אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקצנה והסלמה במצרים


המשבר במצרים הולך ומעמיק, וצדדי הסכסוך מתחפרים בעמדותיהם יותר ויותר. האבדות בנפש בקרב תומכי מורסי ובקרב אנשי הצבא גורמות לשני הצדדים לחשוב מהלב ומהרגש, לא מהראש ומההיגיון. שני הצדדים חושבים במושגים של "אנחנו עוד נראה להם" ו"נשבור אותם", הזירה הציבורית המצרית מתרסקת, נציגי חברות זרות עוזבים בהמוניהם, וכולם מאשימים את כולם במצב העגום.

סגן הנשיא, מוחמד אלבראדעי, התפטר וברח לחו"ל, כי הוא רואה לתוך איזו ביצה של דם, אש ודמעות מצרים מתדרדרת, כשעשרות אנשים נהרגים ברחובות כל יום, הכלכלה קורסת, והפתרון לבעיותיה של מצרים נראה כיום רחוק יותר מבעבר. יש אפשרות שבראדעי יועמד לדין על בגידה בגלל בריחתו ממצרים ומהאחריות.

הצבא עצר לשבועיים את מוחמד בדיע, המדריך הכללי של ארגון האחים המוסלמים, בחשד שהסית את ההמונים לאלימות והרג. אם הוא אכן יועמד לדין, סביר מאוד ש"האחים" ותומכיהם לא יעמדו ויצפו במתרחש בחיבוק ידיים אלא ישטפו את המדינה בגל נוסף של אלימות.

תופעה נוספת, חמורה מאוד, מתרחשת בימים האחרונים, והיא הרס מוזיאונים ושוד עתיקות. חלק מהשודדים גוזלים מוצגים בשביל למכור אותם בשוק השחור לאספנים וכך להרוויח הון עתק, בעיקר ממטבעות זהב רבות, פסלים וסרקופגים, שנמצאו בקברים עתיקים מימי הפרעונים. אלא שלשוד מתלווה תופעה נוספת: הרס מוצגים, ונדליזם לשמו, שנובע מהשנאה העמוקה שרוחשים מוסלמים קיצונים לתרבויות שקדמו לאסלאם, ובעיקר התרבות הפרעונית הנתפסת באסלאם ככפירה. דבר דומה ראינו במרץ של שנת 2001 באפגניסטאן, כשאנשי טאלבאן הרסו שני פסלי בודהה ענקיים בעמק במיאן.

הזירה הבינלאומית גם היא עוברת טלטלה רבתי: התכנית של ארה"ב להשליט את "האחים" נכשלה, אבל הבית הלבן ומחלקת המדינה ממשיכים לפרסם הודעות תמיכה באחים המוסלמים והתנגדות למהלכי הצבא, כולל מעצר בדיע. יש אפשרות שמובארק ישוחרר לחופשי מכלוב הנאשמים ומי שייכנס אליו כנראה הם ראשי ארגון האחים המוסלמים, מוחמד מורסי ומוחמד בדיע. נראה כאילו שבוושינגטון הלכו לישון ב-30 ביוני ועדיין לא התעוררו לראות את המצב החדש.

הגנרל סיסי וחבריו אינם נכנעים ללחצים האמריקנים, ולמרות הקשר הטוב בין הצבא המצרי וארה"ב, מסרב סיסי להרים את הטלפון כשאובמה מצלצל, וכשהאמריקנים מפרסמים הצהרות מתנגדות לצעדי הצבא, סיסי מתרגז ומעדיף את האינטרס המצרי כפי שהוא מגדיר אותו על האינטרס המצרי כפי שאובמה מגדיר אותו. כשסיסי רואה את הכשלונות הגדולים של המדיניות המזרח תיכונית של ארה"ב בעירק, באפגניסטאן, בלוב ובאיראן, הוא מבין שכדאי לו לשמור את האמריקנים רחוק מהנעשה במצרים, לפני שהיא הופכת לחוליה נוספת בשרשרת הכישלונות הללו.

אלא שגם סיסי לא יוכל לאורך זמן לבלום גלי טרור העלולים להביא את מצרים למצב של סוריה או עיראק. המדינות השכנות – לוב וסודאן – כמו גם חצי האי סיני מלאות בכלי נשק מכל הגדלים והסוגים, והגבול עם המדינות הללו ארוך ופרוץ. מצרים עלולה להיות אבן שואבת לג'יהאדיסטים של כל העולם המוסלמי שיבואו כדי להשליט על המדינה את האסלאם על פי שיטתם, בדיוק כפי שעשו באפגניסטן, בעיראק, בסוריה ובלוב. גם מצרים עלולה להפוך ל"אינטרנציונאל טרוריסטי", שיתאפיין במכוניות תופת, פיגועי התאבדות, חיסול בכירים, התקפות על בסיסי צבא, רכבות, גשרים (ויש כאלה רבים מאוד במצרים), קווי חשמל וסכרים, ומצרים יכולה להפוך לגיהנום לתושביה, ובעיקר הקופטים הנוצרים, שכבר כיום מנסים להבין איך להמשיך לחיות במדינה שתוך שבוע נשרפו בה כשישים כנסיות.

כדאי שהעולם יתרגל לתסריט כזה של הקצנה והסלמה במצב הפנימי במצרים, כדי לא להיות מופתע, והלוואי שאתבדה.

 

הזירה הבינלאומית

מעניין לראות איך העולם מסתדר, עם סיסי ונגדו: בראש מתנגדיו עומדת ארה"ב, או ליתר דיוק הנשיא אובמה ומחלקת המדינה. רבים אחרים בארה"ב תומכים דווקא בצבא ובצעדיו נגד האחים המוסלמים. ישראל תומכת בצבא, אבל אירופה חושבת שהצבא נקט צעד אנטי דמוקרטי כשסילק את "האחים" מכס השלטון. אובמה, מחלקת המדינה ואירופה רוצים דמוקרטיה בכל מחיר, גם במחיר של העברת השלטון – באמצעות בחירות דמוקרטיות כמובן – לגוף אסלאמיסטי שלא מייחס שום ערך לאף אחד מערכי הדמוקרטיה: שלטון החוק האנושי, הפרדת רשויות, זכויות מיעוטים, זכויות נשים, חרות הדיבור, חרות התקשורת, חופש התארגנות, חופש דת וחופש מדת. סיסי יודע יותר טוב מהם מה נכון למצרים ומה לא.

ארדוע'אן – בעל בריתו של מורסי ואנטי יהודי משכבר הימים – מגלה לעולם שישראל עומדת מאחורי המהפכה נגד האחים שלו, ומקבל מקלחת של צוננים הן מארה"ב והן ממצרים. תיאוריית הקונספירציה המעורבת ברמיזות מתוך "הפרוטוקולים של זקני ציון" מדברת מתוך גרונו בקול ברור וחזק. אחרי דברים כאלה, חשוב שראש ממשלת ישראל ישקול מחדש את ההתנצלות לתורכיה על אירוע המרמרה.

אבל המעניין ביותר הוא עמדת סעודיה: זו תומכת בצבא ובסיסי ומתנגדת לשלטון "האחים המוסלמים". סעודיה גם מוכנה להחליף את הסיוע הכספי האמריקני, אם ארה"ב תעצור את התמיכה במצרים ובצבאה בגלל סילוק מורסי. זו עמדה מנוגדת לעמדת נשיא ארה"ב באופן מוצהר וחוצפני, שסעודיה אינה מהססת לנקוט בגלל שתי סיבות חיצוניות: הראשונה היא התחושה של הסעודים שהנשיא אובמה אינו מבין דבר בהלכות המזרח התיכון ומעדיף ללא סיבה את "האחים המוסלמים" על פני הגופים האחרים, והשניה היא שהסעודים כועסים על אובמה על שלא נקט בצעדים אפקטיביים נגד התכנית הגרעינית האיראנית, המפחידה את הסעודים אולי יותר מאשר את הישראלים.

אבל הסיבה העמוקה, התרבותית לשנאה הגדולה בין סעודיה והאחים היא תרבותית: סעודיה היא והאבית סלפית, ואילו האחים הם אסלאם פוליטי מודרני. ההבדל פשוט: האחים רוצים לקחת דת שנוסדה במדבר של המאה השביעית ולהתאים אותה לחברה ולמדינה של המאה העשרים ואחת, ואילו הסלפים רוצים לקחת חברה ומדינה מהמאה העשרים ואחת ולהתאים אותן לדת המייצגת את תרבות המדבר של המאה השביעית. אין דרך לגשר בין שתי הגישות התרבותיות המנוגדות הללו, ולכן סעודיה הסלפית מעדיפה שלטון צבאי חילוני על פני שלטון אסלאמיסטי בסגנון מודרניסטי המנוגד לסגנון הסלפי שלה.

 

מהמים, לא מהמקפצה

כאן עולה שאלה מה טוב לישראל, ואיך ישראל יכולה – אם בכלל – להשפיע על המתרחש במצרים.

למזרח התיכון יש כמה תכונות שעדיין לא התרגלנו אליהן: ישראל נתפסת כישות בלתי לגיטימית, ולכן כל מי שישראל תומכת בו מאבד לגיטימציה. לכן בכל סכסוך במזרח התיכון בין צד א' וצד ב', אם ישראל רוצה לחזק את צד א' עליה להכריז שהיא תומכת בצד ב'. כך צד ב' יאבד לגיטימציה וצד א' יתחזק. הבנתם? אפשר להחליף את ישראל בארה"ב ולקבל תוצאה דומה.

תכונה נוספת היא הדינמיקה של הפוליטיקה המזרח תיכונית, ובפרט מאז שהחל "החורף הערבי". הידיד של אתמול הופך ליריב של היום, והאויב של היום יכול להיות החבר של מחר. צבא מצרים היום נראה כמי שיש לישראל אינטרס שיצליח במאבק על מצרים, ולכן יש היגיון בסיוע לו בבירות העולם. אבל מחר בהחלט עלול להיות שצבא זה יעביר כוחות גדולים לסיני, בניגוד להסכם השלום, בטענה של "מלחמה בטרור". הוא גם יכול להכריז על השעיית הסכם השלום, כדי להרגיע את הרחוב המצרי. גם אז נגיד שזה צבא ידידותי?

הדיבורים הפומביים על "האינטרס הישראלי בשמירה על הסכם השלום" מזיקים בצורה שלא תתואר, כי אויבינו מבינים שזו נקודה שבה הם יכולים ללחוץ עלינו כי יש בקרבנו מי שמוכן לתת את הכול תמורת נייר שכתובה עליו המילה שלום, ולמענה הוא אפילו מוכן שייפלו "קרבנות שלום". אנחנו במו פינו מעלים את מחיר השלום לרמה שאנחנו לא מסוגלים לשלם עבורו.

מסקנה מכל האמור לעיל היא שעל ישראל לתמוך בידידים שלה מאחורי הקלעים, לא מול הזרקורים והמיקרופונים. אף אחד לא באמת אוהב אותנו באזור הזה, גם אם נתמוך בו. פעילות חשאית לא "תשרוף" את ידידינו בשל היותם משת"פים שלנו, ואנחנו לא נעמוד בפני "פדיחה" כשיתברר שמי שתמכנו בו, כמו הנוצרים בלבנון, תוקע סכין בגבנו בלי בעיה.

ד"ר מרדכי קידר - עיתון מקור ראשון
באדיבות ד"ר רבקה שפק ליסק

תגיות נושא: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מרדכי קידר