אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מתי לשחרר את אריק?


אריק שרון

אריק שרון

החודש עלה במלא עוזו נושא המתת החסד לאחר שאב, שהוא רופא במקצועו, הרג את בתו האהובה והסובלת והתאבד. לפני כמה ימים עלה שוב הנושא של הוויתור המושכל על המשך חיים שאינם חיים עם פטירתה של ענת גוב. על הקבר ספדה לה הבת שסיפרה איך אמרה כמה ימים קודם לכן: "אמא אני משחררת אותך".

בקרוב ב 4 בינואר, ימלאו 7 שנים לתרדמת בה שקע ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, חודש לאחר מכן יציינו 85 להיוולדו.

        בספרי האחרון "לזרוס לונג בן 213" בססתי, על סמך מחקרים, ראיונות וביקור בחברות ביוטכנולוגיה בישראל  את טענתי שאנו נמצאים ערב פריצת דרך שתאפשר לאוכלוסיות מסוימות מתוכנו לחיות הרבה מעבר לתוחלת החיים הממוצעת הידועה כיום. אולם, לדעתי, החיים הארוכים יהיו הזדמנות לרבים, אך בדיעבד יהיו גם החמצה לרבים הרבה יותר. אחת  הבעיות שינבעו מהחיים הארוכים ושידרשו חקיקה מתקדמת, מודגמת על ידי המקרה המצער של ראש ממשלת ישראל לשעבר, אריאל שרון. לתופעה זו, שבעתיד תהיה נרחבת יותר ויותר,  התייחסתי ישירות, כבר בספרי 'מגה חיים':

 "בעתיד יהפכו רבים מאד למקוללים לנצח דווקא

בזכות הטכנולוגיה והקידמה.

 ללא חקיקה מתאימה נראה עוד ועוד אנשים אומללים

  חנוטים חיים בגוף שהוכנע – אסירים לנצח בידי 

מתקן רפואי שמשתכלל מעת לעת.

לפיכך, אחד החוקים ההומאניים הראשונים שידרשו ב'מגה חיים'

יהיה הטיפול המוסדר בהמתת חסד במובנה הרחב"

(מגה חיים, 2011, עמ' 152)

        כיום, הרפואה פועלת על פי "חוק החולה הנוטה למות" משנת 2005, הלוקח בחשבון את רצונו וסבלו של האדם הנוטה למות, מתוך עקרון שהחולה וצרכיו הם במרכז.  בהוראת חוק זה אין משום היתר לעשיית פעולה המכוונת להמית את האדם. במילים אחרות לחולה הנוטה למות או לאפוטרופוסים שלו ישנה הזכות למנוע מלתת לחולה הסופני טיפול רפואי המאריך חייו באופן מלאכותי. בעניין זה ראוי להדגיש שהחוק הקיים אינו מאפשר לרופאים ניתוק ממכונת הנשמה.

        הבעיה המרכזית הינה בצורך העתידי לעדכן את הגדרת מותו של האדם מבחינה חוקית. בהלכה התייחסו למי שאין לו "נשמת רוח חיים באפיו" אך עד תחילת הרפואה המודרנית המבחן היה בעצם הליך של גסיסה. רק בהמשך חלה החמרה בקביעה להפסקת נשימה והפסקת דופק. בימינו המבחן הוא בהמשך קיום האותות החשמליים מגזע המוח.  המקרה של ראש ממשלת ישראל מלמד שבעתיד קביעת המוות תצטרך להיות גם בהתבסס על מבחן אי תפקוד במשך פרק זמן ארוך, שיהיה חייב להיות מוגדר בחקיקה. מובן, שיש לקבוע מדד כזה לגבי אנשים שהם מעבר לגיל תוחלת החיים הממוצעת. הסיבה הינה שבגילאים שהם בקצה תוחלת החיים מתרחשות בגוף  תופעות דעיכה דגנרטיביות כגון ירידה בתפקוד החושים, ירידה מוטורית כולל בחוזק הגפיים, בתפקוד מערכת העצבים, המערכת האנדוקרינית,  האברים הפנימיים, המערכת החיסונית ומערכת העצבים כולה, לרבות הנוירונים הפריפריאליים. מדובר בתופעות שביחס לגוף מבוגר ומונשם  במשך שנים הינן בלתי הפיכות ולא ניתנות לעיכוב – וזאת בניגוד לאנשים שהם עדין פעילים עצמאית במובן המוטורי והעצבי.

     ב'מרכז מינרבה לחקר סוף החיים' שאוניברסיטת תל אביב התקיים השבוע כנס בינלאומי בהגדרת סוף החיים כשלב בחיים. רוב הנושאים הפרקטיים התייחסו לרפואה ולטיפול הפליאטיבי. רפואה פליאטיבית היא זו המתמחה בהקלה על סימפטומים, על איכות חייו של החולה – תוך ויתור מודע על התמודדות עם המחלות עצמן. הצורך ברפואה הפליאטיבית הולך ומתרחב, בשל המשך העלייה בתוחלת החיים. עדות לעניין הרב בנושא היה אולם "בית התפוצות" שלא נשאר בו ולו כיסא מיותם. המחקרים שדווחו בכנס התייחסו בחלקם לקורלציה בין הירידה הקוגניטיבית והירידה המוטורית המאפיינת חולים לקראת מותם – וזאת אף שהחולים הסופניים שנחקרו כלל לא נפגעו ישירות בראשם.  

       אלא, שההתקדמות ברפואה הפליאטיבית עדין אינה מכשירה את ההתמודדות עם מקרים כשל אריאל שרון, בשל החקיקה הקיימת ובדגש על העדר שיתוף פעולה מצד האפוטרופוסים. עם זאת, על עקרון רפואי אסור שיהיה חולק  –  רק טובת החולה היא זו שחייבת להיות במרכז. במאה ה- 18 ההתקדמות בהגדרת רגע המוות נבעה מריבוי המקרים שבהם נקברו אנשים כשהיו עדין חיים. האם במאה ה- 21 נהיה חייבים להמתין עד לריבוי המקרים של מבוגרים החנוטים חיים במשך שנים?!

    אשר לי, הרי אינני משוכנע בהומניות של המשך המצב הקיים, תוך דחיית הפתרון לבעיה כואבת והמתרחשת בימינו.  

*המחבר גרונטולוג, סופר ועתידן. מחבר הספר "לזרוס לונג בן 213" העוסק ברפואת העתיד

תגובות

המתת חסד

המושג המתת חסד מושך ביקורת רבה מהרבה קבוצות שונות - במיוחד הקבוצות הדתיות, שמנסות לקדם חרם על המתת חסד. הדתיים ממשיכים לטעון שלבני האדם אין את הזכות להרוג בני אדם אחרים. האם זה לא עינוי לראות את האדם האהוב עליכם נמצא בכאב עצום ואין לו סיכוי להחלים ממנו לעולם? זו לא סיבה מספיק טובה כדי לבחור עבורו המתת חסד? האם אנחנו לא צריכים לתת לחולה אנוש את האפשרות לבחור בין חיים בסבל לבין מוות שליו?

מקרהו של אריאל שרון איננו אופייני לדיוני המתת חסד

אריאל שרון זוכה לגימלה לא קטנה כראש ממשלה ואלוף בצבא ההגנה לישראל.
למיטב ידיעתנו - הוצאותיו של אריאל שרון על מזון, ביגוד, נופש וכיו"ב הוצאות, אינן גבוהות במיוחד.
באותה נשימה ניתן להניח אף שהסכומים היחידים הנגרעים מחשבון הבנק של מר שרון הם עמלות ניהול החשבון על ידי הבנק.
תמיד יהיה ניתן לטעון כי מסירות הבנים לאביהם והתקווה לפריצת דרך רפואית תומכת בהמשך הטיפול הרפואי.
אבל אין לפסול הרהורים על שיקולים שאינם בהכרח הומניטריים או רפואיים.
אזרח מן השורה, העמל קשות למחייתו, איננו נחשף לנתונים:
א. מה עלות הטיפול הרפואי באריאל שרון?
ב. מהם סכומי הגימלה החודשית המועברים לחשבונו מכספי משלם המיסים?
ג. אם למר שרון לא יהיה צורך בסכומים לא קטנים אלה בעתיד - האם יש הצדקה כי בניו יקבלו לרשותם גימלה זאת ?
ד. השאלה שלעולם לא תהיה לנו עליה תשובה: איזה מרכיב בשיקולים ה"רפואיים" מהווה גימלה זאת?

ציני ? לוקה בחוסר אסתטיקה חברתית ? קשה לאזרח ישראלי לעמוד מנגד לנוכח התרחשויות החורגות באופן קיצוני מאסתטיקה חברתית ולהחריש...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יעקב בן שאול