אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מוזיקה מערבית ומוזיקה אחרת


מוצרט

מוצרט

במשך מאות שנים שלטה באירופה סוגה מסויימת של מוזיקה, שאף שהיו לה ואריאציות רבות, הרי בעיקרה היא הייתה בעלת אפיונים מאד ספציפיים.

כללי המוזיקה באירופה נקבעו על ידי הדרישה של הכנסייה למוזיקה. הכנסייה, מהיותה מוסד של תפילה בציבור, דרשה מוזיקה מסודרת, מדוייקת, דרמטית, שתרומם את נפש הציבור המתפלל.

לא היה מקום להצטעצעות יתירה, הבעה של האינדיבידואל, יכולת גיוון.

כך נוצרו המוטטים (שירי המקהלה) הפוליפוניים (מספר קולות). המקהלות פוזרו במספר מקומות בקתדרלות האקוסטיות הענקיות שנבנו בימי הביניים ובתחילת העת החדשה, ויצרו מעין תחושה של שירת מלאכי מרום על ידי ההשתלבות של כל הקולות ביחד.

ממילא הייתה המוזיקה צמודה לקונטרפונקט (מקצב לחן) די נוקשה, שהיה אמור להתאים דווקא למסגרת הספציפית שלה נועד.

למרות שמוזיקת הבארוק היוותה פריצת דרך משמעותית, היא עדיין הייתה צמודה למתכונת קבועה ומסודרת. המלחינים המייצגים הגדולים של מוזיקה זו הם באך האב, הנדל, וויולדי, שהוציאו מתחת ידיהם יצירות מופת בתחום.

ניתן לומר שפריצת הדרך המשמעותית בוצעה על ידי מוצרט והיידן, שהחלו ליצור מוזיקה לציבור שומעים שדרש מוזיקה יותר חופשית, המדברת גם אל היחיד המאזין.

מוצרט יצר אקורדים חדשים לגמרי, שיכולים אף להזכיר מוזיקת פופ מודרנית. הוא לא פנה במוזיקה שלו אל השכל, אלא אל התחושה.

הדור הבא של מלחינים, כבטהובן, פיתחו את החוייה הרגשית של המאזין, והביאו אותה לשיאים. יצירות כמו הסימפוניות והקונצ'רטות של בטהובן, סחפו את קהל המאזינים לרמות לא נודעות עד אז שלן חוייה מוזיקלית. ההרמוניות החדשות נשמעו כה חיות, כה אמיתיות, עד שניתן היה לחוש כאילו המאזין נמצא כעת במחזה ויזואלי, ולא רק כשומע פסיבי.

והנה בדור אחרי זה, מלחין כה מסורתי כברהמס, פנה דווקא אל המוזיקה העממית ההונגרית, אל נעימות המחול המסורתיות, ה"צ'ארדש", ובנה מחרוזת מדהימה של מחולות הונגריים.

וכאן עלינו לבצע זינוק ענק, אל המוזיקה העממית, "הכוחות הבלתי סדירים של המוזיקה".

המאזין בעל האוזן הרגישה, ישמע במוזיקה הערבית, המוזיקה הצוענית, הסינית, ההודית, האנדלוסית, ואף הסקוטית או האינדיאנית, מוטיב שונה לגמרי מאשר הסולמות הרגילים של המוזיקה  האירופאית.

הטונים יורדים ועולים בגמישות, הנעימה מתפתלת, פונה ישירות לתחושות העמוקות ביותר של המאזין. היא מסתלסלת, נמתחת, פונה אל המאזין האינדיבידואלי.

זו שירת הטבע, ההרים, הנהרות. הכלים שלה הם החליל, הכינור (או כלי פריטה), והתוף.

אין כאן את נוקשותו של הפסנתר, חובת ההתאמה של התזמורת הפילהרמונית.

היא פורטת על מיתרי לבו של המאזין, ונובעת מהם. היא מתארת חיי היום יום, את המאבקים מול איתני הטבע. היא נותנת עצמה, שמחת חיים, או רקע להרהורים על משמועתם של החיים.

לא עבר זמן, ומלחינים קלאסיים אימצו את המוזיקה הזאת כבסיס ליצירותיהם, או לפחות הושפעו ממנה.

ברוסיה היו המלחינים מ"קבוצת החמישה", שניסו ואף הצליחו ליצור מוזיקה רוסית ייחודית, המושפעת במישרין מהמוזיקה העממית הרוסית העשירה.

ארטם חצ'טורייאן מעביר אלינו את המוזיקה של רוסיה האסייתית, בשעה שאלבניז יוצר יצירות פלמנקו.

רימסקי-קורסקוב עוד מגדיל עשה, ומחבר יצירה שלמה בניחוח ערבי – שחרזדה.

גם ביצירתו של גריג מורגשת השפעה של השתחררות מהמוזיקה האירופאית המסורתית.

הוא מספר לנו על פיורדים, הרים, נהרות, טרולים (בעיקר ביצירתו "פרגינט).

לא עבר זמן, ולתודעה מוזיקלית פרצה מוזיקה משוחררת כל מחוייבות לסדר ושיטה, מוזיקה הבאה מן הנשמה – הג'ז.

מקורה של המוזיקה בשירי העבדים הכושים בארה"ב, ומלחינים כמו גרשווין פיתחו אותה למימדים של יצירה קונצרטנטית. דביוסי, סטרווינסקי, ועוד – הכניסו אותה בדלת הקדמית לתוך אולמות הקונצרטים.

הייתה גם השפעת גומלין מערבית על מוזיקת המזרח למשל, אצל מלחינים כמו מוחמד עבדול ווהב, או פאריד אל אטראש, שהכניסו מוטיבים מערביים מובהקים לתוך יצירות מזרחיות מובהקות.

המשכו הטבעי של הג'ז הייתה מוזיקת הפופ והרוק.

זו הייתה מוזיקה שפתחה אופקים חדשים בכל הנוגע ליצירה מוזיקלית. רעש הוא חיובי. מתח באויר, אקורדים חדשניים. שיתוף מוחלט של הקהל עד כדי אכסטזה.

עם זאת, המאזין יכול אף בה לשמוע מוטיבים שונים, הן מהמוזיקה המערבית, והן מהמוזיקה העולמית.

קצב של פלמנקו, מלודיות של מוצרט, קולות וברקים של בטהובן, ואפילו נעימות הודיות מסורתיות – כולם מצאו מקום בתוך המוזיקה המשוחררת, הסוערת, האינדיבידואלית של הפופ, הרוק, הפאנק, והמטאל.

תחייה מחודשת קיבלה המוזיקה בדמותה של מוזיקת ההיפ הופ, רגאיי, הסגנון הייחודי של בוב מרלי. שילוב מדהים של סגנונות, היוצר הנאה מוזקלית צרופה לאוזנו של המאזין בעל האוזן הקשובה, המנסה לזהות את התלכיד של הסוגות השונות.

ומה בישראל?

ניתן לומר שהמוזיקה החסידית המקורית קיבלה כיוון חדש לחלוטין בשלושים וחמש השנים האחרונות. החל ממרטין מושקוביץ הזכור לטוב, שהכניס רוק אמיתי ועיבד אותו למוזיקת נשמה חסידית ("אשת חייל"), דרך מרדכי בן דוד ואברהם פריד, עד שהדברים הפכן לנחלת הכלל.

מאידך, להקות כמו "הברירה טבעית", הכניסו את המוזיקה מזרחית לתודעה הציבורית. הם לא היו הראשונים. כבר יוחנן זראי ("משיח הזקן") הכניס מוטיבים כאלה לשירה עממית.

היצירה מזרחית כיום קיבלה מוטיבים רבים של מוזיקה קצבית, דבר שאינו גורע מהיופי שלה, אלא רק  מוסיף.

הרבגוניות של המוזיקה בימינו, עם יכולת ההאזנה שאינה מחייבת אולם קונצרטים או מופע חי, מאפשרת לשוחר מוזיקה לשמוע גוונים כה רבים של מוזיקה טובה, וליהנות מעולמות כה מיוחדים וייחודיים, ועם זאת לשילובים הומוגניים היוצרים אפיונים משל עצמם.

 

תגיות נושא: 

תגובות

תודה רבה על המאמר הנפלא !

התפעלתי לקרוא את המאמר. כמו כן אני מתפעל מכל מאמר שלך.ומחכה בקוצר רוח למאמרים נוספים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינו העצני