אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרצאות או סיפורים?


התמונה של צביאל רופא

איני מומחה בתחום הרטוריקה, אך חרף זאת החלטתי להעלות על הכתב את הידע שצברתי באופן מעשי מסיפור סיפורים המכונים בפי העם "הרצאות". עם זאת, בדברים הבאים אגע גם בזיקתי המיוחדת לתחום בריאות הנפש כפי שהוא מצטלב עם נושא מאמר זה. למעשה, כל דבריי כאן הם סובייקטיביים, פרי החוויה שחוויתי על בשרי כאשר התכוננתי להרצות ובעומדי לפני קהל. לפיכך, הדברים הם רק בגדר המלצה ביחס לאותם מספרי הסיפורים שהדברים ידברו אל ליבם.

מוקדש לפסיכיאטר ד"ר איתן חבר

שנה תמימה הייתי נפגש עימו ועושה רק דבר אחד: מדבר ומדבר ומדבר ומדבר ומדבר... והוא כמעט לא היה מצליח להשחיל מילה, אלא רק היה מקשיב ומקשיב ומקשיב וכו'... אחרי שנה, הוא ביקש את רשות הדיבור ואמר רק משפט אחד: "צביאל, אתה מדבר כל כך יפה - אולי תהיה מוכן לדבר לפני קהל?" ואני אגלה כאן סוד; כל חיי סבלתי מפחד קהל ברמות... וכמובן חרדתי רק לעצם ההצעה וסירבתי לעצתו בתוקף. אבל הוא שכנע אותי, ולבסוף הסכמתי לתת הרצאה לקבוצת הורים של מתמודדים בסניף אנוש בפתח תקווה, אבל רק לעשר דקות ולא יותר. הייתי בלחץ אימים, שפתאום אתקע מולם ולא יהיה לי מה להגיד להם ומרוב חרדות הכנתי חמישים עמודי מחשב (אלה הגדולים המחוררים) עם חומר ההרצאה. התחלתי לדבר לפניהם מתוך חרדה קשה, אבל הם הסתכלו עלי כאילו שאני הבן המוצלח שלהם. עצרתי מדיבורי רק אחרי שעתיים תמימות. הם שיבחו אותי והרעיפו עלי אהבה וכבוד רב. ואז, ברוב חוצפתי אמרתי להם שהספקתי רק כעשרים אחוז מהחומר שהכנתי. על המקום הם מיד קבעו איתי מועד נוסף. בסופו של דבר נתתי להם סדרה של שש הרצאות, שבמהלכן כבר שני סניפים נוספים הזמינו את סדרת ההרצאות הזו. עד היום נשאתי למעלה מחמש מאות הרצאות. וההרצאות היו רק ההתחלה של פעילותי האישית והציבורית. אבל רציתי כאן להדגיש: הפריצה המוצלחת שלי לעולם באה מתחום בלתי צפוי עבורי. אני לא חשבתי מעולם שיש לי כישרון להרצות, מה עוד שתמיד סבלתי מאוד כאשר דיברתי לפני קהל.

תודה לד"ר חבר, שכה צר לי מעמק הלב שבנו החייל גיא חבר נעלם בגולן. אני חב לו תודה עמוקה, כי הוא זיהה בחכמתו וכישרונו את יכולתי הרטורית. וכך, בעשרים השנים האחרונות נשאתי למעלה מ-600 הרצאות. לפני מספר ימים נשאלתי לגבי ההרצאות, ועתה העליתי לכתב גם ניסיונות להשיב:

1. מהי המטרה שלי כאשר אני נותן הרצאה?

ברור לי שהמטרה שלי אינה לתת הרצאה אלא לספר סיפור; שהקהל לא יירדם, שיהיה לו מאוד מעניין, שיהיה לו ממש מרתק. בהרצאות לא מעטות אנשים נרדמים או יוצאים להתפנות או לעשן, או סתם מאבדים את הריכוז. לעומת זאת סיפורים כולם אוהבים ושמחים לשמוע ורמת הקשב והריכוז בהתאם.

2. מה נוכל לעשות כדי להגיע לקהל ולספר סיפור מרתק?

תוכן הסיפור הוא הסיפור שאנו מספרים למעשה. את תוכן הסיפור אפשר להכין מראש וזה חשוב, מפני אם התוכן יהיה בנוי היטב רבים יהיו סיכויי הסיפור ללכוד את תשומת לב השומעים ולרתקם. סיפור דומה לבניית קיר לבנים. בכל רגע מחדש מוסיפים עליו לבנה אחר לבנה עד לסיום. בדרך כלל, אני בוחר לספר בהרצאותיי דווקא את הקטעים הכי קשים בחיי, אך משלב בתכנים הקשים הרבה חוש הומור. בבחינת, כשצוחקים הפחד מצטמצם. כאן אולי יש להזכיר ולהדגיש שחוש הומור הוא אחד הכלים החזקים ביותר העומדים לרשות המספר.

עם זאת ברור שכל סיפור אפשר לספר בהרבה מאוד אופנים. גם את צורת הסיפור אפשר וכדאי להכין מראש. לדוגמה, אפשר לצאת מהסיפור הראשי לסיפורי משנה קצרים, אבל כמובן לחזור ולא ללכת לאיבוד. במהלך הרצאותיי בהן אני מספר את סיפורי האישי אני משלב בנקודות המתאימות גם נושאי משנה כגון: 'על התרופות' או 'על הקבוצות שאני מנחה' או 'על חקיקה ובג"ץ' או 'על פרויקטים שהוציאו לפועל ארגוני הצרכנים', וכיוצ"ב.

כמו כן, אפשר ליצור מתח על ידי התחלה מאמצע הסיפור כאשר הקהל לא בדיוק מבין לאן הדברים מובילים, ובשלב שנבחר על ידינו מראש לחזור לתחילתו ולהשלים את התמונה. כך, בדרך כלל אני מתחיל את הסיפור שלי בניסיון ההתאבדות שלי בגיל 19 ואת על הרקע הקודם אני מספר רק אחר כך.  

אם נבקש לפתוח דיון עם הקהל, כדאי לשאול שאלות קצרות ופתוחות המצוינות להתחלת נושא כמו גם להגברת ההקשבה, כגון פתאום 'האם מישהו יכול להסביר לנו בפשטות - מהו חולה נפש?' גם שאלות רטוריות עשויות לשפר את ההרצאה מפני שהן יוצרות מתח מסוים באוויר המשאיר את הקהל לשניות ספורות בצפייה לקבל תשובה; 'אז מה לפי דעתכם קרה אחר כך?' או 'נראה לכם שזה סוף המעשה?'

כמו כן, גם את מסר הסיפור אפשר וכדאי להכין מראש. כי הרי בדרך כלל הסיפור לא בא רק לענג את השומעים אלא שיש לו מטרה, מסר להעביר לקהל. לדוגמה, בהרצאות אני מספר גם את סיפור חיי; איך נולדתי לשני הורים שסבלו ממחלת נפש ואיך חליתי בעצמי במחלת הנפש מאניה דפרסיה וכו'. אבל לא כל מאזין לסיפור החיים שלי יוכל לשים אצבע על המסר החבוי. לא על זה שטמון בסיפור עצמו אלא דווקא על המסר שיוצרת כל הופעתי בפני הקהל. מסר זה אפשר לפרט לקהל בסיום ההרצאה, אפשר גם להעלותו על הכתב, הנה כפי שכתבתיו באחד ממאמריי:

"החברה זקוקה לאנשים שיסבירו לה ובייחוד שימחישו לה ממש כי חולה נפש יכול לדמות לכל אדם אחר מכל הבחינות. אמנם הוא רגיש יותר ללחצים מסוימים ולעתים גם מוגבל מבחינות מסוימות, אבל ודאי שאינו מה שהחברה מציירת לעצמה מתוך בורותה. הסטיגמה - שמולידה טעות כה מתמשכת, כה אקוטית ודה-הומאנית - מהווה תעודת עניות לחברה עצמה.
אני סבור, שאדם אשר חלה במחלת נפש ועומד לפני קהל במטרה 'לשווק' את עצמו ואת קבוצתו, טוב יעשה אם יעמיד את שומעיו על עובדת בורותם. לא רק כי זו האמת, אלא בעיקר מפני שהדבר משדר ביטחון עצמי וכוח המהווה אנטיתזה מוחלטת לדמות חולה הנפש הנפחד והמסתתר. בכך הוא שובר סטיגמה בגדול!"

אם כך, המסר הוא גם הסיפור האישי אך גם, ואולי בעיקר, השפעת עמידתי ללא מורא אל מול הקהל. ובמקום אחר ניסחתי זאת באופן חד יותר:

"אני יודע בלבי, וגם הצהרתי על כך פעמים רבות: 'אני ביקשתי, יותר מכל דבר אחר, לשבור את הסטיגמה כלפי אנשים שנפגעו נפשית!' וזאת גם הסיבה שבחרתי במודע להציג את עצמי לא כ'פגוע נפש' ולא כ'נפגע נפש' ולא כ'מישהו במשבר' אלא נקטתי בכוונה תחילה בשם המפורש: 'חולה נפש'. רציתי להתקיף את מוחם של הצופים. רציתי ליצור ניגוד חריף בין האופן בו אני מציג את עצמי ('חולה נפש') לבין ההופעה הרהוטה, האינטליגנטית, הידענית והבוטחת שלי. רציתי שהצופים ישאלו את עצמם: איך זה יכול להיות שהבחורצ'יק הזה הוא גם 'חולה נפש' וגם נותן תצוגה כל כך מוצלחת לפני רבבות צופים, פעם אחר פעם?"

מטרתי הייתה שהמסר ליצור שינוי בתודעה שיביא לשינוי בגישתם לנאנקים תחת חולי נפש אימתני ואכזרי. רציתי להביאם למצב בו יודו, לפחות בינם לבין עצמם, שכנראה הם אינם יודעים ומבינים, ובודאי לא מסוגלים להגדיר בדיוק, מהו למעשה "חולה נפש", למרות שרבים מהם ממהרים להשתמש במונח הזה השכם ונערב...

3. איך מספרים סיפור טוב?

הכי חשוב, שנרגיש שאנו הולכים לספר סיפור נפלא שישפיע רבות על הקהל, יטביע בו את חותמו וישאיר עליו רושם בל יימחה. הרגשה כזו לפני ההרצאה, שאנו יכולים לטפח אותה בדמיוננו (כגון לדמיין מחיאות כפיים סוערות של קהל נלהב), תוביל אותנו כבמטה קסם לאוטנטיות ולהתלהבות - המפתחות הראשיים להצלחתנו.

להיות אמיתי, אולי לא כל כך קשה כאשר אנחנו מספרים את הסיפור האישי של עצמנו. אבל, ברור שכדאי לנו לספר רק מה שאנו בוחרים מראש לספר כך שישרת באופן האופטימאלי את מטרותינו. עם היותנו אמיתיים מן הסתם גם תצמח ההתלהבות וההתרגשות שלנו. למעשה בכל הרצאה שאני נותן אני נכנס למעין מצב נפשי מיוחד, היפומאני, במידת מה.

למרות התרגשותי, אני משתדל ככל האפשר לדבר בפשטות. מנסה להתאים את עצמי לשפת הקהל. כמו שמספרים משהו לחבר.

ניסיתם פעם לדבר לרשמקול? או לטלוויזיה? או לחפץ אחר כלשהו? עבורי זה היה קשה מנשוא, ממש עינוי. ואכן, מן המפורסמות היא שמועיל מאוד לדבר "לעיניים טובות". לדבר לעיניים טובות, פירושו לספר את סיפורך תוך כדי התמקדות בעיניים של אחד השומעים מן הקהל. באופן זה אתה כאילו מספר לו את סיפורך וחווה את המימיקה שלו כבשיחה בארבע עיניים. זה עושה פלאים.

אם פעם רואיינת בנושא המתאים להצגה במהלך ההרצאה ויש לך דיסק  DVDלמשל, ראיון כזה הנצפה במהלך ההרצאה יכול להוסיף המון.

איני בטוח שגישתי לגבי הדרך לסיים הרצאה היא הדרך הטובה ביותר בכל הרצאה, אך אני נוהג לסיים בנימה אופטימית וחיובית אשר תשאיר טעם טוב בפי המאזינים.

4. איך עושים זאת טכנית הלכה למעשה?

לפני שאתה מספר משהו למישהו, אתה חייב לשלוט בחומר מצוין. זאת, מפני שלפני קהל המילים שיצאו מפיך, לרוב, יצאו לחלל החדר באופן אוטומטי. לכן, הסיפור שאתה מתכוון לספר חייב להיות שגור על פיך.

כדי ללמוד היטב את החומר, שכבר ידוע לך, אך עדיין אינך יכול לדקלמו אם יעירו אותך באמצע הלילה, רצוי מניסיוני, לכתוב את כל הסיפור שלך בפרוטרוט, לקרוא שוב ושוב ולשנן היטב. דיבור מול טייפ או מול משפחה/ חברים ייתן לנו אינדיקציה אם אנו מוכנים לדבר אל מול קהל.

בייחוד בהרצאות הראשונות, כדאי שבזמן ההרצאה יהיה לפנינו דף עם ראשי הפרקים שהוכן על ידינו מראש. דף שכזה יכול "להצילנו" במקרה שנאבד את חוט המחשבה לפני הקהל. או אז נוכל להתחבר מיד לאחד מראשי הפרקים שעדיין לא דיברנו עליו.

בהצלחה !!

לבלוג שלי

תגובות

כל הכבוד

מרגש ומאלף דוגמת על שאפשר להשתחרר מכבלי התורשה ואף להמריא

לאורנה

רוב תודות ושבוע טוב!

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא