אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אמי מציירת (שירים) / ברכה רוזנפלד - הזמנה להדברות


התמונה של יהודית מליק שירן

אמי מציירת" (שירים) מאת: ברכה רוזנפלד (הוצאת "עקד, 2008, תשס"ח)

"אמי מציירת" ספר שיריה של ברכה רוזנפלד עוסק בהוויה הנקראת "אמא". גם כותרת הספר :"אימי מציירת" מעידה כאילו עכשיו אמה מציירת. ומה קורה בשעה שאמי מציירת? המעמד של האם, מצבה ודרכי פעולתה לא נסתרים מעיני בתה. הציירת, הפסלת והסופרת לנה פיינבורג לבית לילינהיים,היא,אמה של המשוררת ברכה רוזנפלד. לפני מספר שנים התוודעתי אל ציורי האם בבית ריבק, בבת- ים.שוטטתי בין הציורים ובין עבודות הפיסול מוקסמת מפרץ הצבעים ,מעוצמת החציבה להשאיר למתבוננים ביצירות את הכוח לחיות.

בספר הזה, אני מוצאת מניפת ביטוי צבעונית, מילולית וצלילית.

כל משיכת צבע, כל מבט מהורהר/מעורער נותן ביטוי על המצע הרך של הצבעים. האם בתוך הציור, מנותקת מהסובב אותה, חשה את ניחוחות הצבעים הלוקחים אותה אל העבר. הפעולה נעשית בהווה, היא צובעת את  הבדים והם מאפשרים לה לגעת בנשמתם.

קולות  מן העבר חורתים במשיכות צבע תמונות חיים שהזיכרון צד מתוך ילדות מסוייטת בצל מוראות השואה, לפי פרשנותה של המשוררת ברכה רוזנפלד. בניגוד מוחלט לסיוטי הבלהה, " עֲדַיִן מְשַׁקְשֶׁקֶת הָרַכֶּבֶת וּפַסֶּיהָ דּוֹהֲרִים ", לכאב הנורא המגיח מידי פעם, זוכרות משיכות הצבע חיים בעיר הולדתה, הן צובעות את הבדים כאריגת שתי וערב, שוטחות מרקמי חיים פצועים, עקורים,כואבים כמו עדות אילמת למה שהיה לפני ששים שנה. העדות המצויירת היא ניסיון לגעת בפצע המדמם של האם שילדותה נלקחה ממנה והיא נאלצה לחיות  חיים של פחד. "אִמִּי מְצַיֶּרֶת אֶת עִיֵּי הָרְחוֹב, אֲבָנִים מְרֻבָּעוֹת/ צוֹמְחוֹת כַּיַּבָּלוֹת בֵּין שְׂפוֹת מִדְרָכוֹת הֲרוּסוֹת "(עמ'8). ובשיר אחר " וְהִיא מְטַפֶּסֶת וְעוֹלָה עַל מַדְרֵגוֹת הַבַּיִת...וְהִיא עוֹלָה בַּמַּדְרֵגוֹת הַנְּסוֹגוֹת/ עוֹלָה וּנְסוֹגָה/וְיַלְדוּתָהּ קוֹפֶצֶת מִתּוֹכָהּ /לַעֲצֹר אֶת הָעוֹלָם"(עמ'9). ומה רואים בציוריה של האם? "גגות בתיה" של עיר הולדתה " בּוֹעֲרִים צוֹבְעִים שָׁמֶיהָ אֲדֻמִּים,חַלּוֹנוֹת וּפְתָחִים חָשִׁים ב"עוֹרְקֵי הַפַּחַד הַפּוֹעֲמִים הַמִּתְפַּשְּׁטִים בִּתְנוּעַת מִכְּחוֹל קְצוּבָה/ נְשָׁמָה נִמְלֶטֶת מֵעַצְמָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית גִּדּוּלָהּ "(עמ'9). רואים בציורים רחובות רפאים, בתים עקורים, גושי קוביות תלושים, מיצג מהעבר שחוזר כפלאש באק של משחק אימים. אלא שאין זה משחק, זו מציאות איומה שטופחת בתוך נפשה של האם ויוצאת החוצה כאשר מכחול הצבעים פוגש את הבד.

אומרים שהאהבה מטשטשת את הכאב, מוחקת את השנאה, מקרבת את האמונה ונוטעת בניצולי השואה נבטים של תקווה. כך הרגשתי כאשר קראתי את הספר הזה. המעמד של האם המציירת אוצר בתוכו מבטי התפעלות של הבת הצופה באמה" אִמִּי מְתַרְגֶּמֶת  אֶת הַזְּמַן לְקַוִּים מְסֻלְסָלִים/מְצָרֶפֶת מַרְאוֹת לְסִיּוּטִים / בִּתְנוּעַת יָדָהּ הַתְּזָזִיתִית "(ע'12) ובשיר אחר מציינת הבת את הכוח המניע בציוריה של אמה." עַכְשָׁו אִמִּי עִם הַבַּדִּים/ מַתִּיזָה בְּדִמְיוֹנָהּ קִלּוּחִים,קִלּוּחִים/ יוֹלֶדֶת אֶת אָבִיהָ/יוֹלֶדֶת אֶת אִמָּהּ " ואת הכוח שאמר לה לברוח. (שם עמ'15) האם מציירת את כוח החיים,כוחה של ההישרדות מתוך ההיסטוריה האפלה בתולדות האדם. הבת מתארת פעילות קדחתנית של האם עם הבד ועם מחול הצבעים. בפעילות הזאת, אני רואה דיאלוג מפנים לחוץ, מחוץ לפנים. דיאלוג המופיע בספר בשלושה קולות. פעם של הבת עם האם,האם מדברת והבת קשובה" עַכְשָׁו גַּעְגּוּעֵי אִמִּי הֵם יָם אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מַסְעִירוֹת טוּרְקִיז..."(עמ'23) ופעם של האם עם בד הציור " מִתּוֹךְ פָּנָס הַקֶּסֶם בְּרֹאשָׁהּ/אִמִּי מַקְרִינָה עַל עַפְעַפֶּיהָ...לְהַעֲתִיק הַתְּמוּנָה/בִּשְׁלֵמוּתָהּ "(עמ'28). ופעם של הבת עם עצמה " הַיַּלְדָּה שָׁם לֹא תְּחַכֶּה/ שׁוּב וְשׁוּב תּוֹבִילִינִי/ בַּמַּסָּע הַזֶּה."(עמ'43). שני קולות בנפרד ובמשולב. קולה של המשוררת מזדהה עם קולה של האם המציירת. הבת מציירת מילים ומדייקת במכחול שיריה" אֶת הָאֵשׁ בַּחַלּוֹנוֹת/ אֶת הַדְּלָתוֹת הַבּוֹעֲרוֹת/ וְהַגַּגּוֹת בַּלֶּהָבָה/ נוֹשֵׂאת אִמִּי/בְּתוֹךְ יָדָהּ/וַאֲנִי/בְּפִי/ מְכַבָּהּ/לָשׁוֹן חֲרוּכָה צוֹעֶקֶת מַיִם "(עמ'5).

צבעוניות לשונית עשירה בדימויים מטאפוריים יוצרת איפוק המשאיר את הקורא עם ריבוי משמעויות, עם פתח למחשבה. איפוק המכיל יכולת של כאב עוצמתי. "אֲנִי כּוֹתֶבֶת כְּאֵב/כְּמוֹ/ כֶּלֶב מְדַמֵּם מְלַקֵּק פְּצָעָיו "(עמ'6).הכתיבה הציורית נותנת כוח לבת היכולה להכיל את אמה בתוכה,מעין היפוך תפקידים.לאם  לא היתה ילדות, היא עסקה במלחמת הקיום של עצמה" וְהָיִיתִי אִמָּא קֶנְגּוּרוּ קְטַנָּה/מְקַפֶּצֶת/ מְדַדָּה/עִם גּוּרָהּ לֹא יְלַדְתִּיהָ "(עמ'7) הבת הופכת לאמא הגדולה  השומרת והמגוננת על פרי אהבתה." וַאֲנִי עֻבָּרָהּ בְּרַחֲמָהּ/ רוֹשֶׁמֶת אֶת כָּל הָאֵימָה "ואם לא די בכך הבת מציגה את הקול האימהי שעולה מתוך ילדותה,היא הופכת לאמא ואמה לילדתה " חַכִּי לִי אִמָּא - אֲנִי קוֹרֵאת מִמֶּרְחָק שֶׁל חֲצִי מֵאָה - אֲנִי אֲבַשֵּׁל לָךְ קַעֲרִית מָרָק/אַחַר כָּךְ אֶסְרֹג

מִצֶּמֶר רַךְ".(עמ'43). הדיאלוג של  האם בתוך בד הציור, הוא אולי דיאלוג אילם, אין בו מילים, אך יש בו ריבוי צבעים הבאים לידי ביטוי בכתמים, בקווים מסולסלים, בנקודות, בפיתולים, במשיכות צבע לימין ולשמאל. האם יוצרת שפה פנימית המגיחה החוצה כתפילה רבת פנים." פִּיהָ הֶחָתוּם/הוּא דִּבּוּר הָאֶבֶן "(עמ'32). גם תפילה נאמרת ללא מילים. תפילה הסוללת לנפשה דרך הבעה.דרך שיש בה נגיעה בכאב ובבדידות איומים שנכפתו עליה,קבלה והשלמה עם היותה ניצולת שואה.

הציור התפִלָתי הזה מוחה בשפת הכתמים והנקודות,הקווים ,הפיתולים,הגלים המסתלסלים את  העוול הנורא שנפשה חוותה. ציפיתי לראות ציורים קודרים,אך מצאתי  מחול צבעים רוחש חיים. גם זיכרונות העבר שיוצאים החוצה אל הבדים מפגישים את עיני המתבונן בחיים עצמם. הציורים מבטאים מחילה לחיים. יש בהם סליחה, כאב, אשמה, בדידות ועצב.אך מכולם האם מציירת את ההחלמה  של הנפש. הריפוי בא כשיוצרים פתיחות להדברות. יש שפה, יש סבלנות, יש תנועה. כאשר כל אלה מתקיימים, יש תקשורת אל העולם. אחת מהעולם של האם- היא הבת. הבת מציירת במכחול מילותיה את עולמה של האם. ואיך אפשר לתמלל ציור ולהחיות מלמול? איך אפשר להבין שתיקה זועקת? האם מציירת- הבת כותבת. שני קולות יוצרים דואט. דואט הוא מוסיקה בשני קולות. גם המוסיקה ,הכתיבה והציור משתייכים לאמנות ובספר הזה, יש הזמנה להכיר,לדבר,לדעת ולגעת.

לעתים נוצרת תחושה  שלא רק האם מציירת.הבת מציירת במכחול שיריה פיסות חיים כעדות למה שחוותה אמה:(בעמ'22 ) בְּשְׁעוֹת סַהֲרוּרִיוֹת/כְּשֶׁהַנוֹף מְכַבֶּה אֶת עַצְמוֹ/וּמְדַיֵק לְכַוֵּן אֶת צְבָעָיו...שָׁם תִּשְׂהֶה בְּכֹחַ חֻלְשָׁתָה/לְבַדָּה"ובשיר אחר כאילו התהפכו היוצרות."זֶה הַצֵל/הַבֵאתִי/מִן הַגִּלְגּוּל/ הַקּוֹדֵם/דּוֹרֵךְ עַל בְּהוֹנוֹתַי/נוֹגֵס בַּעֲקֵבַי/וּמְחַלֵּק/מָנוֹת נְדִיבוֹת שֶׁל/רָעָב"...(עמ'36).שילוב חזק בין צבע למילה יוצר השלמה וקרבה בין הבת לאמה. האם מתקשרת בשפה שהיא מכירה,זו המגיחה מתוכה בפרץ צבעוני היוצר תנועה המשכית.הציורים הם החיים הפנימיים של הנפש.המילים הן הכוח של ההישרדות. כל אחת מתחברת אל נפשה בקוד של השפה." שְׁתֵּינוּ צִפּוֹרִים מְקֻרְקָעוֹת/כְּנָפֵנוּ נִשְׂרְפוּ בְּהַמְרָאוֹת/וּנְחִיתוֹת/אֵיךְ הֻתַּכְנוְּ זוֹ בְּזוֹ/לְבַקֵּשׁ/ אִיֵּי זָהָב/ הִיא בַּעֲבוּר הַצּוּרוֹת/אֲנִי בַּעֲבוּר הַמִּלִּים "(עמ'48). הציורים בראו מחדש את העולם הישן של האם,זיכרונות שהדחיקה בשל הכאב הנורא. הבת מתרגמת את הציורים למילים בשפה שלה. כל אחת מפגישה את עיני המתבונן  עם הקול הפנימי של עצמה " אֲנִי פֶּצַע בֶּחָזֶה שֶׁל אִמִּי/דּוֹלֵק כְּמוֹ נֵר נְשָׁמָה "(עמ'45). הציורים הצבעוניים הפזורים בספר על רקע הכתיבה השירית הכתובה בצבע אחד,מהווים את המסגרת המכילה ליופי הפועם הזה,המשלים ומקרב של אם ובתה.הספר מכיל דואט קצבי של החיים.דואט המזמין אותנו הקוראים להדברות ישירה עם העבר הכואב של שואת עמנו ומצמיח בלבבות נבטים של תקווה.

*עורכת כתב העת "על הדרך" לספרות, לתרבות ואמנות עכשווית באינטרנט.

*הספר זכה בפרס ספרותי של איגוד סופרי ישראל (אס"י)לשנה זו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יהודית מליק שירן