא מצאתי את הרוזן שלי בשום מקום. אמנם לא דאגתי מאוד כי ידעתי שהוא בבית, אך עם זאת גם חיפוש יסודי בכל רחבי הבית העלה חרס בידי. לאחר זמן מה גם הוריי נרתמו למלאכת חיפוש האבדה היקרה, אך לא דובים ולא יער ולא ספר... כאילו בלעה אותו האדמה.

ככל שנקפו השעות נראתה לנו היעלמותו המסתורית של הספר מוזרה יותר ויותר. הרי איש לא יצא מפתח הבית... גם איש לא זרק אותו מבעד לחלון... ואני בתוך תוכי שאלתי את עצמי: מה עלה בגורלו של הרוזן האומלל שלי? לא מספיק שחטפו אותו וכלאו אותו בכלא הנורא והאיום שם בצרפת הרחוקה? האם המסכן לא עבר די תלאות? האם נגזר עליו אף להיעלם פתאום בביתו של ילד ישראלי שכה מעריץ אותו ואף מוכן להקריב הכול עבורו?

הייתי עצוב ושפוף וכבר חלפה למעלה מיממה. החיפושים הקדחתניים פסקו בהדרגה ולמונטה קריסטו הנכבד לא נראה שום זכר. אט-אט פג המתח הספרותי שבו הייתי נתון, ואת מקומו תפס פחד מציאותי יותר. חששתי מהבעת פניה הנרגנת של הספרנית שפרה כאשר אדווח שהספר נעלם כלא היה.

ביום השני להיעלמו המסתורי החליטה אמי לשמח מעט את לבי, ולהכין עוף בתנור לצד תפוחי אדמה מתובלים בעלי רוזמרין. היא ידעה היטב שזהו מתכון בדוק לשיפור מצב רוחי. היא עמדה מול המקרר, פתחה לרווחה את המקפיא כדי להוציא את העוף, ואז נפלטה מפיה קריאת תדהמה.

פתוח לרווחה, בין העוף הקפוא לבין מיכל הגלידה, שכן לו מונטה קריסטו המפואר מעוטר בפתיתי קרח זעירים. ילדון אחד, שרצה להרוות את צימאונו במיץ תפוזים מעורב בקוביות קרח, זנח אותו שם בהיסח הדעת. 

תגיות נושא: 

תגובות

הסיפור מקסים !!!...

צביאל יקירי - כהרגלך, מוחך מפיק מרגליות. הסיפור פשוט מקסים וחמוד !!!
זה מזכיר לי שבדיוק לפניי ארבעה ימים ראיתי הקלטה של הסרט הנ"ל בטלויזיה. הסיפור של הרוזן פשוט מדהים !!!
מעניין איך כשרואים סרט בפעם השנייה אחריי כמה שנים, הוא נראה אחרת לגמריי, כאילו צופים בו בפעם הראשונה כפי שאכן קרא לי. הכול תלוי במצב הרוח ובבריאות הנפשית והפיזית בהם מצויים....

מאחל לך, לדליה ולכל המשפחה שלך - חג שמח ושנת בריאות ואריכות ימים עם הרבה מרגליות בקנה !!!...

התמונה של צביאל רופא

תודה רונן

זו מחמאה גדולה.
שמחה, בריאות ובשורות טובות,
לאסתי ולך ולבנות המקסימות.
צביאל

הרוזן ממונטה כריסטו

צביאל היקר,
חג שמח,
בהערכה,
אני קראתי גם את הספר בערך 50 או 60 פעם בילדותי.
כיום, קיימת גרסה מחודשת של הספר בהוצאת כתר.
בברכה,
נועם שדות.

התמונה של צביאל רופא

נועם ידידי

שמחתח כמוצא שלל רב על תגובתך וברכותיך.
חג שמח גם לך וזוגתך ולכל ב"ב
צביאל

תגובה לידידי צביאל

בס"ד
צביאל יקירי!
כאשר הייתי ילד, ועד היום, הייתי תולעת ספרים. כמובן שברפרטואר הרחב מצא "הרוזן ממונטה קריסטו" מקום מכובד.
עברו שנים, וקראתי שוב את הספר בתור אדם מבוגר. לפתע נתגלתה לפני זוועה. אדם שריעיו בגדו בו, כל אחד מסיבתו שלו, והוא סובל נוראות בכלא, עד שהוא מגלה כומר זקן המלמד אותו הכל. הזקן משאיר לו מפה למטמון נסתר, והוא מצליח לברוח מהכלא, למצוא את המטמון, ולהפוך לאדם עשיר. אדם זה קיבל שתי מתנות נפלאות שאלמלא היה בכלא לא היה מקבלן: מלומדות ועושר.
מה הוא עושה עם המתנות? הוא נוסע בחזרה לצרפת, ומקדיש את חייו להתנקם באלה שהרעו לו!
סיפור חינוכי ממדרגה ראשונה!
נקמה אכזרית באנשים שאכן הרעו לו. אך במקום לגלות סלחנות נוצרית (הוא הרי אינו יהודי), ולפתוח חיים חדשים, ולעזור לאנשים מסכנים בכספו, כדי שגם הם יוכלו להיות מלומדים, או לפחות למצוא את פרנסתם - הוא הולך בעקביות וובתחכום נוראי, לנקום באויביו נקמה נוראית. האחד מאבד עצמו לדעת, השני מאבד את שפיות דעתו, השלישי כמדומני נרצח (כבר עברו כמה שנים מאז שקראתי את הספר).
כמה שונה ספר נורא זה, מהספר "עלובי החיים", של סופר צרפתי אחר, ויקטור הוגו, המספר על כומר שסלח לגנב, ובזכות זה נהיה הגנב לאדם ישר! והשוטר האכזר נתקף מוסר כליות ומאבד עצמו לדעת!
עוד יותר עצובה העובדה שהסיפור של דיומא אכן היה באמת! היה זה תיק שדיומא גילה בארכיון משטרת פאריז, ועליו השתית את הסיפור.
אני מבין את הילד הקטן שכה נהנה מהספר, כמו שידידו כותב השורות נהנה ממנו, ומספרי צ'רלס דיקנס, ועוד סופרים אחרים מסוג זה, שהשחיתו את נפשנו הצעירה בתיאור מעשיהם הרעים של אנשים כמו פייגין או סקוירס. סיפורים אלו אכן נועדו להראות את נגעי החברה של אותה תקופה, וללחום ברוע. אבל מדוע ילדים קטנים קיבלו אותם כחומר קריאה? מדוע הסיפורים האנטישמיים של קארל מאי, בהם הוא מתאר יהודים בצורה כה גרוטסקית, היו החומר המבוקש ביותר בספרייה הציבורית באותה תקופה?
ואם בספרייה ציבורית עסקינן, הבה לא נשכח את הספר החינוכי "עוז יעוז", המחנך את ילדי ישראל לתת את "מכת סוף העולם" כשהם רבים עם חבריהם, כגיבור הספר, בעל הסכין "מרסל", הננעצת ביריביו!
אני לא בקי בחומר הקריאה של הילדים כיום. אני מקווה שלהורים יש קצת יותר ביקורת מאשר בזמני. אבל כאשר אני קורא את ספריו של דן בראון, למשל, עם הרציחות המקבריות שבהם, אני בעצם שם לב שלעומת הקטל שמתנהל ב"הארי פוטר" הוא ממש ספרות לפעוטות.
יכולתי להמשיך בתיאורי הזוועה שלי כהנה וכהנה, אבל בזמני לפחות היו לנו ספרים כמו ספרי ז'ול וורן, שנתנו לנו ניחוח של הרפתקה מדעית ומוסרית כאחת, מבלי לעורר את החיה שבאדם כדי לספק לנו חומר קריאה מהנה.

התמונה של צביאל רופא

העצני היקר

אין לי תשובות טובות, מלבד אולי אזכור העובדה שמוסר ורייטינג לרוב אינם שניים ההולכים יחדיו, אלא אם נועדו בכוונה תחילה בראשו של הסופר. אך לעניות דעתי, זה די נדיר, כי רוב הסופרים רוצים לספר סיפור העטור בצבעים עזים המלהיבים את דמיונם של הקוראים, ובייחוד של הילדים.
אגב, גם בתנ"ך בו תמיד אהבתי לחזור ולקרוא פעמים רבות, נדמה לי שהיו בסיפוריו המרגשים הרבה סממנים שהובילו לרייטינג, וגם שם פעמים רבות לא הטוב והצדיק מנצחים. אולי דווקא משום כך, זהו הבסט סלר הגדול ביותר בכל הזמנים.

תגובה לצביאל

בס"ד
צביאל יקירי!
לא באתי בטענות אליך או אלי, וגם לא לסופרים. אני פשוט נזכר בעקבות מאמרך בימי ילדותי, וחש שהייתה צריכה להיות יותר ביקורת על הספרות שקראנו.
לגבי התנ"ך, הרי מטרתו אינה רייטינג אלא הסטוריה ומוסר הבא בעקבותיה. אין כאן שאלה של מי מנצח, אלא עד כמה חיובי או שלילי מעשהו. אנו מוצאים שהנביא אינו חוסך שבטו מדוד המלך, למשל, על מעשה בת שבע, ועל קין על רציחת הבל.
בסיפור של דיומא, העלילה היא בעצם זוועה. וכמובן שדנטס מוצג כמסכן העושה צדק. עד לגיל די מבוגר, בו קראתי שוב את "הרוזן ממונטה קריסטו" די הזדהיתי עם דנטס. היום אני מזועזע מעצמי.
אספר לך סיפור: אחייני הצעיר בא אלי, ותיאר לי עד כמה הוא רוצה להרוג ערבים. שאלתי אותו: "האם הערבי עשה לך משהו"? הוא ענה לי: "לא, אבל צריך להרוג את כל הערבים". שאלתי אותו: "אתה לא חושב שלערבי יש גם כן אבא ואמא, אחים ואחיות, אשה וילדים"? אם הוא רוצה להרוג אותך -השכם להורגו. אבל סתם לרצות להרוג ערבים"?
וזה מזכיר לי סיפור ששמעתי על האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, שבשואה הוא הוכה על ידי נאצי באושוויץ. שאל אותו יהודי: "כבוד הרב, האם זה מה שנאמר: "ומי כעמך ישראל"? ענה לו הרב: "האם היית מסוגל לעשות את אותו הדבר לנאצי"? הזדעזע היהודי: "לא, חס ושלום". ענה לו הרב: "על זה נאמר: "ומי כעמך ישראל".

עוד תגובה לידידי צביאל

בס"ד
צביאל יקירי!
נזכרתי כעת בעוד דבר הקשור לנושא שעליו רציתי לעורר: ראיתי פעם קריקטורה, ובה רואים אדם קשור לפסי רכבת, ושני צלמי עיתונות עומדים מעליו. הרכבת כבר נראית באופק, והוא מתחנן אליהם שישחררו אותו. אחד מהם עונה לו: "אני הולך על הקטע של החיים שלי, ואתה מבלבל את המוח שנשחרר אותך"?
יש לדעתי עוול בחשיפה שאנו נחשפים לאלימות ורוע במדיה הכתובה והמשודרת. כילדים, אין לנו את הכלים להבחין בכך, וכמבוגרים, זה הופך אצלנו להרגל. זה מזכיר לי את אייבי נתן המנוח, שעשה פעם מבצע שריפת צעצועי מלחמה. הוא טען שעצם יצירת צעצועי המלחמה נותנת לגיטימציה לאלימות. לא ביצעתי מחקר (אני מאמין שיש מחקרים כאלה) עד כמה משפיעה צפייה באלימות או קריאה עליה לגרימה לאלימות ממשית. אבל גם אם לא, היא יוצרת בודאי אטמוספירה לא בריאה, רוויה באידי רעל.
כבר ציינתי את ספריו של ז'ול וורן, שלמרות שלא היו אלימים, ולא באו לחקור פרשיות רצח ופשע, נתנו לקורא הצעיר (ולדעתי גם המבוגר) הרבה סיפוק ואף חומר למחשבה. הלואי והיום היה מי שעושה זאת.

התמונה של צביאל רופא

אכן נשמעים דברי טעם, אם כי

ידוע במדעי ההתנהגות שהתפתחות מילדות לבגרות חייבת להיות מלווה בחשיפה לרוע בעולם. העניין הוא שחשיפה שכזו צריכה להיות מידתית; לא מועטת ופחותה או כלל מורגשת מדי, ולא קשה ומזעזעת מדי (גם בכך צדק הרמב"ם שהמליץ על "שביל הזהב").

ברור, שההתפתחות הרגשית/ נפשית מילדות מוקדמת עד בגרות ועד בכלל, כרוכה בהתמודדויות עם קשיים ומכשולים שהמציאות מעמידה בפני כל בן אנוש. מי שנעטף בצמר גפן מתוך רצון טוב לגונן עליו, אינו יכול להתפתח באופן אופטימלי. עם זאת ברור, שגם חשיפה מופרזת עלולה להיות מזיקה ואף משחיתה.

אני לא בטוח, לפחות במקרה שלי, שהספרות והקולנוע שצרכתי בכל ימי חיי אכן היוותה גורם שהזיק לי באופן שאני יכול לשים עליו את האצבע.

תגובה לצביאל

בס"ד
צביאל יקירי!
ייתכן שתחושותי שונות משלך, אבל איני חושב שכאן מדובר בשאלה היחשפות, אלא בשאלה של קהות חושים. איך אמרת לי: "במדבר אדם מרגיש פחות עכבות לרוע, כי לא רואים אותו". השאלה היא עד כמה כוחה של חשיפה זו מקהה את חושינו מלהבחין בין טוב לרע. יש כאן אכן מקום למחקר, ואני רק הבעתי את תחושותי. אני אישית מרגיש הרבה פעמים גועל פיזי מתיאורים כמו של דן בראון, שלא לדבר על מראה ויזואלי של סרטים אלימים. לכן אני נמנע בזמן האחרון לעשות זאת (בעיקרון עשיתי זאת יותר בגלל ניסיון ההסטוריוזופיה של דן בראון, שנתגלה ככושל ביותר, ופסבדו-מדעי, וחלק מהטרנד שאפף בזמנו את הספרות לחפש אגודות מסתוריות כמו "הבונים החפשיים" [שהיטלר רצח אותם בגלל זה], ולהלביש עליהם כל פנטזיה אפשרית. אבל זה כבר עבר כל מידה באכזריות שלו). [דרך אגב: לא היו לך חלומות סיוטים מספרים מסויימים?]

התמונה של צביאל רופא

עדינו, המינון קובע

כל מזון בעולם הופך לרעל קטלני כאשר הוא נאכל בכמויות מופרזות מאוד. כן, גם לחם וגם מים וק"ו במזונות ומשקאות אחרים שאינם נחשבים כה בסיסיים לאדם.
אבל כך גם סבל וכאב שכאשר הם גדולים ועצומים עד מאוד, יכולים הם להכריע את האדם. ואילו כאשר הם במידה נסבלת אולי אפילו ילמדו את האדם משהו על הפרופורציות האמתיות של החיים, להיותו בן אנוש (שביסודו הוא אנוּש), ויהיו גם שיעור קטן לצניעות בפני היקום/ הבורא.
כך, לדעתי, גם החשיפה לרוע שהוא חלק אינטגרלי מהבריאה/ המציאות. כי מי שספון בתוך קונכיה מבודדת שנים הרבה בלי שום מגע עם כוחות הרשע בעולם, אפילו לא באמצעות ספרות או תקשורת, סופו שלא יהיה מספיק מוכן לצאת למציאות חייו בסופו של דבר.
אך אם החשיפה היא מידתית, היא יכולה היא אפילו להועיל על ידי כך שתתקיים הכרה מפותחת ובשלה יותר של המציאות, ותתרום גם למידת הזהירות שיש להיזהר בעולם הזה המלא פחים ומוקשים.

