אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על סף התנחלות בארץ (מטות מסעי עב)


התמונה של נסים ישעיהו

 מה הקשר בין ההתנחלות העתידית בארץ המובטחת ובין הנקמה במדינים, מדוע התורה מציגה את זה בצורה שנראה בבירור כי קימת תלות ביניהן?

 בשבת זו אנחנו מסיימים את חומש במדבר בקריאת שתי הפרשות האחרונות, פרשת מַטּוֹת ופרשת מַסְעֵי ברצף. בלשון המקובלת זה נקרא ששתי הפרשות הן מחוברות. ברשימה הקודמת הזכרנו את הכלל ששמה של פרשה מלמד על תוכנה והתוכן של הפרשה אמור להתאים לשמה; אפילו ניסינו לבדוק כיצד מתיישבים הנושאים שבפרשת השבוע עם שמה של הפרשה, ובעצם עם דמותו של פינחס שהפרשה קרויה על שמו. ומה קורה כאשר שתי פרשות מחוברות, גם אז הכלל הזה תקף? כי אם כן, זה אומר שמצד אחד לכל פרשה יש את המסר הרעיוני שלה בהתאם לשמה כנ"ל, אבל זה אומר גם שיש רצף רעיוני בין שתי הפרשות. במלים אחרות, שתיהן הופכות להיות פרשה אחת; שהרי לא לחינם בחרו לחבר דוקא שתי פרשות אלו, יכלו לבחור שתים אחרות, נניח למשל קצרות יותר, אבל חיברו דוקא את שתי אלה, מן הסתם בגלל הרצף הרעיוני.

 ברשימות קודמות בחומש הזה התייחסנו לא אחת לרצף רעיוני, או לפחות תוכני בין שתי פרשות; הלשון המקובלת לרצף כזה היא: "נסמכה פרשת... לפרשת...". בשלושת השבועות האחרונים זה די בולט כך שאין צורך לשאול "למה נסמכה" כי פרשת בלק מסתיימת במעשהו של פינחס; הפרשה הקודמת נקראת על שמו בזכות אותו מעשה, ובפרשה שלנו הוא נדרש לסיים את אשר החל בו, כפי שנראה לקמן בע"ה. ועניין נוסף המוזכר בפרשת השבוע לאחר שהוזכר בפרשה הקודמת, הוא סיום תפקידו של משה כמנהיג. שם, לאחר שה' מזכיר לו כי לא הוא יכניס את בני ישראל אל הארץ המובטחת, משה מבקש (פרק כח): [טז] יִפְקֹד ה', אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. ובפרשת מַטּוֹת ה' מורה לו (פרק לא): [ב] נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ.

 כי הקב"ה קוצב לכל אדם את מספר הימים שיחיה בעולם הזה, אבל גם את המשימות שעליו לבצע באותם ימים שנקצבו לו. אגב, לכן ראוי לכל אדם שיפנה מבטו אל העתיד במאמץ לזהות את המשימה הבאה שלו, כך שיזכה לאריכות ימים עד שישלים את כל משימותיו בעולם הזה. שכן אחרת, אם לא יהיו לו עוד משימות לבצע, הוא עלול להיפרד מהעולם הזה כי לא יהיה עוד טעם לחייו. משה רבנו חי חיים מלאים, כלומר כל ימיו הוא עסק במילוי שליחותו בעולם ואף ביקש מהקב"ה תוספת זמן, כידוע, כדי שיוכל לבצע משימות נוספות. אבל כאמור, הזמן – 120 שנה, והתפקיד – להוציא אותנו ממצרים ולהכשיר אותנו להתנחל בארץ, שנקצבו לו בעולם הזה, הגיעו לקראת סיומם וכעת נותרה משימה אחת אחרונה להשלמת תפקידו: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים; אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ.

 ולכאורה, מה הקשר בין ההתנחלות העתידית בארץ המובטחת ובין הנקמה במדינים, מדוע התורה מציגה את זה בצורה שנראה בבירור כי קימת תלות ביניהן? ועוד שאלה, משה הרי יודע כי זו משימתו האחרונה בעולם הזה, אז מדוע הוא נחלץ לביצוע מיידי של המשימה הזאת, כמסופר בפסוק הבא: [ג] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-ה', בְּמִדְיָן. או כלשון רש"י המצטט מהמדרש: "אף ע"פ ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר"? מתבקש לכאורה שינסה למשוך זמן, שלא ימהר בביצוע המשימה; הרי הוא ביקש מהקב"ה תוספת זמן כנ"ל, כי רצה לבצע עוד משימות בעולם הזה כמסופר באריכות בתחילת פרשת ואתחנן. ננסה קודם לענות על השאלה השניה, מדוע מיהר משה לבצע את משימתו האחרונה, ואולי זה יעזור לנו למצוא תשובה גם לשאלה הראשונה בדבר הקשר בין הנקמה ובין התנחלות בארץ.

 כאשר אנו אומרים שכל ימיו עסק משה רבנו בביצוע שליחותו בעולם, הכוונה כמובן לשליחות שהטיל עליו הבורא יתברך והוא עשה זאת כשליח שכל מגמתו היא לשמש כזרועו (הגלויה) של המשלח. ה"אני" שלו לא היה מעורב כלל בביצוע השליחות; הרי הוא אומר על עצמו (ועל אהרון אחיו) "וְנַחְנוּ מָה" וכפירוש רש"י: "מה אנחנו חשובים" אנחנו רק ממלאים את ההוראות שמתקבלות מאתו יתברך. אז נכון שהוא ביקש תוספת זמן אבל זה לא היה לטובת עצמו, אלא מכיוון שיש לו יסוד להניח כי הוא יבצע את המשימות הבאות יותר טוב מאחרים. לכן, כאשר שמע מהקב"ה כי הנקמה במדינים היא המשימה האחרונה שלו בעולם הזה, לא רצה לעכב אפילו רגע מיותר אחד. א' כי זו ההוראה מלמעלה ותפקידו למלא הוראות, ב' כי כל עיכוב בביצוע משימה זו פירושו עיכוב בביצוע המשימות הבאות. אז הוא מעדיף למות ובלבד שלא יהיה עיכוב בביצוע הרצון העליון.

 

על סף הגאולה

 מן האמור עד כאן עולה שלמשה רבנו היתה מסירות נפש על מילוי רצון ה' והוא עשה זאת בלי שום נגיעה אישית, בלי שום אינטרס. לכן הוא נחלץ מיידית לאירגון מלחמת הנקם במדינים: [ג] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-ה', בְּמִדְיָן. [ד] אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּה--לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. העם שמע את הקריאה, אבל מסתבר שכולם כבר ידעו כי זו המשימה האחרונה של משה, שלאחר ביצועה הם יאלצו להיפרד ממנו, לכן לא נמצאו מתנדבים למשימה החשובה. למרות זאת: [ה] וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלֶף לַמַּטֶּה--שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף, חֲלוּצֵי צָבָא. וַיִּמָּסְרוּ, מהלשון הזאת לומדים חז"ל כי לא מרצונם יצאו אלא על כרחם, וַיִּמָּסְרוּ על ידי אחרים. תמיד היו להם טענות נגדו, אבל להיפרד ממנו – את זה הם לא רצו. כי בסתר לבם ידעו שמאז ולתמיד, רק את טובתם הוא דורש.

 [ו] וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא: אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּיָדוֹ. נזכיר שוב כי פינחס מופיע לראשונה בסוף פרשת בלק וכעת הוא מקבל מינוי שנותן לו הזדמנות להשלים את המשימה שלקח על עצמו בהתנדבות, במסירות נפש, בסוף אותה פרשה. המסירות נפש המתפרצת של פינחס התבטאה במעשה שחידש את הקשר בין עם ישראל ובין הקב"ה, כמדובר באריכות בשבוע שעבר וכעת הוא נדרש לפעולה המחייבת מסירות נפש מתוך הכרה, לא בהתפרצות של רגע. והמטרה היא אותה מטרה, שימור וחיזוק הקשר של עם ישראל הקב"ה וכל זה לקראת השלב הבא, התנחלות בארץ המובטחת. מעניין לברר מה הקשר בין המהלכים הנ"ל ובין ההתנחלות הצפויה, ואיך כל זה קשור לזמן שבו קוראים פרשות אלו, שלושת השבועות, שבין י"ז בתמוז ובין תשעה באב, המכונים "בין המצרים".

 את שתי הפרשות שהשנה הן מחוברות לפרשה אחת, אנחנו קוראים תמיד בימי בין המצרים, בין אם הן מחוברות ובין אם נפרדות. כאשר הן מחוברות, כמו ברוב השנים, גם את פרשת פינחס קוראים בתוך אותם שבועות של בין המצרים. השנה יש משהו חריג, די נדיר, שגם את פרשת בלק קראנו בימי בין המצרים – בשבעה עשר בתמוז. וצריך להבין, הרי הימים האלה אינם נחשבים לימים טובים לעם ישראל; אלה ימים שבהם זוכרים את החורבן ואת הגלות הנוראה שבאה בעקבותיו, אז איך נישב את תוכן הפרשות, כנ"ל, שתוכנן הוא הכנה להתנחלות בארץ המובטחת, עם הימים הקשים האלה של זיכרון הגלות? אלא, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', היא הנותנת, מפרשות השבוע של ימים אלו אנחנו למדים מהי הדרך האמיתית והישרה להביא את הגאולה האמיתית והשלמה.

 והדרך לצאת מהגלות ולבוא אל הגאולה האמיתית והשלמה היא לפעול במסירות נפש לטובת הכלל, לטובת יהודים באשר הם; וגם זאת כמובן תוך הקפדה מלאה על קיום הוראות התורה כפי שנמסרו על ידי משה רבנו. הרי המופת להתנהגות כזאת, המופת של אהבת ישראל הוא אהרון הכהן שדבר מותו מוזכר שוב בפרשת מסעי (פרק לג): [לח] וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר, עַל-פִּי ה'--וַיָּמָת שָׁם: בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. בכל התורה כולה הוא היחיד שמצוין התאריך המדויק של יום מותו; ולא בכדי, אומר כ"ק אדמו"ר, בכך אומרת לנו התורה בפירוש כי הדרך לתיקון העניינים הבלתי רצויים של החודש החמישי, חודש מנחם-אב, היא דרכו של אהרון הכהן, דרך האהבה לכל יהודי באשר הוא.

 הרי הגורם העיקרי לחורבן ולגלות הארוכה והקשה שעדיין נמשכת לצערנו, אומרים לנו חז"ל, הוא שנאת חינם; ממילא מובן שתנועה הפוכה, אהבת חינם, היא שבכוחה להביא את הגאולה. רק שכדי להגיע לכך צריכים מסירות נפש במשמעות של מסירת הרצון לה', כלומר להתעלם לחלוטין מהרצונות הטבעיים לנו ולהשקיע את עצמנו במילוי רצונו יתברך. קשה לנהוג כך, ביחוד בהתחלה קשה, אבל אם נוהגים כך לאורך זמן, הרי ההרגל נעשה טבע ועד שלא מבינים איך בכלל אפשר לנהוג אחרת, איך אפשר להעדיף את הרצון שלי על פני הרצון העליון. תודעה כזאת איפיינה את משה רבנו, את אהרון אחיו, את פינחס ואת דמויות המופת של עם ישראל מאז ועד בכלל. וזו התודעה הנדרשת כעת כדי להביא את הגאולה.

 השבוע אין שידור של תמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.

nissimye@netvision.net.il 

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו