אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חשוב על מספר / גון ורדון


התמונה של דן לחמן
חשוב על מספר / גון ורדון

חשוב על מספר / ג'ון ורדון. הוצאת כתר, הוצאת עברית. תרגום מאנגלית: עפרה אביגד, עטיפה: נועה שניר, עמ' 442.

דייב גרני בלש מהולל ממשטרת ניו יורק פרש לגמלאות בגיל ארבעים ושבע. חי בבית כפרי אותו שיפץ עם אשתו. את ימיו הוא מבלה בעיבוד תמונות של רוצחים שתפס. הוא מנסה לגלות בהן את המאפיין. את התלישות במבט. את הנקודה הריקה באישון העין. סוג של אמנות חדישה.

הוא ואשתו. מערכת יחסים לא ברורה. איזו איבה, ריחוק או שניהם. קייל בנו איננו גר בבית. סוף הקיץ. הוא צריך לזכור להתקשר אתו. היא עסוקה בגננות ובתחזוקת הבית. הוא יושב בחדר העבודה או בחצר המרוצפת וסופג קרני שמש אחרונות לעונה.

מרק מלורי מכר מימי לימודיו בקולג' הזמין את עצמו לבוא להתייעץ אתו. הם לא התראו שנים רבות. מרק מנסה לרכך את השטח ומנסה להזכיר לגרני את הידידות האמיצה שלהם באותם ימים. דייב זוכר את הימים ההם קצת אחרת ולא מתלהב מהפגישה הצפויה. חיטוט קצר באינטרנט מגלה לו שמרק הפך להיות סוג של גורו המנהל מכון ייעוץ רוחני.

מרק מגיע ומראה לדייב מכתב מוזר שקיבל, מישהו כתב לו בחרוזים איום סמוי. בין השאר הוא כתב אני מכיר אותך כל כך טוב . תחשוב על מספר ואני יודע על איזה מספר תחשוב. בתוך המעטפה הייתה עוד מעטפה קטנה ובתוכה דף ניר עם המספר 658. למרבית הפלא זה המספר שמרק חשב עליו, אך הוא נשבע שלגביו זה סתם מספר סתמי שאיננו מזכיר לו מאומה. לא תאריך, לא יום הולדת ולא קוד. שום דבר שהוא יכול לזכור. בהמשך הגיעו עוד שני מכתבים מוזרים, מאיימים במרומז וכתובים בצורת שיר. דייב איננו רוצה להתערב בחידה אך סקרנותו מתעוררת בכל זאת. בלש נשאר בלש, גם כשהוא בגמלאות.

הוא מתייעץ עם אשתו. אתה לא בלש רשמי, הוא לא קורבן רשמי. אבל המוח שלך יתחיל לצרף את הפאזל מעצמו. היא כמובן מתנגדת, הויכוח מתלהט אך הוא חוזר לעבודת הצילום שלו. היא מתנגדת למשחק עם רוצחים. את רוצה שאצייר חרציות? אני לא יודע לצייר. על מה אנחנו רבים, הוא שואל. אתה הבלש, תפענח, היא עונה. אבל הוא יודע. היא מדברת על הכוכב שקרס. על החור השחור שלא מדברים עליו.

המתח יתחיל לעלות כשדייב מתחיל להבין שורות סתומות בשירים כאיום. "את מה שלקחת תיתן. כשתקבל את מה שנתת" הפירוש שעלה במולו היה "בתמורה לחיים שלקחת תיתן את חייך. מה שעשית ייעשה לך" ומרק הרי סיפר לו שלפני שהפך למואר עברו עליו שנים של שכרות עד ערפול חושים ואיבוד זיכרון. הוא מתחיל לזהות בעצמו תחושה של פסיכופטיה מסוכנת. מוחו האובססיבי התעורר.

הספר נע על שני מישורים, האחד סיפור המתח המתקדם לפחות בהתחלה לאיטו ואיננו נכנס להילוך גבוה, והשני דמותו וחייו הפרטיים של דייב, עובדה המתגלה במשפט או שניים שבנם בן הארבע נהרג, וזה הבסיס ליחס הקר בינו לאשתו. בעתיד וודאי יתגלה הסיפור במלואו. כמובן שורדון יכניס אותנו בשטחיות גם לתיאוריה של מרק המורה הרוחני. פרטים המוליכים להבנת הדמויות ולמניעים האישיים. כמובן שהספר מתחיל להאיץ כשמתגלה גופתו של מארק. ומעמוד מאה ושלושים ועד לסופו בעמוד ארבע מאות חמישים הוא ידהר בטלטלות רבות. עד כאן הספר מגלה אמינות ריאליסטית. כמעט כמו פילמנואר.

רצח הוא רצח. מה שמפתיע הם סידרת הסימנים שהרוצח משאיר אחריו. סימנים הבאים לבלבל את החוקרים ולהביע את שנאתו למשטרה.

הדברים הולכים ונעשים מרתקים ומותחים יותר ויותר מרגע לרגע, כשכל ממצא משנה את כיוון המחשבה הקודם של דייב. הכל ילך ויסתבך עוד יותר כשצצה גופת נרצח אחר באותה שיטה. ואז צצה גם הגופה השלישית וערמת הגופות מתחילה לגבוהה. דייב מגדיר לעצמו שהרוצח משחק עם המשטרה משחק מהגיהינום. שוטרים דפוקים. אני משאיר לכם רמז אחרי רמז ואתם לא תופסים אותי.

הקורא מנסה להבין רמזים יחד עם הבלש, אלא שכאן הרוצח הוא נסתר לחלוטין. אין לנו קבוצת אנשים המתאספת מסביב לגופות בספרים אחרים מתוכם אחד בלתי חשוד, שהוא רוצח בדרך כלל. כאן רוצח והוא נסתר לחלוטין. רוצח במדינות שונות אנשים שלכאורה אין להם מכנה משותף. שלא כמו רוצחים סדרתיים מוכרים מספרים אחרים רוצחים נניח צעירות בלונדיניות, זונות, או גברים מבוגרים משופמים. תעלומה מורטת עצבים לא רק מיהו רוצח, אלא מה המשחק שהוא משחק בחכמה גדולה. ואז עוד גופה, רביעית.

לעתים, כשאני קורא ספרי מתח, כשהם כתובים היטב אני מגיע לרגע שמתח מכריע אותי, קיבתי מתכווצת ואני חש בחילה, עד לרגע בו מתחיל לבצבץ פתרון. וזה מה שקרה לי בספר זה. כשפתרון מפתיע למדי הגיע ופירק את מתח.

חובבי ספרות מתח ייהנו מהספר. הוא קרוב ברוחו, אם כי לא בסגנון הכתיבה לסגנונם של צ'נדלר והמט. ולא להרלן קובן למשל. הדמויות מעוגלות. לבלש יש את העקרונות שלו ואת חייו הפרטיים, הפסיכולוגיה שלו מובנת ואמינה. ספר איננו כתוב ברוח המרדפים המהירים., אלא מתעכב על תיאורי מקומות, הרגשות, ויותר מתחושת הצדק של דייב הוא מונע על ידי מניע אובססיבי פנימי . הוא עשוי לשכוח דברים קשורים לחייו פרטיים, למה נכנס לחדר מסוים מה רצה לעשות, מוחו קודח עסוק באובססיה מוליכה לתוך פתרון מבוך מאוד מורכב. ספר כתוב היטב.

לאור הצלחת הספר בעולם, ורדון עסוק בספר הבא הסדרת ספרי דייב גרני. הוצאת "רנדום האוס" בה פורסם הספר באמריקה כבר הוציאה משחק אינטראקטיבי שקשור בגילוי מספר עליו מתבקשים לחשוב המשתתפים. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן