אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מעשה בבצל גורלי


התמונה של צביאל רופא
בצל סגול

מעשה בבצל גורלי.

חביתה, פלחי עגבניות, ובצל בינוני, מונחים בצלחת. היישר מול העיניים, חודש נובמבר בלוח הקיר של שנת 1991 אשר עבורי הוא כאילו שקוף לחלוטין בזמן האחרון. עכשיו ערב, ומחר יום חדש. צריך למלא דלק, ולהיכנס לבנק, ולהמשיך לקרוא את דקארט, לקראת השיעור הבא באוניברסיטה.

ובין כל ההרהורים אני מוצא את עצמי מקלף את בצל בינוני ותמיד תמיד כאשר אני מקלף את רב-השכבות הזה, נזכר אני באימי ובמקום להזיל דמעות, כמקובל בין המקלפים, אני מחייך לעצמי חיוך רחב. ושפתי אכן מתרחבות באופן שכזה, בכל פעם שנזכר אני בעובדה המוזרה, שמעולם לא טעמתי את טעם הבצל או את טעם השום בין כותלי המטבח של אימי.

בגיל חמש, לפי מה שמספרים, בלעה אמא חתיכת בצל סוררת שנתקעה באופן מסוכן בגרונה ללא יכולת לבולעה או לפולטה. וכמובן שניצלה (אחרת עתה הייתם מעיינים, מן הסתם, בכתובים אחרים). ומאותו יום ואילך, נגזר היכן שנגזר, שלא אטעם טעמם של בצל ושום בבית מטבחה של אימי. והחיוך ההוא התקיים בי, מפני שלבושת אימי אני הנני בצלופיל - שפירושו בתרגום חופשי לשפת עבר: אוהב בצל. ואל נא תתרשמו יתר על המידה ממלה לועזית מפוצצת זו - שכן אני בכבודי ובעצמי מצאתי והמצאתי אותה לפניכם מניה וביה ולצורך עניינו בלבד. ומורכבת היא כמובן מהתיבה בצל, וכן מהסיומת פיל, שכמדומני פירושה ביוונית עתיקה מאוד: אוהב.

ואחרי החיוך הרחב והכבוש ההוא, זורמות להן המחשבות שלי לעניינים שונים ומשונים, ולפתע חש אני את משא החיים על הכתפיים השחוקות שלי, ומצב רוחי פונה מגיל וקרב יותר ויותר לדמע. אזי, עוצרות ספינות היצירה שלי משיוטן החופשי ומתמקדות בעצם הרגע הקיומי ההוא ממש. אותו רגע של אינטרוספקציה מרוכזת, כשהעיניים נעוצות בבצל המתקלף בשיטתיות ובזוויות של אותן מתבוננות מצויה החביתה ופלחי העגבנייה.

באותו רגע עצמו, לוח השנה שממול עיניי באמת נעשה שקוף וחסר משמעות, ומשום מה נזכר אני במה שעברתי עד הלום, ומקלף אנוכי את שכבות הזמן בראשי, בערך בקצב קילוף הבצל שבידיי. ומגיע אנוכי עד לרגעי הקשים ביותר במחלקות הסגורות, על טיפולי החשמל שעברתי בין כתליהן, ועל התרופות כבירות הכוח והשפעותיהן המזוויעות שהערתי שלא מרצוני לקרבי. ואחר שב אני ממסעותיי, חזרה רבה לרגע שאחרי הסערה, לרגע הממשי והאמיתי, בו אני רכון על הבצל ומקלף שכבותיו במסירות ובמיומנות.

ושוב נזכר אני באימי ובאימתה הרבה, וכן בחיפושים האובססיביים שלי אחר הזדמנויות. כן, לאכול בצלים ובכל זאת לטעום שומים. ופתאום, שמח אני שהנני כאן ועכשיו, מקלף את הבצל הזה, ולא מצוי רחמנה לצלן, באיזו מחלקה מסוגרת. ושוב טוב לי ושוב העולם יפה. והלוח חוזר לקדמותו ומורה לי נכונה שבנובמבר 91' אכן צביאל מצוי.

ומה ראיתי לכנות עצמי, לפתע, בשמי הפרטי שלא לפי מנהגי? ויש לי לפרש, שאולי נשתרבב שמי הפרטי והמפורט הזה, לחלק בו נתכוונתי לסיים את דבריי, מפני שלא אביתי לסיים בלי לציין את האינטרפרטציה שלי לשמי הפרטי - צביאל. כי ודאי שמתם לבכם, שמכיל הוא את אותיות המלה: בצל - ומה נותר בשמי הפרטי מלבד אותיות אלו? נותרה האל"ף ונותרה היו"ד. ומה הן יחדיו? יחדיו הן: אי. ולפיכך אפשר לסדר את אותיות שמי צביאל בסדר אחר ויתקבל: אי-בצל - שאולי לכך פיללה אימי שתחיה, שאהיה אף אני שונא לבצל ודומיו. אבל לא נסתייע בידה, כי אני שייך בבירור ובאופן מופגן וחותך למשפחת אוכלי הבצלים והשומים, ואוכל אני בצל ושום בגאון ולתפארת.

והאמת שבזמן האחרון הייתי שקוע וטרוד בענייני התראפיות למיניהן. ומה מצאתי עתה להתעסק בענייני בצלים ושומים? ונראה לי שאולי בתת המודע עניין הבצל דומה לא מעט לעניין התראפיות הנפשיות. שאף בהן יש, לעניות דעתי, צורך לקלף שכבות ולהגיע ללב הישות. ואף בהם יש קשיים ואף הן כרוכות לעתים מזומנות בדמעות שליש. ומקווה אני שלאחר כל הקילופים המייסרים יהא סופו של המקלף בדמעה לאכול לשובע ברינה, כשטעמו הערב לחיך של הבצל שולט ברמה ובאמת אין לו שום תחליף, מלבד אולי איזו שן שום טרייה.

(מתוך: הקרב על השפיות/ צביאל רופא)

תגיות נושא: 

תגובות

צביאל

איזה יופי של קטע ואיזה יופי שאתה אוכל בצל ושום ונהנה בעולם החופשי. צביאל – אי בצל וגם, צבי (של) אל. המילה צבי כדימוי מקראי מתייחסת במקורה לבריאה בכל קדושתה, הדרה וחינה. מכאן, בהרחבת משמעות, מציין המושג גם את כל מה שמתבלט באצילותו, בגדולתו ובמצוינותו (ירמיהו ג:יט; יחזקאל כ:ו; דנייאל יא:טז, מא, מה; שיר השירים ב:ט, ב:ז, ג:ה ועוד).

התמונה של צביאל רופא

לאורנה היקרה

תודה, תודה, שימחת אותי.
חתימה טובה, וכל שתבקשי ...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא