אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עזה צבי: מסע בעקבות אותו פזמון


התמונה של הרצל חקק
המסאית עזה צבי בשוק מחנה יהודה, דצמבר 1994.

המסאית עזה צבי בשוק מחנה יהודה, דצמבר 1994. צילום: בלפור חקק

'מסעו של אבא' של עזה צבי מוביל למסע אחר הצופן הפנימי של החוקרת והיוצרת, ניסיון להבין כיצד החולין והשוליים הופכים בחייה לאור האמיתי, לאש של ערכים, לאש של נבואה. הרצל חקק יוצא בעקבות מסעה של היוצרת, ומנסה לחפש פשר וצופן

מחווה ליום השנה למותה של עזה צבי.

- ולהשקת הספר "עזה צבי- ספר זיכרון" בעריכת משה גנן בהוצאת עיתון 77

אירוע ההשקה יתקיים ביום 19 בדצמבר 2012 בספריית בית העם,

 בצלאל 11 ירושלים, בשעה 7 בערב.

נתחיל ב"מסע" ונסיים ב"רצפת אש"...עזה צבי פרסמה מחקרים בחייה, וכדי להבין את המסלול המיוחד שלה, כדאי לקרוא את המחקר שלה  - שאותו זיכתה בכותרת 'מסעו של אבא נלחם לחופש'.

במאמר  זה אנו מתוודעים למקום הרב של אביה ואמה בחייה, ולכוח ההשפעה שלהם על עיצוב דרכה ועולמה, על שבילי כתיבתה. באותו מחקר-וידוי גוללה בפנינו עזה צבי סיפורו של פזמון ישן נושן, פזמון שהושר בהצגה שביים אביה רפאל צבי  כבמאי בעין חרוד. הרשימה הספרותית שלה נקראת בשקיקה כסיפור מתח. זה מסע בעקבות אותו פזמון, לדרך שבו אמה שרה אותו – וכל העקבות מובילים לשיר שפורסם ב'דבר לילדים' ולווידוי של חיים גורי. עזה מצטטת ראיון שבו סיפר גורי, כי קרא את השיר בהיותו בן 22, ועל פי עדותו – אותו שיר נתן לו 'מכה בבטן'.

עזה צבי יוצאת בעיניים נוצצות ובלב רוגש בעקבות השיר, מחפשת את ילדי התקופה, כאומרת 'את אחיי אנוכי מבקשת'. עזה מנסה לבדוק האומנם כתב  אלתרמן את השיר. המסלול מצטלב עם הידע של אליהו הכהן, עם עדויות של ילדי אותו דור. הלב מחסיר פעימה, ואנו מתוודעים ברטט לגילוי,  לרקע לשיר, למרד הפועלים שפרץ באוסטריה בשנת 1934. המתח עוצר נשימה: העקבות מובילים למאבק פועלים, משם למלחמת האזרחים בספרד. עזה צבי אינה מרפה מן המסע המרתק וחושפת את האמונה של אמה בערכים:"אמי הייתה מאמינה גדולה בתום ולהט – בסולידריות, באחווה, באחוות עמים".בקדושה כותבת עזה על אותה הזדהות של הוריה וכל העולם האנושי שסבב אותם עם הלוחמים התמימים בספרד. בסגנון של נביא אמיתי היא מכנה את כל החיבור הזה למלחמה צודקת ולערכים נאצלים במלים של פיוט:  'נקודות אור, גחליליות של אמונה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה". וכאן אנו מצטמררים לשורות של וידוי אישי: "אני מרימה ראשי שנח על ברכי השחקנית שמשחקת את אימא שלי, תפקידי הוא לשאול: אימא, מי אני?".

ובנקודה זו, אני רוצה להגיע לאותו שיר שכתבתי על עזה צבי, שיר שבו אני מנסה לענות כמשורר על שאלתה של עזה צבי: מי אני. כמשורר ניסיתי להבין את מסעה של עזה צבי אחר חייה, אחר סוד החיבור לאביה ולאמה, להבין איזה תפקיד שיחקה בתיאטרון האנושי הזה. כמשורר, זה הפשר שניסיתי למצוא כדי לפצח צופן, כדי לגלות סוד שנחבא בין השיטין. היה במסע שלה אחר השיר של הוריה משהו בוער, משהו אישי, רצון לגלות ערכים קדושים. עזה צבי נדמתה לי כנביאה קדומה. וכך תהיתי האם מלים שוליות בעינינו היו נראות בעיניה במלוא עוצמת הקדושה שלהן. זכרתי כיצד עקבה אחר פזמון מימי ילדותה וכיצד היו האותיות והמלים רועדות ומפרפרות, כיצד הלכה אחר פעימת הלב של השיר – כדי לחבר אותו עם פעימות הלב של האנשים שחיו אותו. הבנתי שאצל עזה צבי מן הפרט הקטן והשולי פורצים חיים שלמים, פורץ אביב של עולם שלם.

זו הדרך שבה הלכתי בעקבות מלים שאמרה עזה צבי.

בשיר זה לקחתי  אמירה שלה, שבה דיברה על נייר שנשמט ונפל על הרצפה, והגעתי דרכו לרצפה על המזבח בחזון ישעיהו הנביא. ומי שחי את העברית של ימינו מגלה, שרצפה בתנ"ך פירושו: גחלת. זו מגילת השיר שלי על חוקרת שכולה להבה, זה שירי על רצפת האש, על צופן נשמה עלומה, נשמה שיש בה תמצית מן הנשמות הטהורות, נשמות של צדיקים נסתרים.

רצפת האש

"אני מרימה מהרצפה נייר קטן ומקומט,

ופורץ ממנו האביב כולו" – עזה צבי.

שיר לזכרה של עזה צבי ז"ל

 

הרצל חקק

צַדֶּקֶת שֶׁל שִׁירָה,

שֶׁל רָזִים לֹא אֲבוּדִים.

נֵרוֹת הַסִּפְרוּת עֵדִים.

דְּמוּת בְּתֵאַטְרוֹן בַּעֲלָטָה.

וְהִיא תְּהִלָּתָהּ.

מִתֵּאַטְרוֹן הַחַיִּים שֶׁל אָבִיהָ

קוֹל לִבָּהּ הִפְצִיעַ.

מִן הַתַּפְאוֹרָה שֶׁל אִמָּהּ הַתְּמוּנוֹת

נִבְנוּ יַחַד לְרָקִיעַ, סִפְרוּת כִּמְלוּכָה:

אֲלֵיהֶם בָּאָה, לֹא שָׁכְחָה.

נָגַע עַל פִּיהָ, מַחֲזֶה אוֹרָם. וְזִכָּרוֹן.

לדַעַת מַה הַמִּלָּה, מַה כֹּחָהּ,

לָתֵת לָאָבִיב

לִנְבֹּט, לְשַׂחֵק, לְחוֹלֵל

לָרִצְפָּה לִבְעֹר כָּאֵשׁ.

כִּנְבִיאָה  בַּחֲצוֹת, כְּאֵשׁ הָאַהֲבָה.

מִן הָרִצְפָּה שֶׁלָּהּ יְרַצֵּד,

אֵלַי הַנִּיצוֹץ.

וְלֹא כָּבָה.

עַזָּה כַּשִּׁירָה,

 וּמִן הַנְּיָר הַמְּקֻמָּט שֶׁלָּה

 כְּתֻבַּת חַיֶּיהָ עִבְרִית כְּלוּלָה.

יָדֶיהָ מַרְעִידוֹת. מִלּוֹתֶיה רוֹעֲדוֹת.

אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת מִמֶּנָּה

מְגַלּוֹת סוֹדוֹת. תֵּאַטְרוֹן חַיֶּיהָ

 נִמְלָא. מִקְדָּש מֻפְלָא. מִלָּה וְחֶמְלָה

פָּרְחוּ סְבִיבָהּ, סְבִיבִי. מַשָּא קוֹלָהּ

הֵאִיר. מֵרִצְפָּתָהּ הִלָּה

נָעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים, נָד לְבָבִי,

כָּתַבְתִּי שִׁיר. וְרָאִיתִי בּוֹ

כֵּיצַד הַכֹּל נִצַּת.

לְגַלּוֹת וּלְכַסּוֹת.

עַד הִסְתַּלְּקָה מִן הַבִּימָה

בְּסוֹד.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק