אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אדלינה קליין: אמנות השירה (או: עדנה)


עצי האקץ

עצי האקץ- (2003), א. דגני, ירושלים

מבט על ספרי שירתה של המשוררת אדלינה קליין

"בחלוף"- (1983), "בית היצירה", ת"א;

"ארגזים"- (1987), "בית היצירה", ת"א ;

"ענני שקדיות"- (1994),"ברית שלום", ירושלים;

"עצי האקץ"- (2003), "א. דגני", ירושלים

אדלינה איננה רק משוררת, היא אמנית בנפשה ובשיריה, במלוא היקפה של המילה.שיריה הם שרטוטים, ציורים, פיסול ומוזיקה.

רישומיה עדינים אמנם, אבל עם עמדה חזקה וברורה. השיר "רִשּׁוּם"( עמ' 91 בספר "עצי האקץ") - "צִיּוּרִים שֶׁל פִּסּוֹת מַחֲשָׁבָה/ פִּסּוֹת רַעָיוֹן צוֹמֵחַ עָנָף/ רָשַׁמְתִּי רִשּׁוּם בְּפֶחָם".

ציוריה צובעים את המילים במין אופטימיות זהירה, המקנה להן מימד כפול- בהירות וכהות, תקווה ועצב. בשיר "לֹא בִּכְדִי" ("עצי האקץ" עמ' 94) - "כָּתַבְתִּי אֶת אוֹתָם הַצְּבָעִים בְּוָרֹד דַּוְקָא/ בְּיָרֹק קִשַּׁטְתִּי אֶת צִבְעֵי הַתִּקְווֹת/ בְּעֵינַיִךְ רִצֵּד הַתְּכֵלֶת שֶׁל שְׁקִיפוּת הַשָּׁמַיִם/ שֶׁל יָרְקוּת הָאֲמִירִים".

המוזיקה בצליליה המינוריים והאלגיים אופפת את השירים ומעלה אותם דרגה. בשיר "דֹּם שְׁתִיקָה" (עמ' 34 בספר "ענני שקדיות") - "מוּסִיקָה מְנַגֶּנֶת אוֹתִי/ יַלְדוּת שֶׁקִּפַּצְתִּי עַל חֶבֶל//מְנַגֶּנֶת בִּתְוֵי צֶמֶר// מַרְבָּה לִפְרֹט/ אֶצְבָּעוֹת אֶצְבָּעוֹת/ עוּגָב הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹת/ מוּסִיקָה חוֹדֶרֶת מֵאָז/ בְּפֶרֶק הַזְּמַן שֶׁעַכְשָׁו".

או בשיר "הָשֵׁב אֵלַי נִגּוּנִים" (עמ' 62 בספר "ענני שקדיות") - "הִנְּךָ קְלַרְנִיט נַגָּן שֶׁל שְׁעָתַיִם// הָשֵׁב אֵלַיי נִגּוּנִים/ רָחֲקוּ מֵעָלַי/ אֶל מֵעֵבֶר לַמֻּשָׂג".

כאמנית, שיריה מגוונים ועוסקים בכל סודות היקום, בכל מכמני החיים- טבע ונוף, אהבה ורומנטיקה, השקפת עולם וזיכרונות מהעבר. השירים זורמים בנחת, כמי נהר שקטים וצלולים ומידי פעם, מתחלף הנושא ומעביר אותנו לפאזה אחרת ולדמיון מודרך אחר.

בשירי הטבע המשוררת עצמה היא הטבע, היא היקום. לא אחת היא נאלצת להתמזג עם הטבע ולהפוך לעץ ששורשיו נטועים עמוק באדמה, או לציפור הדואה במרומים ורואה ממעל הכל. מעין ילדת טבע המחוללת בשדות ושיריה מכסים ברחמים את היקום - השיר "הטבע שב אל עצמו" (עמ' 96 בספר "עצי האקץ") - "הַטֶּבַע שָׁב אֶל עַצְמוֹ/ זֶה נָכוֹן כִּי הַטֶּבַע תָּמִיד/ שָׁב אֶל הִתְבּוֹנְנוּת/ עַצְמֵנוּ בִּרְאִי".      או בשיר "הֶרֶף" (בספר "ארגזים"- עמ' 9) - "רְאֵנִי כִּי בָּאתִי/ בְּתוֹךְ אֵיתָנֵי טֶבַע פְּרוּעִים./טָבוֹעַ טָבַעְתִי בִּסְעָרָה/נְעָלַי בְּרֵכָה עֲמֻקָּה,/ סְחַבְתַּנִי לְמֵרָחוֹק הָרוּחַ/ וְהַטֶּבַע טָבוּעַ בְּתוֹכִי".

הזיכרונות מלווים אותה בכל ספריה, לכל מקום וסוככים עליה מפני פגעי החיים. היא מנסה לצבוע אותם בצבעים בהירים, כדי שישמשו לה מורי דרך ויאירו את דרכה. היא חשה את רוח ההורים כאילו היא נושבת סביבה ומצילה עליה. השיר "אַחְדוּת" (עמ' 36 בספר "עצי האקץ") - "כַּמָּה נָעִים הַחִבּוּק שֶלׁ דּוֹד בְּמִלָּה/ שֶׁנִּשְׁמְעָה כְּמוֹ דְּבָרִים שֶׁהָיָה אוֹמֵר אַבָּא/כְּמוֹ שֶׁאִמָּא הָיְתָה מוֹסִיפָה/ כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ מִמִּשְׁפָּחָה שֶׁהִתְאַחֲדָה".  בכל פעם שהיא נזכרת בהוריה שיריה יותר ליריים ואפופי ערגה וגעגועים.

לא קל למשוררת כה רגישה ורומנטית לשייט, לנווט ולנסות לגשר בין העבר להווה. זה דורש כישרון מיוחד, מבט אישי חודר, עם נימה מיסטית, הסוככת מעל השירים ויוצקת לתוכם מעט מיסתורין. בשיר "לִהְיוֹת" (עמ' 28 בספר "עצי האקץ") - "וְאֲנִי חֲזָקָה בִּזְרוֹעוֹת הֶעָבָר/ הַהֹוֶה/וְהֶעָתִיד/הָאֲדָמָה קָשָׁה שִׁבְעָתַיִם/ וַאֲנִי מְנַסָּה לִהְיוֹת".

דווקא כאשר הסערות בחוץ מתגברות, נפשה של המשוררת נרגעת ומעין רגשות של אומץ, של אי- פחד מהחיים, עוטפים אותה. בשיר "אחזתי" (עמ' 7 בספר "עצי האקץ") - "דְּפוּסִים שֶׁל עֵינַיִם/ מְתַעְתְּעוֹת/ מִשְׁתָּהוֹת בַּקֻּלְמוֹס הָרוֹשֵׁם/ מִשְׁקָפַיִם נִצְמָדִים/ לִרְאִיָּה מְטֻשְׁטֶשֶׁת/ אָחַזְתִּי בְּאוֹתָן אֶצְבָּעוֹת/ דּוֹרְשׁוֹת".

שירי האהבה, או הכמיהה לאהבה, הם דואליים. מצד אחד הם עדינים והמילים מרחפות בקלילות, ומצד שני, יש בהם מעין הלקאה עצמית ווידוי של החטאה. בשיר "קוֹלוֹת פְּנִימִיִּים" (עמ' 30 בספר "עצי האקץ") - "קַמְתִּי, צָלַלְתִי, קַמְתִּי/ חוֹלֶמֶת אֶל בּוּעָתִי/ שָׁמַעְתִּי צִחְקוּקִים עֲמוּמִים/ מֵחֶדֶר סָמוּךְ/ הֶאֱזַנְתִּי חֲצוּיָה/ לְקוֹלוֹת פְּנִימִיִּים/ מֵהָעִיר הָרְחוֹקָה/ רָצִיתִי לִרְקֹד אִתְּךָ/ וְרָקַדְתִּי עִם אַחֵר", או בשיר "אוֹתוֹ אִי" (בספר "עצי האקץ" עמ' 38) - "תָּפַסְתִּי מַבָּטְךָ הֶעָשׂוּי לִצְנֹחַ/ לְעֵבֶר הַלֹא נוֹדַע/ לֹא אִפְשַׁרְתָּ לַחֲמֹק/ לְכִוּוּן אַחֵר/ אֲנַחְנוּ כִּמְעַט עַל אוֹתוֹ אִי".

המשוררת מנסה לברוח מהבדידות, אבל דווקא אל בני שיח אילמים, והיא יודעת ומודעת לכך - "שיחות" ("עצי האקץ" עמ' 46) - "רָצִיתִי לְדַבֵּר/ עִם הַיָּם/ אֲבָל הַיָּם מְנַפְנֵף בְּגַלָּיו/ יֵשׁ לוֹ שִׂיחוֹת מִשֶּׁלוֹ".

שיריה טבועים ברומנטיקה עדינה ושברירית, הספוגה דוק של עצב, כאילו טרם גילו את מנגינת ליבה, המתחבאת עמוק עמוק בנפשה. השיר "וְאֶת שֶׁלֹּא" ("ארגזים" עמ' 26) - "וְאֶת שֶׁלֹא נֶאֳמַר בֵּינֵיהֶם// הַדַּפִּים לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם/ וְאֶת שֶׁלֹּא הֻרְגַּשׁ בֵּינֵיהֶם/ לֹא יָדְעוּ אֲחֵרִים/ וְאֶת שֶׁלֹּא נֻגַּן בֵּינֵיהֶם/ לֹא נִשְׁמְעוּ הַצְּלִילִים".

השקפת העולם בשיריה של אדלינה היא מעין פשרה. היא מעלה ומתארת מצבים, אך איננה נלחמת איתם, אלא מושיטה להם יד, כדי שיסייעו לה לעבור את הדרך בבטחה. השיר "שְׁוֵוה עֵרֶךְ" (עמ' 43 "עצי האקץ") - "מַאֲמִינָה כִּי הַכֹּל/ שְׁוֶוה עֵרֶךְ בַּיֶקוּם/ נִצָּת כְּגָפְרִית שַׁבְרִירִית/ בְּחֶלְקִיקֵי הַגָּלִיל הַיּוֹקֵד/ וּמִתְאַדֶּה", או בשיר "הַטֶּבַע שָׁב אֶל עַצְמוֹ" ("עצי האקץ" עמ' 96) הנזכר לעיל בנושאי הטבע –  "הַטֶּבַע שָׁב אֶל עַצְמוֹ/בְּהִתְעוֹרְרוּת תְּמִידִית/וְאֵין בּוֹ דָּבָר שֶׁמַּפְרִיעַ /לַחִלָּזוֹן לָצֵאת מֵהַקֻּנְכִיָּה".            

 

אדלינה מודעת לכל מה שקורה איתה, אך מקבלת את הגורל כמות שהוא ומשלימה איתו. השיר - "לַשַּׁעַר אֵין מַפְתֵּחַ אַחֵר" ("עצי האקץ" עמ' 50-51) - "אַחֲרֵי הַכֹּל אַת אוֹתָהּ אִשֹּה, אִמָּא/גַּם הַיּוֹם, לְאַחַר נְפִילָתַךְ תְּהוֹמוֹת/נִבְקְעוּ אֲדָמוֹת, דּוֹמְעִים מַעֲשַּׁיִךְ הַטּוֹבִים/אֵין אַבָּא עוֹד עוֹמֵד בַּשַּׁעַר שֶׁלָּךְ/כִּי אַתְּ נוֹתַרְתְּ לְבַדֵּךְ/וְלַשַּׁעַר, אֵין מַפְתֵּחַ אַחֵר".

אדלינה קולטת בעיניה החדות את העוולות המקיפות אותנו. היא מצביעה עליהן באצבע מאשימה, אך בלא יכולת לשנות את תעתועי הגורל. היא מנסה אמנם לעשות סדר ביקום ובטבע, אך נראה כי לא קל לה הדבר, והיא מסתפקת בכך שהיא מצביעה על הטעון תיקון. השיר "דו שיח" ("עצי האקץ" עמ' 17) - "דּוּ שִׂיחַ שֶׁאֵין בּוֹ הִדָּבְרוּת/מַבָּט מֵבִין - / שֶׁאֵינוֹ מֵבִין/ קֹרַצְנוּ מֵאוֹתוֹ חֹמֶר/ בֶּן-אָדָם/ תֵּצֵא בִּגְלִישָׁה חֲלָקָה אֶל הַחוֹף/ הַמַּמְתִּין לִנְחִיתָה.../ יֵשׁ עוֹד הֵדִים/ הַנִּשְׁאָרִים לְלֹא תְּגוּבָה".

אדלינה היא משוררת עדינה, המפעילה באצבעותיה הליריות את הבובות בתיאטרון החיים. משחקת בבובת חייה, לעתים בעדנה ולעתים בסערה. השיר "חוּשִׁים" (עמ' 22 בספר "ארגזים") - "לְדֵבֵּר בְּמִילִּים קְטַנּוֹת/ כְּמוֹ נְמָשִׁים//לִנְגֹּעַ בְּרַכּוּת/ בְּלִי קִמּוּטִים".

דווקא עדינותה וחוסר יכולתה להפיץ את ריח פרחיה מהמקום בו היא עומדת, מעין גינה צבעונית באמצע היקום הרועש והסואן, גורמת לה להרבה עצבות. ואכן, דוק של עצבות מרחף מעל רבים משיריה של אדלינה ומתגלה מפעם לפעם, כשהיא מתכנסת לתוך עצמה, לתוך רגשותיה והגיגיה.  השיר "רְעָשִׁים" ("ענני שקדיות" עמ' 20)- "רִבּוֹא דְּבָרִים הַכּוֹאֲבִים אוֹתִי/ כִּנְהִי דְּבוֹרִים רוֹעֲשׁוֹת/אֶת חַדְרֵי לְבָבִי/ הָאוֹמֵר/ וְלֹא/ אֶת אֲשֶׁר אֲחֵרִים שׁוֹתְקִים/ בְּלֹא דַּעַת/ אוֹתִי".

כבד המשא על כתפיה העדינות של המשוררת, לא קל לה לשאת את רגישותה, עדינותה, הרומנטיקה שבה ובכלל את עצם היותה אמנית. כבר בתחילת הדרך בספרה השני "בַּחֲלוֹף" (1983) היא כותבת ומסכמת את חייה כאמנית רגישה, כאישה צעירה - השיר "כָּזָב" עמ' 8: "עִגּוּלִים עִגּוּלִים/ יְצַיֵּר כְּאָמָּן עַל חַלּוֹן/ קָפוּא. וְהוּא - / בְּהֶבֶל פִּיו יִפְלֹט/ אֵדִים/ יְכַסֶּה עוֹד וְעוֹד - / הַנּוֹתָר./ יְסוֹבֵב אֶצְבָעוֹ, וְיִצְבַּע בְּצִבְעֵי/ דִּמְיוֹן/ אֶת עִגּוּלֵי/יְצִירוֹתָיו".

ככל שהזמן גולש שיריה נעשים יותר ריאליים וברי- מציאות והיא מתארת את התמודדותה עם רגשות קיימים, רגשות אנושיים, הנובעים מליבה, מפנימיותה. ושוב בשיר "קולות פנימיים" ("עצי האקץ" עמ' 30) - "קַמְתִּי, צָלַלָתִּי, קַמְתִּי/ חוֹלֶמֶת אֶל בּוּעָתִי// הֶאֳזַנְתִּי חֲצוּיָה/ לְקוֹלוֹת פְּנִימִיִּים".

לסיכום, אדלינה היא משוררת רב-גונית, שנושאי כתיבתה רבים ומגוונים, ולמקרא שיריה נפתחות נפשותינו ומתבוננות מעלה מעלה, אל העולם שמעל, אל שמיים כחולים וכוכבים נוצצים.

רגשותיה בשיר שיובא בסיכום, רק מחזקים את האמור לעיל.

"מָה אֲנִי רוֹצָה" ("ענני שקדיות" עמ' 69) -  ..."מָה אֲנִי רוֹצָה שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת// רִגְשׁוֹתַי חוֹנְקִים אוֹתִי בְּתוֹךְ // וַאֲנִי מַרְחִישָׁה עַמוּדֵי הַסֵּפֶר/בּוֹהָה וְרוֹאָה אוֹתִיּוֹת אֲחֵרוֹת/ שֶׁקּוֹרְאוֹת אוֹתִי יוֹתֵר טוֹב/מֵעַצְמִי.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אברהם גלברשטט