אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בין שני משברים (נח עג)


התמונה של נסים ישעיהו

 ושוב הולכים לבחירות. מעניין שההכרזה על מועד לבחירות נשמעת בפרשת נח, וזו כמובן לא הפעם הראשונה שזה קורה במהלך השבוע שזו הפרשה שקוראים בו. כנראה יש בפרשה הזאת איזה רעיון ששייך מאד לעניין הבחירות אצלנו ודומני שעד עתה די החמצנו אותו. על כל פנים לא זכור לי שמישהו דיבר על כך לאחרונה או בהזדמנויות קודמות שזה קרה. בדרך הטבע, הבחירות היו אמורות להתקיים בעוד כשנה, די בסמוך לפרשת נח; במקום זה הסכימו בשבוע הזה על מועד לבחירות מוקדמות והמערכת הפוליטית והתקשורתית נכנסה לסחרור. על מה בדיוק הולכים לבחירות – לא לגמרי ברור, יש דעות שונות והן מושמעות וגם יושמעו שוב ושוב בתעמולה שלפני הבחירות. מה שברור זה על מי הולכים לבחירות, האם ראש הממשלה ימשיך לכהן בתפקידו הנוכחי או שמא יצליחו להחליף אותו.

 בינתיים אנחנו שומעים מ"כוכבים" פוליטיים כאלה ואחרים רמזים אודות נושאים שבהם יתמקדו; וגם מאלה שלא שומעים, די ברור לנו שנושא מרכזי בתעמולת הבחירות יהיה התהליך המדיני שאינו מתקדם לשום מקום. ימשיכו לתקוף את הממשלה הנוכחית על הבידוד המדיני שהמיטה עלינו כביכול ויבטיחו לנו כי, אם רק נבחר בהם, שלום ושלווה ישררו כאן. מכאן אפשר להמריא במחשבות אודות המתחולל במפלגות השונות מאז ההכרזה על הבחירות ולהשתעשע בתחזיות כדרכם של פרשנים פוליטיים מאז ומעולם. אבל אנחנו לא פרשנים פוליטיים; בסך הכל אנחנו מנסים לבחון את האקטואליה לאור פרשת השבוע ולמצוא הנחיות, ברורות אם אפשר, לדרך בה עלינו ללכת. והנקודה הראשונה שצדה את תשומת לבנו נוגעת לענין היסודי כל כך של אחדות ישראל, שבמערכת הפוליטית בכלל ולקראת בחירות בפרט הוא נפגע קשות.

 בפרשת השבוע שלנו מספרת התורה על שני משברים קשים שחוותה האנושות באלף השני לקיומה; המשבר הראשון ידוע ומפורסם, המבול שכתוצאה ממנו (בראשית ז): [כב] כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה--מֵתוּ. [כג] וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה. זה המשבר הראשון בפרשה והוא בא כתוצאה מהשחתה כללית: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ. נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה היו צריכים להתחיל הכל מהתחלה אבל זה לא כל כך פשוט להתאושש ממשבר כזה; הקב"ה השקיע לא מעט בעידודם ודירבן אותם לצאת מההלם ולהתחיל בבניית העולם מחדש. בין היתר הוא מעניק להם כמה כללי התנהגות, הידועים כשבע מצוות בני נח, ששמירה עליהם תבטיח את קיום העולם לאורך זמן.

 ולמרות כל העידוד והדירבון, זה היה קשה להם; היה אפילו שלב שנח בעצמו התמכר לטיפה המרה ובכך הוא התחיל בקילקול העולם החדש שנגלה לו כאשר יצא מן התיבה. אבל בסופו של דבר בני נח התאוששו והעולם התחיל להתמלא. אלא שהניסיון שלהם, השואה הנוראה שהיו עדים לה, היתה בעוכריהם כי הסיקו ממנה מסקנות שגויות; הם הבינו נכון שהאנוכיות והפלגנות גרמו למבול אז החליטו לשמר את אחדותם בכל מחיר, גם אם זה אומר לעשות הפוך מציווי מפורש של הקב"ה. הוא ציווה אותם להתרבות ולהתישב בכל מקום אפשרי (פרק ט): [ז] וְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּרְבוּ-בָהּ. והם בחרו להתכנס בשטח מצומצם (פרק יא): [ד] וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. ובכך הביאו על עצמם את המשבר הבא.

 בבסיס היוזמה שלהם ניצב לכאורה רעיון נאצל, האחדות: [א] וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים. אבל הם פירשו אותה לא נכון; בעוד הקב"ה התכוון לאחדות בדרך וביעדים, שמירה קפדנית על שבע המצוות שקיבלו כאמצעי לשיגשוג האנושות, הם פירשו זאת כאחדות טכנית, העיקר לחיות באותו חבל ארץ, להתכנס בערים ולגור במגדלים. כאמור, הקב"ה לא אהב את הרעיון שלהם ופעל לסכל אותו: [ז] הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. [ח] וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. חז"ל אומרים שהחטא שלהם כלפי שמיא, היה חמור מזה של דור המבול. ההם בסך הכל הלכו אחרי היצר הרע שלהם, לא העלו רעיונות נשגבים בדבר ניהול העולם בדרך כזו או אחרת. אבל אלה יצאו ממש נגד ציווי ה' ובכל זאת לא נענשו כל כך. מה ההסבר?

 כוחה של אחדות

 ההבדל בין דור המבול שנמחה לחלוטין לדור הַפַּלָּגָה ששרד הוא בעניינים שבין אדם לחברו (מדרש רבה): "דור המבול, על ידי שהיו שטופים בגזל, לפיכך לא נשתייר מהן פליטה; אבל אלו, על ידי שהיו אוהבים זה את זה, שנאמר: וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת, לפיכך נשתיירה מהן פליטה". אמנם חוו משבר קשה, פתאום התבלבלה להם השפה וכל אחד הבין משהו אחר מאותן הברות, אבל בזכות האהבה ההדדית המשיכו לחיות, לא נכחדו. ממשיך שם המדרש ומסיק מסקנות מרחיקות לכת גם ביחס אלינו, לעם ישראל: "רבי אומר, גדול השלום; שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, אמר המקום כביכול, איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם, שנאמר (הושע ד) [יז] חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח לוֹ. אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם יא, ב) חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ. הא למדת, גדול השלום ושנואה המחלוקת".

 בעבר דיברנו לא אחת על כך שהשיטה הפוליטית אצלנו מיוסדת על פלגנות ולא נשוב כעת לנושא זה. המעניין הוא לברר מה מניע את הפלגנות. לא מזמן נפטר יהודי שנחשב ל"אושיית תרבות" שפזמונים שכתב ליוו אותנו בשנות הנערות ואולי עודם מלווים חלק מאתנו עד היום. בהיותו על ערש דווי הוא התראיין בתנאי שהראיון יתפרסם לאחר מותו ושם הוא מספר ששאל את אחד מאושיות הציונות הסוציאליסטית, זה שקבע כי העם טעה בכך שבחר להיפטר משלטון המערך בשנת שבעים ושבע, מהיכן יש לך כח להמשיך את המלחמות בגילך המופלג, למעלה מתשעים? והלה ענה: השנאה, השנאה. אכן, הרגשות בכלל הם מניעים חזקים ביותר בחיינו ולא כאן המקום להאריך בכך, אבל ברור שכאשר מדובר ברגש כל כך שלילי כמו שנאה – טוב לא יכול לצאת מזה.

 ולמרות זאת, קורה שמתאחדים תחת דגל של שנאה משותפת והאחדות השלילית הזאת מביאה הצלחה. וזה עלול לקרות גם בבחירות הקרובות, כי כבר יש המנסים לייצר אחדות כזאת. מציבים איזו מטרה לשנאה וכולם, גם אם הם שונאים זה את זה ו/או מקנאים זה בזה, מאחדים כוחות כדי לפגוע ביעד שנאתם. כאמור – טוב לא יכול לצאת מזה, אבל הרבה רע יכול גם יכול לצאת. היינו מצפים שלפחות החרדים לדבר ה' יתאחדו; ולו רק בזכות האחדות כערך כנ"ל, אבל – לא. מתקיים כאן מה שדוד המלך מתלונן עליו (תהלים קיט): קָרְבוּ רֹדְפֵי זִמָּה מִתּוֹרָתְךָ רָחָקוּ. הפירוש על דרך המוסר הוא, רודפי זימה עושים כל מאמץ להתקרב זה לזה, להתאחד כדי להשיג את מטרתם בעוד האוחזים בתורתך לכאורה – מתרחקים זה מזה. וגם כאשר הם מציגים אחדות, טמונים בה מוקשים שעתידים להתפוצץ די מהר.

 מתוך שנאה ליהודים מאשימים את עצמנו בעובדה שעדיין אין הסכם עם אויבינו ומן הסתם זה יהיה אחד הנושאים החמים בבחירות; ועד כדי כך השנאה מעוורת, שמתעלמים לגמרי מהכיוון האמיתי של אותם אויבים. ונתייחס כאן לנקודה אחת בלבד, מה שקשור לפרשת השבוע: הזכרנו לעיל את המושג "שבע מצוות בני נח". הנה הן בראשי פרקים: א' - שלא לעבוד עבודה זרה. ב' - לכבד את הבורא יתברך. ג' - לא לרצוח. ד' - להימנע מגילוי עריות. ה' - שלא לפגוע ברכוש הזולת. ו' - להקים מערכת משפטית הוגנת. ז' - לא לאכול בשר מבהמה שעדיין בחיים. כל הגויים מחוייבים למצוות האלה אבל כלפי אויבינו אנחנו לא מציגים שום דרישה בכיוון. הם לא רק רוצחים בנו, הם מחנכים את ילדיהם בבתי הספר על אידיאל רצח היהודים ואנחנו ממשיכים לדבר אתם כאילו באמת אפשרי שלום בינינו.

 וכך גם בעניין היחס לרכוש הזולת, ביחוד אם הוא יהודי. מישהו שמע פעם על יוזמה שלטונית שלהם להעניש גנבי רכב או צאן? או לפחות רוצחים? אינני יודע מה יעשו אם יתפסו מישהו גונב מערבים, אבל לגנוב מיהודים – זה מרכיב חשוב בכלכלה שלהם. ולרצוח יהודים – זו בכלל משימה קדושה אצלם. מקימים אנדרטאות לכבוד השאהידים. ואנחנו ממשיכים לחזר אחריהם. ואין ספק שלקראת הבחירות גם יאשימו את הממשלה הנוכחית שלא עשתה די מאמצים לבוא לקראת אותם רוצחים, לפייס אותם, שיסכימו בטובם לקבל מאתנו עוד חבל ארץ. נו, מסתבר שהקשר בין פרשת נח ובין הבחירות אצלנו בהחלט קיים, אבל למרבה הצער זהו קשר ניגודי; לא אחדות, לא חתירה לקיום רצון ה' ואפילו לא דרישה לקיום שבע מצוות בני נח. מו"מ בלי תנאים קוראים לזה. ומה שנותר זה רק להודות לקב"ה ששומר עלינו אפילו מהשטויות של עצמנו.

 ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.

nissimye@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו