אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סקיצות לתמונה בלתי שלמה - מן השוליים אל לב הדברים


התמונה של יערה בן דוד
סקיצות לתמונה בלתי שלמה - מן השוליים אל לב הדברים

סקיצות לתמונה בלתי שלמה. דוד אדלר שירים (הוצאת "אבן חושן" רעננה – תשע"ב).
- מן השוליים אל לב הדברים

על "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" מאת דוד אדלר, אבן חושן 2011

דוד אדלר הוא חלק מתופעה של משוררים שהתחילו לפרסם את שיריהם בגיל מאוחר והפתיעו בקובץ הביכורים שלהם. מהכתוב על דש ספרו הראשון "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" עולה נתון מעניין נוסף: "אף שדוד אדלר כותב שירים מנעוריו, הוא החל בעריכתם ובפרסומם רק לאחרונה". אפשר אולי לתהות על הסיבה, אבל ראוי יותר להתייחס לשירים עצמם ולמגוון הרחב של נושאיהם ובהם שירי אהבה ונוף, שירים אישיים, שירים פוליטיים וחברתיים. יש כאן התבוננות רבגונית ביומיומי ובקונקרטי, שנצרפה באירועי החיים, וניכרות בה נימות שונות: פיכחון, ביקורת והתרסה, אך גם ליריות ונוסטלגיה. כך למשל ב"כמה האור יכול להיות", המציג סיטואציה ביתית של אהבה, המגוננת על בני הזוג מפני עולם החוץ רווי הסערות והברקים.

שם הספר הוא כותרת קולעת לפואטיקה המתרחקת מן השלם הבהיר וההרמוני, ובדרך פרדוכסלית היא מתגלה כחובקת את השלם. דווקא ההתבוננות בשולי הדברים, בטריוויאליות שלהם וגם בחריגותם במציאות – היא הנוגעת בלב הדברים. זאת הפואטיקה של ההליכה על הסף של הרדוד והבנאלי, משתמשת בחומריהם ויוצרת מהם שירה ייחודית ומעניינת.

ציור העטיפה של שמעון אג'יאשווילי מתחבר לאופיו של הספר בהיותו מורכב משתי תמונות במונוכרום של חום, ובכל זאת שונות זו מזו, למרות העמדתן הסמוכה.

השיר הפותח, "צלחת הלוויין כמו ירח לבן", משדר אמירה אותנטית על הקיום העכשווי. צלחת הלוויין היא אביזר של תקשורת טכנולוגית ההולכת ומשתלטת על הטבע ועל הסביבה ואפילו על הצלב, סמל הדת, דת שסוגדים לה מיליוני מאמינים ברחבי העולם. הצלחת הזאת מטילה את צילה עליה ועל הטבע: "שריגי הגפן נכרכים כקנוקנות / לרגליה / עץ הלימון כאשֵׁרָה עומד לשרתה". והירח, גרם השמים שנוכחותו בשירה במרוצת הדורות מוסיפה להיות שרירה וקיימת גם לאחר שנכבש על ידי האדם, כבר ניצב בדרגה שווה לטכנולוגיה: "צלחת הלוויין כמו ירח לבן". אבל עם רדת הערב הירח כבר שחור.

הדומיננטי בשירי הקובץ הוא המבט – זה  הלוכד רגע ומשתהה עליו וזה המהרהר על החיים ותהפוכותיהם, קצוותיהם וחולשותיהם. כך למשל המבט הממוקד ברגע בלתי צפוי במעלית דחוסה בבית חולים, כשמבטו של ילד נמשך מעלה לבלון הליום שקנתה לו אמו. "כמה פשוט האושר / כולו בלון". וישנו גם המבט באישה הסוגרת וילון בערב חם ו"נותנת ברחוב מבט אחרון". רגע העמידה המשותפת עם עידו על יד קבר האב הוא רגע של הרהור על המבדיל בין חיים למוות. בשיר אחר לוכד המבט שלולית קטנה מעבר לכביש ומשקעים שנותרו בה לאחר התייבשותה עם שלל האסוציאציות הנלוות, ואילו בשיר הנפתח במילים "החיים האלה תחילתם ילדות / וסופם מוות" מציג המבט את מורכבותו החידתית של פס הזמן הקצוב לאדם: "שחוק הגורל אתה יודע / בכי תינוקות אהבת אמהות / כל מה שיפה / מופלא אכזר קסום / פשוט נורא עלום".

השיר הנושא את כותרת הספר נע בין מראה עיניים לבין המשוער, בין אהבה להיפוכה, ניכור, אנונימיות וחוסר זהות: "איש בלי פרצוף. אישה / הפוכה". אדלר מוכיח שאפשר להעיף מבט אַחֵר על כאבי החיים ומאבקי החיים בלי לשקוע בהם עד צואר. לפעמים שיריו מספרים סיפור ריאליסטי, קצת היתולי, למשל בשיר על גלגוליו של זוג מכנסיים. ממנו עולה התייחסות מקורית ומפתיעה לדמות האב ולעולם שייצג. גם לנושא הזמן והשפעתו על האדם יש כאן מקום, כלומר לעולם  החברתי המשתנה, השונה מעולמו של המשורר שאינו מתפשר.

בטובים שבשירי הספר יש תמונות ואמירות רעננות הקיימות בזכות עצמן עם איזו המית נפש שאינה זקוקה כל כך לפיתוח מילולי. אהבתי למשל את השיר "הנזירים של סן סימון", הנושא זיכרון ילדות רחוק, מסתורי, מרתק ומאיים: "בסן סימון הנזירים ארבו לי / הם אולי אורבים לי עד היום / ואני אובד בסבך גלימותיהם הרחבות / בתוך שערם השופע. / מרתפיהם עמקו מבארות המים".

דוד אדלר מקדיש שירים לאביו, לאמו וליקיריו החיים והמתים גם יחד. לא פעם שלובים זה בזה האישי והאקטואלי, כך בשיר הנושא את השם "עופרת יצוקה". במצבת האם, שלא כבמצבת האב, לא נוצקה עופרת. "שקערוריות שמה שנמשחו בשחור / קראו לגשם" – פשוט ומדויק ויפה. אבל פיתוח התמונה הזאת בהמשך סוחף אתו "צרורות אש נוראיים / שעלו מהמטווח שבואדי / למטה מדיר יאסין / החרישו את אותיות שמה... כשקראנו את אותיות הנשמה / מנסים לגבור על הרעש הנורא / ראיתי שנקוו באותיות שמה מי גשמים / טהורים / לא עוד עופרת יצוקה". וכל זה קורה באזכרה כש"עופרת יצוקה כבר גססה".

ביקור בכיכר העתיקה של העיר פרשוב, עיר הולדתו של האב, מעמת עבר והווה ומעורר זיכרונות טעונים רוויי כעס. אי אפשר לנתק את ההמולה העליזה בכיכר ממה שהתרחש בה במלחמת העולם. אף שחלק מההתרחשות בהווה הוא דמיוני ומשוער, העבר המשפחתי מגיח ונעשה נוכח מאוד.

דווקא משום שמדובר בספר ראשון משך את תשומת לבי השער "כוהני השיר" המוקדש לארספואטיקה, נושא האורב לפתחו של כל משורר כמעט. ב"למה לך להתכתש עם המילים" מבטא דוד אדלר את יחסו לשירה ולמילים העושות אותה למה שהיא. הוא מעמיד את המלה כשוות ערך לכותב, בגובה העיניים. לא עריצות של מילים המתמודדות על מקומן בשיר, אלא דווקא הפיכתן לחלק מהשיח היומי הפשוט שהוא מנהל עם עצמו ועם הסובב. המשורר מציע לנהל אתן דיאלוג פייסני. במקום מילים ממחוזות החלום וההזיה הוא מעדיף מילים הנענות לו מבלי שיכופף אותן למרותו, ובהומור עוקצני הוא מוסיף: "למה שיפריעו לך בשנתך / דווקא ביום הקצר ביותר בשנה / שכה יפה לשינה ארוכה ונעימה". גם סיום השיר הוא אירוני-היתולי: "אל תהיה צפנת פענח / כבר היו חכמי לילה גדולים ממך".

אדלר מערער על ההגמוניה של מילים נפוצות בשירה ובוחן אותן מזווית אחרת. כך הוא מנער מתוכנה השגור את המלה "געגוע" הנתפסת בעיניו כמוזרה: "אתה לעולם אינך יודע לְמה אתה מתגעגע". ההסתייגות מהכתיבה האימז'יסטית בולטת במיוחד בשירו "משורר המטאפורה", בו מבוטא היחס אליה ללא צבעי הסוואה, בלשון המעטה.

לסיום, ספר הביכורים של דוד אדלר הוא ספר תוסס בתכניו הרבים. לפנינו משורר ער, בועט ומתמרד, רגיש ופתוח למתרחש סביבו ברדיוס הקרוב והרחוק ובעל עמדה מגובשת ביחס לשירה. מעניין יהיה לעקוב אחר התפתחותו בספר הבא.

-המאמר הופיע ב"גג", ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, גיליון 28, עמ' 173-174, חורף 2012

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יערה בן דוד