אבל נכון, שאם המערכת הנפשית/ הרגשית, קרי האישיות (בגיל מסוים) לא תוכל להכיל תכנים מזעזעים שממש "גדולים עליה", אזי עלול להיגרם נזק כלשהו.

מלבד כל זאת, תמיד קיימת בחירה חופשית לאדם והוא יכול לעשות עם "הארוחה" שמוגשת לפניו על פי נטיית לבו, בחירתו. תמיד יש שיפנו להועיל ויש שיפנו להזיק.

לידידי צביאל

בס"ד
אין בינינו מחלוקת. הטענה שלי היא האם יש ענין לאדם לחשוף עצמו לרוע במתכוון, או לדעת שהוא דבר שלילי. אני חושב שאדם שנחשף לרוע, מגלה אליו שוויון נפש מסויים. הדבר הופך אצלו לטבעי ומקובל. אני לא יודע אם זו דרך נכונה. לדעתי יש כאן מקום למחקר על השפעת האלימות במדיה על נפשו של אדם.

התמונה של צביאל רופא

לעדינו היקר

איני סבור שאדם שביסודו הוא טוב, יתחיל לגלות שוויון נפש לרוע, אלא יפתח חסינות מסוימת אליו. להפך, אולי יפיק תועלת מהחשיפה לרוע, כי לא יישאר תמים וחשוף לרוע כילד קטון. וכך, יפנים שעליו לנהוג בעולם זה משנה זהירות כפי שהמליצו חז"ל "כבדהו וחשדהו" ו"אשרי אדם מפחד תמיד".
אגב, לדעתי אין כאן עניין של חשיפה לרוע במתכוון. כולנו נחשפים אליו אם נרצה או לא נרצה כל עוד עוד אנחנו לא מתחבאים בכוונה תחילה וטומנים ראשנו בחול כבת היענה.

תגובה לצביאל

בס"ד
צביאל יקירי!
אולי דברי לא הובנו.
אנו לצערנו נחשפים לרוע. אבל אני בכל אופן לא חי במצב שברחובות העיר שאני גר בה מתנהלות קרבות יריות בין כנופיות פשע, וג'קי צ'אן או צ'אק נוריס באים ומחלקים מכות רצח. אז למה לי או לילדי להיחשף למראות מסוג זה? למה לראות את המראות הזוועתיים של "מלאכים ושדים" של דן בראון? האם זה מאד מוסיף קידמה תרבותית, מחשבה חיובית, הומניות?
הרוע שאני בכל אופן נחשף אליו, הוא ברמות של צרות עין, קנאה, חוסר פרגון, וכדומה. לא של אלימות מזעזעת כפי שהיא מופיעה על המרקע, או בספרות.
אדם שרואה כל כך הרבה רציחות אלימות, הרי או שהוא פשוט נגעל מזה, ומפסיק לצפות בסרטים מסוג זה, או שהוא מתיחל לגלות חסינות, האומרת "דרשני". האם זה כבר לא מזיז לו? אז מדוע?

התמונה של צביאל רופא

החשיפה הכרחית, אבל במידה

הפסיכולוגיה לימדה אותנו שיש שלושה סוגי הורים:
1. הזורקים למים - לא תומכים בילדים גם כאשר זה חשוב
2. הממוצעים
3. העוטפים בצמר גפן - המגוננים ומונעים מהילדים גם התמודדויות החשובות להתפתחותם

ועכשיו, עדינו, זיל גמור ... :)

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא