אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אביבית לוי / פנים באבן


התמונה של אדלינה קליין
אביבית לוי / פנים באבן

אביבית לוי / פנים באבן הוצאת ספרי עיתון 77 שולחת תמונה - אדלינה קליין

"בָּעֲשָׂבִים שֶׁלְּרַגְלֵינוּ הַכֹּל נִלְחַשׁ" (ע' 26), עיון בספר שיריה החדש של אביבית לוי"פנים באבן", הוצאת ספרי עיתון 77, 2013 - תשע"ג.

בקובץ שלפנינו מעלה היוצרת בשלושה פרקים כואבים את דגל 'ההכחשה' הלאומי של העם היהודי בנושא קיומו המהוסס על אדמת מולדתו.

הפרק הראשון דן על הרצון להושיט יד לשלום לשכן. בעוד השכן מגלה חוסר היענות מוחלטת (ע' 7): ..."יָדִי מִן הַחַלוֹנוֹת מוֹשִׁיטָה/נוֹשֵׂאת שָׁלוֹם לְעוֹבְרֵי אֹרַח"...//..."אֲבָל יָדִי הַמּוּשֶׁטֶת לְעוֹלָם אֵינֶנָּה נִלְקַחַת".

כדי לקיים 'שלום', יש צורך בפרטנר שיש לו נכונות. אולם בלא שיתוף פעולה, לעולם לא יתקיים 'השלום':  (ע' 8): ..."כִּי מַיִם מִסֶּלַע/לֹא יֵצְאוּ בְּלִי נֵס"...//..."דָּרוּשׁ לִי הֵד"...!

'משמגיעים מים עד נפש', קמה המשוררת ודורשת (ע' 13): ..."אֵינֵךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת/גַּרְגֵּר-אָבָק שֶׁהָרוּחַ/פּוֹרַעַת אֶת יָמָיו"...//..."הֲיִי-לְאֶבֶן, הֲיִי לְסֶלַע"...// ..."עַד שֶׁיִּהְיֶה לְבַיִת"...

קרי: אם אין היענות ליד המושטת (החוזרת ונשנית), האדם הופך להיות 'אדיש'. וכידוע, האדישות היא אם כל רע. מובילה לחוסר מוטיבציה ועניין ואולי אפילו, מביאה לידי 'כניעה'.

בדיעבד, זהו חששה של הכותבת. לכן, היא פוסלת אותה על הסף ומבעוד מועד, דורשת התעוררות והירתמות למשימה באומץ ובנחישות. להיאחז 'במטרה' מבלי להרפות. כדי שבבוא העת, הוא ישמש 'עוגן' שניתן להישען עליו! מטבע הדברים 'בית' - הוא הנושא והנשוא של בני האדם. ראה (ע' 14): ... "מַהוּ הַבַּיִת/אִם לֹא גַּעְגּוּעַ"...

ההקשים השונים המלווים את הטקסטים, דנים בסוגיית ההפשטה של סגולות 'האבן' שמעמדו יציב ואיתן. שתיקת האבן, מובנת ומתקבלת ללא עוררין. תפקיד האבן – לשאוף לעוצמה ולכוח, (כדי להיות מחושל מפני כל פגע). מאליו, לא נדרש מהאבן להגיב, ובוודאי גם אין לו צורך להתגונן.

אז כפי שאנו מבינים, 'השאיפה' -  איננה ברת ביצוע (כי לכל אנוש יש רגש ונקודות תורפה). אך 'הרעיון' כשלעצמו, מהווה פתח לחשיבה ולהסתגלות רוחנית. ראה (ע' 15): ..."אֶשְׁחַק אֶת הָאֶבֶן/בְּאִטִּיּוּת, בְּסַבְלָנוּת/שֶׁיֵּשׁ לְמִי שֶׁיָּמָיו/אֵינָם נִקְרָעִים/פִּסּוֹת, פִּסּוֹת"...

הנה כי כן, המחשבה עצמה, מביאה להרפיה רוחנית. אפילו 'לשחק בנדמה לי' – יותר נכון להשקיע אנרגיה ולהמריא, מאשר להיות אדיש ולא נוכח. ראה (ע' 16): ..."אֲנִי חוֹקֶקֶת זִכְרוֹנוֹת,/כְּדֵי שֶאוּכַל לַחְזֹר שׁוּב/לְגַלּוֹת פָּנִים בָּאֶבֶן"... ואפילו הזיכרונות מתעמעמים עם הזמן, 'הזכירה' עודנה קיימת, ובסופו של דבר, היא זאת המשלימה את 'המטרה', שאיננה מושגת מיידית.

הפרק השני – מדלג על המותנה והאפשרי והחלום. היוצרת מצביעה על המוגמר וההרס שהותירו המחשבות ששאפו להיות מתונים.

ראה (ע' 22)..."אֲבָנִים שְׂרוּפוֹת – עֵדִים אִלְּמִים/מְסָרְבִים להֵעָלֵם מֵחֲלוֹמֵנוּ הַכָּחֹל-לָבָן/הַמִּתְעַקֵּשׁ לְהִתְקַיֵּם בְּאֶרֶץ לֹא-זְרוּעָה/זוּ בָּהּ אָמַרְנוּ שָׁלוֹם, וְשִׁלַּמְנוּ./הַאִם נַמְשִׁיךְ לַחְלֹם מִפַּחַד/הָעֵרוּת הַמַּשְׁחִירָה אֶת הַמִּלִים"?

המשוררת בוחרת בפרק זה, לא ליפות לא להסוות, ולא להעלים את המראות שחוותה. היא, אשר חזתה מראש מה יקרה, בכל זאת ניסתה להתמתן ולהביא את בני עמה לשפיות ולאי כניעות, מביעה רגשותיה בשירים בוערים ושרופים. מילותיה חדות קשות וישירות. אין כאן הטפת מוסר, יש כאן קינה על מה שנחרב.

גם בפסוק המסיים פרק זה אין אפשרות לחדול מלתהות על אומץ המשוררת לרשום כי שוב אין לה אמון במילים (בהן שמה את יהבה), שכן הן הפכו למשומשות מדי ונטולות ברק ועניין. ראה (ע' 30):  ..."חֲלוֹם יוֹמֵנוּ נֶחֱרַך/מִשְּׂרֵפַת הַמִּלִּים./לְאַט, לְאַט כָּבוּ גַּחֲלֵיהֶן/מִשִּׁמּוּשׁ יֶתֶר"...

חלקו השלישי של הקובץ שב אל החיות והקיום, ומחדש פניו וצפיותיו. שפת השירה מוארת בתקווה לבאות. (ע' 33):  ..."בָּרוּךְ שֶׁהָיָה חֹשֶׁךְ/לִרְאוֹת בְּקִרְעֵי-חַלּוֹנוֹת/זְהָבוֹ שֶׁל אוֹר מַפְצִיעַ"...

היות והתחילה זריחה חדשה לאחר החושך שהיה, ישנה התמתנות בשירים. התמתנות זאת, באה מתוך ניסיון חיים הבא ללמדנו, להיעשות שפויים ולא ללכת שולל אחר החומר הנוצץ ומעוור ולשכוח מקורותיך ומקומך. יש לשאוף אל המהות של קיומנו (ע' 37):  ..."הַמִּלִּים בֵּינֵינוּ/יִשֶּׁטְפוּ מֵעַצְמָן/אִם תִּנָּתֵן לָהֶן שְׁהוּת/לְהִתְגַּעְגֵּעַ לָאֶבֶן, לַבַּיִת,/לַמַּהוּת שֶׁהָיְתָה בְּטֶרֶם/חוֹל-הַזָּהָב נִדְרַךְ בְּכַפּוֹת רַגְלֵינוּ/וְהַיָּם כִּסָּה אֶת שֶׁנּוֹתַר"...

סופו של הפרק משיב אותנו לראשית 'ההיות'. היות הכותבת משוררת אשר רוקמת שירתה הבלתי פוסקת כדי לעורר ולהוכיח בשער את העם (ע' 41): ..."עַתָּה/חֲלוֹמֵנוּ נִפְקַח,/וּטְלָאִים בִּלְשׁוֹנֵנוּ/נִתְפָּרִים בְּחוּט הַשִּׁיר"...

 

 

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין