אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התפתחות / דובב לביא - משכן הכאב הנצחי


התמונה של יהודית מליק שירן
התפתחות / דובב לביא

התפתחות / דובב לביא. הוצאת גוונים

כשכתיבה באה מעמקי הלב היא נולדת מתוך בערה יוקדת. בערה שמתרגמת התכות אש בריאה לכאב, לאהבה, לבדידות, לגעגוע, לציפיה, לשמחה,לפליאה ולהתפעמות הרגש. הספר הזה של דובב לביא "התפתחות" מתאר תהליך פנימי אליו נוצקו התכות האש באותיות שחברו למילים והפכו מבען לשיר." אוֹתִיּוֹת נוֹבְעוֹת עַל בְּדַל נְיָר / מִלִּים שֶׁנֶּחְצְבוּ מִלֵּב וְהֻתְּכוּ בְּעֶצֶב / אֲסֻפַּת הָרֶגֶשׁ, עֵדוּת לְקִיּוּמִי " (עמ'61), ובשיר אחר: "בַּמַּסָּע הַזֶּה לֹא שָׁאֲלוּ אַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה / בַּמַּסָּע הַזֶּה לֹא נִזְקְקוּ לְאֵשׁ וּלְעֵצִים" (עמ'60).

שוטטתי במסע המילים והן לקחוני אל ראשיתה של הדרך המכונה "התפתחות". וכיצד מסע המילים יוצר התפתחות? זו שאלה מאוד מעניינת, כי אפשר להתייחס אל השיר הפותח את המסע "פְּנִינֵי חֹרֶף נָגוֹזוּ / רַעַם עַרְפִלִּים נָמוֹג" (עמ'7) ואפשר להתייחס אל אמצע הספר כראשית המסע. "כָּאַיָּלִים הַפּוֹסְחִים עַל הַסְּעִפִּים נַדְתִּי בֵּין הָעוֹלָמוֹת / בְּעוֹלַם הָאֱמֶת לֹא יָדַעְתִּי רַחֲמִים, וּבְעוֹלַם הַחֲלוֹמוֹת / הָיְתָה אַהֲבַת חַלָּמִישׁ לְמַעַיְנוֹת מַיִם רַבִּים" (עמ'34). התכות האש מהן נולדו השירים עברו גלגול או שינוי ויצרו התפתחות בעל זמן ועל מקום. "אֶת מַשְּׂאַת לִבִּי זָנַחְתִּי בֵּין חוֹמוֹת מְצִיאוּת... / לוּ חָפַצְתְּ לִמְשׁוֹתֵנִי וּלְהָשִׁיבֵנִי אֶל נַפְשֵׁךְ / הָיִיתִי מֵקִים אֶת גֶּשֶׁר עַצְמוֹתַי הָרוֹחֲשׁוֹת / לָאוֹהֲבִים הַפּוֹסְחִים בְּמִצְעַד הַדְּמָעוֹת" (עמ' 34). "(שם). לידת השירים היא צמיחה מתוך בערה,מתוך המשכן הנצחי של הכאב ויש בה נגיעות של ראשית ואחרית ממש בכפיפה אחת. מסע ההתפתחות מלווה בשלוש מוזות האמונה, האהבה והתקווה, כאשר חוסים בצילן יוצאים עם מסרים של חוכמה מהספר הזה.

המשורר הרומאי אובידיוס בספרו "מטמורפוזות" כותב על מצבים משתנים. לביא עוסק בשיריו במצבי השתנות: " פִּגְעֵי הַזְּמַן שֶׁתֵּדַע אָרֶץ / בַּל יָפֵרוּ אֶת יְסוֹד קִיּוּמִי"..."וְנִבְטֵי לִבִּי... טְמוּנִים בְּעמֶֹק מַהוּתִי" (עמ'36). האל מסמל כוחות אנרגטיים ביקום ובנפש האדם. לכן היכולת של האל לשנות את התגלמויותיו היא גם היכולת של החומר, כמו גם יכולתו של האדם להשתנות: "עַל יְהִירוּתִי הֻכֵּיתִי בְּנֶגַע אַהֲבָה / בְּלַהֲטָהּ נִכְוֵיתִי, נִצְרַבְתִּי בְּטַעֲמָהּ" (עמ'37). רצף הזמן הוא מצב משתנה היוצר התפתחות קווית, התפתחות בתנועה הבוראת עולמות: "לְעִתִּים נִדְמֶה כִּי הָאַהֲבָה נִתְּנָה / בְּלִבּוֹתָם שֶׁל הַסּוֹגְדִים לָהּ -/ אַךְ בִּיקָרָם אֵינָהּ חֲפֵצָה" (עמ'38). גם לביא יוצר עולמות ממפגש העיניים בין נפש השיר לנפשו כמשורר, בין הדואליות של הנפש נחווים הקונפליקטים ממצב של אסור למצב של מותר: "הֲתֵדְעִי לָנוּס מֵחֲרוֹן אַהֲבָה אֶל חֵיק חַיִּים?" (עמ'39), "הֲשָלוֹם לָךְ שְׁכִינַת יְגוֹנִי?, הֲשַבְתְּ לְהַתֵּל בִּי כְּאַחַד הָאָדָם?" (עמ'41), " הֲיִשְמַע קוֹלִי, אָחִי?" (עמ' 43), "הֲזֶה דִּינָהּ שֶׁל אַהֲבַת אֱמֶת?" (עמ'56). כל השאלות שצוטטו כאן מעידות על סערת רגשות, על ניסיונות להתמודד עם עוצמות השתיקה והחלל הריק שנוצרו מליטוף של געגוע לאח שאיננו: "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל סוֹרְגֶיךָ חָלָל / כְּלָבִיא נִלְחַם עַד הִגִּיעַ לִמְחוֹז מִשְׁכָּבוֹ.../ לֹא יָדַע אַהֲבָה, אַךְ מָוֶת שָׂבַע…/ חִיּוּכוֹ, אַחֲרוֹן, יִתְכַּסֶּה בַּעֲפַר עֲרוּגוֹת" (עמ' 43) ולאהובה שנעלמה: "שֶׁמֶשׁ אֶרְאֶה כְּבוּיָה בְּעֵינַיִך / וְאֵדַע זוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, לֹא תָּשׁוּב וְתִזְרַח / עֵת צִנַּת הַיָּם תַּחֲבּקֹ עָרְפֵּךְ / יָדִי אֶל יָדֵךְ תִּקְרַב - וְאֵינֵךְ" (עמ'8). השירים בספר הותכו באהבה, בכאב, בבדידות, באכזבה עד שחוו שינוי מהותי בתהליך כתיבתם. סוד ההשתנות גלום במצביו הסוערים של המשורר. בחשכת חצות "יְקִיצָה מֵהֲזָיַת טֵרוּף תָּבוֹא אֶל קִצָּהּ / כִּנְקִישַׁת בְּרִיחַ מְבַשֶּׂרֶת שָׁעָה אַחֲרוֹנָה" (עמ'9). באותה חשיכה יממה מתנמנמת בודדה וערירית, ומתוכה מגיח "אור מדמם" החושף גשר רעוע בקצה הדמעות. אותו אור מדמם מגיח מבערת הבריאה ויוצר יש מאין. מקור האור הוא מקום האושר. הזמן לעומתו "נוֹטֵל נְשָׁמוֹת בּוֹדְדוֹת בְּאֶצְבָּעוֹת דַּקִּיקוֹת / מְגוֹלְלָן לְפִסּוֹת זְעִירוֹת שֶׁל חַיִּים וּמְשַׁלְּחָן" (עמ'22), והלבנה ממרום האופל "חוֹבֶקֶת אֲדָמָה כְּאָדָם חוֹבֵק חַיִּים" (עמ'24).

הנפש עצמה מקיימת בתוכה את האיזון המתמיד בין הקבוע לבין המשתנה. הציר הקבוע באישיות מאפשר מסר יציב להשתנות מתמדת ודיאלוג בין הסטטי לדינמי. גם כשקולו של המשורר מובא במונולוג אישי פועמות בו פסיעות הרגש הקשובות ל"שְׁתִיקָה מְסַפֶּרֶת סִפּוּר נְטוּל מִלִּים" (עמ' 44). האני-השירי עוצמתי גם מבעד לשתיקה, הוא נוכח בקולו ההחלטי "גָּמַעְתִּי מֶרְחַקִּים ,כִּלִּיתִי שָׁנִים / וְכָעֵת חוֹצְצוֹת בֵּינֵינוּ רַק מִלִּים" (עמ'42). המשורר יהודה עמיחי מנסח זאת כך: "פַּעַם אָמַרְתִּי בְּחָפְזִי/ הַמָּוֶת הוּא הָאֱלֹהִים / הַשִּׁנּוּי נְבִיאוֹ / עַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר רָגוּעַ וְאוֹמֵר/ הַשִּׁנּוּי הוּא הָאֱלֹהִים, וְהַמָּוֶת נְבִיאוֹ ". מכאן ניתן להסיק שבכל שירי הספר הפרושים לנגד עיניי, במחזור שירי הטבע השינוי המתמיד הוא הקבוע וכך המוות מאפשר השינוי הוא הקבוע. השינוי והקבוע הם שני פניה של ההתפתחות בספר זה.

יש זיקות מנחמות בספר זה. זיקות שנוצרו מכאב הגעגוע לאח שאיננו, גם ההקדשה בספר מוקדשת לאח שהטביע חותמו עמוק בתודעת חייו של המשורר. על החולף והנצחי "אֵין לָאָדָם יְקוּם, אֶלָּא עוֹלָמוֹ / הוּא נוֹלָד וְגוֹוֵעַ אֶל תּוֹכוֹ / כְּשֶׁחָדֵל הוּא לְהִתְקַיֵּם ,תָּם גַּם יְקוּמוֹ" (עמ'18). התהליך הפועם בשירים מכיל מצבים משתנים. השלמה ופיוס עם העצב, הכאב והשכול. ההתפתחות היא הכלה והכרה בשינוי שאדם עושה בחייו. בראשית החיים האדם מובל על ידי האם, ובסופו מובל על ידי אלוהים. במשך חייו האדם לומד להכיל את עצמו, להיות המיכל של עצמו. ככה הם שירי ההתפתחות בספר הזה. עיני הקוראים מובלות אל היופי שנברא בסוד עצמות החומר. על החיבור בין היוצר ליצירה אפשר לקרוא בדפי הספר המכיל תובנות חיים שנולדות ממחוזותיו של הזיכרון. ספר מאיר ומואר בתובנות חכמות על החיים. מומלץ לאוהבי המילה הכתובה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יהודית מליק שירן