אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מי, או מה, מבשר את הגאולה? (פינחס עב)


התמונה של נסים ישעיהו

חלק מהותי בקשר שבינינו ובין הקב"ה הוא היחס שלנו אל הארץ, דבקות שלנו בארץ מייצבת את השלום בינינו ובין הקב"ה שנתן לנו אותה

 כידוע, לכל פרשה בתורה יש שם, והשם הוא אחת מהמלים של תחילת הפרשה. לכאורה, די אקראי; אבל באמת, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שמה של הפרשה מלמד על תוכנה מתחילה ועד סוף. לפי זה, כל הנושאים בפרשת השבוע שלנו, פרשת פִּינְחָס, אמורים להיות תואמים או אף נגזרים מדמותו של פִּינְחָס, הכיצד? נזביר כי יש בתורה בסך הכל שש פרשות הקרויות על שם אדם והאחרונה בהן היא פרשתנו, פרשת פִּינְחָס. קדמו לו הַפָּרָשׁוֹת "נח" ו"(חיי) שרה" בספר בראשית "יתרו" בספר שמות ו"קורח" ו"בלק" בספר במדבר. על כולם דיברנו כבר בעבר לא אחת, אבל דומני שמעולם לא ניסינו לבחון מה הקשר בין פינחס ובין הנושאים הנוספים שכתובים בפרשה הקרויה על שמו. אולי באמת הגיע הזמן לעשות זאת; מה עוד שחז"ל אומרים לנו שיש קשר ישיר בין דמותו של פינחס ובין הגאולה האמיתית והשלמה שאנחנו מייחלים לה בכל עת.

 כדי להבין מה הקשר בין פינחס ובין בשורת הגאולה, צריכים להתבונן מעט בדמותו מעבר למה שמספרת לנו התורה בחלק הגלוי; שהרי אין מקום להניח שעצם המעשה הקיצוני שלו – זה שמסופר בסוף הפרשה הקודמת, שהרג את זמרי ביחד עם המדינית, מעשה שעליו נאמר "הלכה ואין מורין כן" – הוא שהופך אותו לדמות מופת. מה גם שבפרשתנו הקב"ה אומר בדיוק מה היה מיוחד במעשה שלו. וזה מה שהוא אומר למשה (במדבר כה): [יא] פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. והעיקר לענייננו: [יב] לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. [יג] וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כלומר, עצם המעשה של פינחס – ככל שהיה מעשה מוצדק באותן נסיבות, עדיין אינו מעניק לו מעמד מיוחד. התוצאות הן שקיבעו את מעמדו.

 הקב"ה מבטיח לפינחס בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ובנוסף לכך הוא כורת עמו ברית: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. ולכאורה, מה הקשר בין הכפרה שפעל פינחס ובין התמורה, ברית שלום? ובכן עד הצעד שנקט פינחס, היה נתק בין הקב"ה ובין עם ישראל, נתק שנוצר כתוצאה מהמעשים המתוארים בסוף פרשת בלק. במעשהו, חידש פינחס את החיבור בינינו ובין הקב"ה וזה נקרא שהוא עשה שלום בינינו. כעת נוכל אולי להבין את המדרש הבא (ילקוט שמעוני): אמר רבי שמעון בן לקיש: פינחס הוא אליהו; אמר לו הקב"ה, "אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני" שנאמר (מלאכי ג): [כג] הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. [כד] וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם (...).

 אז אחרי שאנחנו מבינים כי מה שמאפיין את פינחס הוא עשיית שלום בינינו ובין אבינו שבשמים, כעת צריכים לנסות להבין איך משתלבים ברעיון הזה יתר הנושאים שבפרשת השבוע. לא בטוח שנצליח להקיף הכל, אבל ננסה לבחון את הרעיון על כמה נושאים בפרשה. נתחיל בנושא הבא מיד בסמוך: [יז] צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. [יח] כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, מעניין; הסמיכות הזאת מלמדת כי כדי שיהיה שלום בינינו ובין הקב"ה, אנחנו חייבים לנהל מלחמת חורמה באויבינו. ומכלל הן אתה שומע לאו; כלומר, חתירה לשלום עם אויבינו אינה מאפשרת מציאות של שלום בינינו ובין אלוקינו. כדאי לחשוב על זה. גם אם זה נשמע קשה. אגב, בפרשה הבאה, פרשת מטות, פינחס הוא העומד בראש הצבא שיוצא למלחמת נקם במדיינים, בכך הוא ממשיך לעשות שלום בינינו ובין הקב"ה.

 הנושא הבא בפרשה הוא מִפְקָד (פרק כו): [ב] שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה--לְבֵית אֲבֹתָם: כָּל-יֹצֵא צָבָא, בְּיִשְׂרָאֵל. אפשר לומר שהמפקד נועד למנות את הנותרים, שהרי הפתיחה היא: [א] וַיְהִי, אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה; וזה אכן הפשט, כפירוש רש"י. אבל צריכים להזכיר כי מדובר בשנת הארבעים, כמעט על סף הכניסה לארץ. נכון שמדובר באַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה, אבל למפקד הזה יש תכלית מפורשת: [נב] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [נג] לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. [נד] לָרַב, תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט, תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ: אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו, יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. [נה] אַךְ-בְּגוֹרָל, יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ: לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם, יִנְחָלוּ. לָאֵלֶּה, הכוונה כמובן לאותם שנמנו במפקד הזה, רק הם, ובניהם אחריהם, נוטלים חלק בארץ. ההוראה הזאת מונעת מראש טענות אפשריות בדבר אפליות והעדפת מקורבים וממילא נשמר השלום.

 

שלום נובע משלמות 

פרק המפקד מסתיים בקביעה מאלפת: [סד] וּבְאֵלֶּה, לֹא-הָיָה אִישׁ, מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן--אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמִדְבַּר סִינָי. [סה] כִּי-אָמַר ה' לָהֶם, מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר (...). רש"י מציע לנו תובנה מעניינת ביחס להכרזה הזאת: וּבְאֵלֶּה לֹא-הָיָה אִישׁ - אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים. לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד) נתנה ראש ונשובה מצרימה. והנשים אומרות תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן. וזה הנושא בתחילת הפרק הבא (פרק כז): [א] וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו--מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. [ב] וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה--פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. [ג] אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-ה', בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. [ד] לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. [ה] וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ה'.

 בנות צלפחד טענו שאכן מי שמאס בארץ לא מגיע לו חלק בה, אבל אביהן נכשל ומת בגין חטא פרטי, הוא לא היה בין המואסים בארץ, אז מדוע יגרע חלקו? אנחנו, היורשות שלו, מבקשות לקבל את החלק המגיע לו בארץ. הסמיכות הזאת מבליטה את הניגודיות שבין יחסם של האנשים אל הארץ המובטחת, את נכונותם לוותר עליה, ובין יחסן של הנשים המחבבות אותה ואינן מוכנות לוותר על חלקן בה. והבנות האלה אכן זוכות לקבל את חלקן בארץ: [ו] וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ז] כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת--נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן. רש"י מעיר על כך: אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו. והדברים האלה כתובים בפרשת פינחס כדי ללמדנו כי חלק מהותי בקשר שבינינו ובין הקב"ה הוא היחס שלנו אל הארץ, שדבקות שלנו בארץ מייצבת את השלום בינינו ובין הקב"ה שנתן לנו אותה.

 הנושא האחרון בפרשה הוא קרבנות הציבור; מתחיל בקרבנות התמיד של כל יום, עובר לקרבנות המיוחדים לשבת, לראש חודש, לפסח, וכך הלאה עד לקרבנות של חג הסוכות ושמיני עצרת (שהיום מכונה "שמחת תורה"). הקרבנות של כל יום מכונים "תמידים" והמיוחדים למועדים מכונים מוּסָפִים, קרבן תמיד וקרבן מוסף. והפשט הוא כמשמעו, ליהודי יש עבודה תמידית, כזאת שנעשית בשיגרה ויש גם עבודה נוספת, שמעבר לשיגרה. כולם יודעים שקרבן זו בהמה שמקריבים על המזבח בבית המקדש; מה שלא כולם יודעים זה שהמקריב צריך להתכוון מכל הלב שהבהמה היא התחליף שלו, שהוא עצמו היה צריך להיות מוקרב, וגם להרגיש כך. אחרת – אומר הזוהר, הקרבן לא שווה כלום. אם הלב של היהודי לא בוער בגעגועים אל ה', הקרבן לא עושה כלום.

 פרשת הקרבנות פותחת בפסוק (פרק כח): [ב] צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת-קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ, לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. לפרשת הקרבנות קודמת פנייתו של משה אל ה': [טז] יִפְקֹד ה', אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. [יז] אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה. ה' מורה לו למנות את יהושע כמחליף; מה הקשר בין שני הנושאים? רש"י מביא מהמדרש הסבר לסמיכות הפרשיות: צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מה אמור למעלה – יִפְקֹד ה', אמר לו הקב"ה "עד שאתה מצווני על בני צוה את בני עלי". והציווי הוא להקריב קרבנות, תמידים ומוספים.

 אמנם הבהמה עולה באש כלפי מעלה, אבל לא זו התכלית; הזהר הקדוש אומר שמגוף הבהמה שהוקרבה נהנים המלאכים, אבל ריח ניחוח לקב"ה אינו בא מהבהמה אלא ממה שקורה בנשמת היהודי המקריב, שאותו יהודי מוכן להקריב את עצמו לה'. כמו חייל במלחמה, במסירות נפש. עולה מהאמור כי לא בהכרח שאנחנו מפסידים מהעובדה שכיום אין אפשרות להקריב קרבן בהמה, פשוט צריכים לעשות את העבודה הפנימית הנדרשת כליווי לקרבן, להקריב את עצמנו לה' בכל הכוח, וזהו הריח ניחוח האמיתי שעולה אל ה'. אמנם בפרשתנו מדובר בקרבנות ציבור, אבל כל פרט שותף בכל קרבן והתעלות הכלל תלויה בהתעלות הפרטים. פרשת הקרבנות מסתיימת באלה של שמיני עצרת, החג שאחרי סוכות ובו אנחנו עם הקב"ה בלבד. כי השלום בינינו ובינו, יביא שלום לכל העולם.

 

ניתן להאזין לשידור של תמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.

nissimye@netvision.net.il

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו