אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

העובדים רוצים להישאר מועסקים, אך מתנגדים להעלאת גיל הפרישה. הכיצד?!


העובדים רוצים להישאר מועסקים, אך מתנגדים להעלאת גיל הפרישה. הכיצד?!

העובדים רוצים להישאר מועסקים, אך מתנגדים להעלאת גיל הפרישה. הכיצד?! מקור: 123rf stock photos

חוק גיל פרישה משנת 2004 הביא לעליה של שנתיים בגיל המאפשר למעסיקים בישראל לכפות על העובדים לצאת לגמלאות.

גיל הפנסיה הועמד על 65 על ידי קנצלר הברזל אוטו פון ביסמארק בשנת 1889, כאשר תוחלת החיים הממוצעת היתה בגרמניה כ 45 בלבד. המתכונת המקובלת כיום "יוצאה" לעולם בימי רוזוולט עם רעיון "מדינת הסעד" - כגיל בו אדם הופך ביום אחד לגמלאי ולהגדרת "זקן" מבחינת החוק.  תוחלת החיים הממוצעת בעולם המערבי היתה בשנות השלושים כ 50 בלבד. המתכונת הזו של עזרה מהמדינה לפנסיונרים היתה פתרון האידאלי והמוסכם על ידי העובדים והמדינה עד שנות השבעים, שכן עד אז גיל 65 שיקף בממוצע את גיל הזקנה, במובן של ערוב חיי העובדים בממוצע.

מאז ימי המשבר הגדול באמריקה ועד היום תוחלת החיים עלתה בכ 30 שנה. מאז קום המדינה תוחלת החיים הממוצעת עלתה בכ 20 שנה,  בעוד גיל הפרישה עלה בשנתיים. אולם, הנתון הרלוונטי לענייננו הוא שעד לפני 40 שנה לפורש בכפיה לגמלאות היתה בממוצע "דלתא" של כ 5 שנות חיים ממועד הפרישה, ולכן אירוע הפרישה התקבל בטבעיות. אולם, היום ל"דלתא" הזו נוספו בממוצע עוד 10 שנים, בעוד גיל הפרישה עלה בשנתיים בלבד.

לכאורה הדבר הטבעי והצודק ביותר הינו העלאת גיל הפרישה, לדוגמא לגיל 75, ביחס שישקף את השינוי האובייקטיבי במספר השנים שנותרו לעובד בממוצע לחיות מעבר לגיל היציאה לגמלאות שהיה מוסכם בשנות השבעים. אולם, ההתנגדות להעלאת גיל הפרישה עצומה  ונחרצת מצד העובדים. אדגים את הסתירה:

בחודש שעבר ניהלתי כגרונטולוג סדנת הכנה לפרישה לעובדי הטכניון שעיקרה: גיל היציאה לגמלאות הינו עוד "צומת חיים", כזה המחייב  תכנון עתידי של המשך תעסוקה. בו בעת, בבית המשפט העליון עומדת עתירתו של פרופ' משה גביש נגד הטכניון שלא לכפות עליו לפרוש לגמלאות. והנה, אנחנו כולנו, כלומר העובדים ששואפים להמשיך ולהיות מועסקים אך גם בעלי המקצוע, חברי ואנוכי באגודה הישראלית לגרונטולוגיה מתנגדים הן לאפליה מחמת גיל שבגיל הפרישה והן להעלאת הגיל. הכיצד?

 כדי לענות על הסתירה אתחיל בנימוקים הפיזיולוגים: תוחלת החיים עלתה כפי שתואר, אך תחילתה של הדעיכה הפיזיולוגית של בני האדם לא נדחתה. אנחנו מגיעים לשיא הפיזיולוגי שלנו בגילאי ה- 30, ומאז ועד עתה חווים ירידה בכוחנו. מכאן, שתוספת של כ 10 שנות החיים מעבר לגיל הפרישה, נותנות אמנם שנים פעילות אולם לאו דווקא ביכולת הפיזית של צעירים. אבל, מעבר לכך, מושג תוחלת החיים הממוצעת מתעתע, שכן ישנם גם כאן בישראל תתי אוכלוסייה בחתכים סוציו אקונומיים ובאזורים ספציפיים  שחיים עד כדי 10 שנים פחות מהממוצע.  מי שמטיל בקביעתי זו ספק מוזמן לבחון את פער תוחלת החיים הממוצעת כיום בין רהט לרעננה.

 ובחזרה למחלוקת: בפני בית הדין הארצי לעבודה עמדה בשנה החולפת ערעורה של ליבי וינברגר, שיוצגה על ידי עמותת המשפט בשירות הזקנה, נגד אוניברסיטת בר אילן. אין חולק על עמדת העמותה בראשותו של הגרונטולוג והמשפטן ד"ר ישראל דורון שבכפיה על עובד לפרוש מחמאת גילו מתעסוקה ישנה סתירה ארוכה לרוח הנובעת משורה ארוכה של חוקים כמו: "חוק יסוד חופש העיסוק", "כבוד האדם וחירותו", ובעיקר "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה", שקובע איסור על הפליה מחמת גיל בכל הנוגע לתעסוקה. פסק הדין קיבל באופן תקדימי עקרון חדש והוא שיש לשקול על בסיס אינדיבידואלי את נושא הפרישה  וכך יצר סדק ראשון בחוק עצמו. פסק דין זה התקבל על ידי עמיתי בשמחה רבה. כאן גם טמון ההבדל בגישות:

נקודת המוצא שלנו, בעלי המקצוע וארגוני העובדים הינה לאפשר לעובד שמעוניין בכך להמשיך להיות מועסק, וכך למקסם את תוחלת חייו.

נקודת המוצא של המדינה, באמצעות משרד האוצר, ברעיון העלאת גיל הפרישה הינה צמצום הזכויות הכספיות המגיעות לפרט, לטובת הקופה הציבורית. לכן, הכוונה לנעלות את גיל הפרישה ל 70 פורסמה בחודש האחרון יחד עם רשימת הגזרות הכלכליות. זו גם הסיבה שהעובדים ילחמו בחמת זעם נגד כוונה זו.

לפני כחודש התקיים בלשכת עורכי הדין בחיפה יום עיון בנושא של ביטול חובת הפרישה. עו"ד מיכל חילי מטעם ארגון התעשיינים הציגה את עמדת המעסיקים נגד פסק הדין בעניין ליבי וינברגר. היא סיפרה על שחיקה בפריון ועל מקצועות שוחקים ובעיקר על חוסר יכולת לתכנן מראש, אם מעסיק לא ידע מתי בכוונת העובד שלו לפרוש. עיקר הבעייתיות מבחינת עמדת המעסיקים היתה להתחיל ולשקול שיקולים לכל פרט, לדוגמא "מבחן תפקודי". בעוד קודם לכן החוק היה כה פשוט לביצוע.

אינני מסכים לעמדת המעסיקים, אולם אני בהחלט רואה ממש בנימוקים שהועלו. יתרה מכך, ברור שאין כוונה בביטול חוק הפרישה ליצור במשק עוד ועוד "איים" של אבטלה מבנית – מקומות בהם עובד לא היה נחוץ עד מועד הפרישה ועכשיו הוא ימשיך לא לתפקד כשכיר עוד שנים רבות.

מה שברור הוא שהפתרון הוא מורכב ואיננו חד ממדי כפי שבא לידי ביטוי מהזווית הצרה של אנשי כספים מטעם המדינה. לשמחתי, ההבנה שהבעיה מורכבת החלה בכל זאת לחלחל כלפי מעלה. לדוגמא הקול הקורא לרעיונות בתחום שהוציאה לאחרונה הועדה לקידום תעסוקת מבוגרים בישראל, שהוקמה על ידי המשרד לאזרחים ותיקים בראשות המנכ"ל אהרון אזולאי ובשיתוף משרד התמ"ת.

העיקרון לדעתי צריך להיות בראש העוסקים בתחום הוא פשוט:

אנו צועדים לקראת עולם שבו זיקנה אינה הגדרת גילאית אלא הגדרה תפקודית.  

*ד"ר יעקב בן שאול הוא חבר האגודה הישראלית לגרונטולוגיה ומחבר הספר "לזרוס לונג בן 213".

חוק גיל פרישה, העלאת גיל פרישה, סדנת הכנה לפרישה, פרופ' משה גביש, האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, ד"ר ישראל דורון, המשרד לאזרחים ותיקים, אפליה מחמת גיל, ליבי וינברגר, בית הדין הארצי לעבודה, ביטול חובת הפרישה

תגובות

בשורה התחתונה

כולנו רוצים לעבוד כדי שיהיה לנו מספיק אמצעים לאפשר לעצמנו גם להנות מהחיים
יום אנשים בגילאי 60+ כבר אינם בכושר ומי שאינו עובד בגיל הזה ומעוניין בעבודה בכל זאת מאוד מתקשה למצוא זאת
הבעיה היא חברתית

www.mentallica.co.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יעקב בן שאול