אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מברגמן להאנקה – הקשיש בפסטיבל קאן 2012


הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה זכה בפרס הגדול בעבור סרטו Amour, בו משתתפים שני כוכבי עבר, ז'אן לואי טריטיניאן בן ה- 82 ועמנואל ריבה בת ה-

השנה בישרו אמצעי התקשורת מקאן מראש  אודות הזוכה הוודאי והצפוי לפסטיבל הסרטים היוקרתי  – ולא טעו. הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה זכה בפרס הגדול בעבור סרטו Amour, בו משתתפים שני כוכבי עבר, ז'אן לואי טריטיניאן בן ה- 82 ועמנואל ריבה בת ה- 85. נצחונו זה של האנקה הוא ב"נוק אאוט" של ממש, גם כיוון שמדובר בזכייה שנייה  ב"דקל הזהב" של הבמאי המקורי.  אך לא פחות מפתיע מכך הוא העיסוק בסרט בזיקנה הסופנית  ובאבדנים הקשורים כמו מחלת האלצהיימר של האישה – כל זאת בנוסח הצגת  קשישים שהיתה נחלת הקולנוע בעבר.

      דרך ארוכה עשתה דמותו של הזקן מאז "תותי הבר", שיצא לאקרנים בשנת 1957. יצירת המופת של אינגמר ברגמן, אותה יצר בגיל 38. סרט שבמרכזו רופא ילדים זקן שבשל חלומות מוזרים בוחר לנסוע ברכב במקום לטוס ליעדו, מבקר בהיסטוריה האישית שלו, נובר בתת מודע שלו, מתעמת עם דמויות מהעבר, ומשתנה בסרט מאגואיסט שונא אדם לאדם עדין וחביב בדרך למותו.

         אמנם סרטי הג'אנר הישן, מהבחינה של עיסוק באבדנים ובסופיות של החיים, עוד מגיחים מעת לעת, אך בגרסאות מעודנות;  לאחרונה, בשנת 2007, היו אלה ג'ק ניקלסון ומורגן פרימן ב"מתים על החיים" שניסו לבלות יחדיו כל הדרך אל מותם'. שנתיים לאחר מכן חזר רוברט דה נירו על תפקידו הגדול של מרצ'לו מסטוריאני ב"כולם בסדר", סרט בו הוא מתאלמן ויוצא לחדש את קשריו על ילדיו, ומגלה שחי בשקר.

     אולם, למעט בסרטו של האנקה, ביצירות הקרובות לתקופתנו, הזקן הנוכחי כבר לא נראה קשיש. מדובר באנשים מבוגרים, בני קבוצת הגיל החדשה, בה אין ירידה מנטאלית, ישנה יכולת פיזית טובה ובעיקר חיוניות ורצון לחיות. דוגמאות מייצגות לדמותו של הזקן החדש הם הלן מירן ב"נשות לוח השנה" משנת 2003. סרט שמקורו בסיפור אמיתי, של נשים מבוגרות שגייסו כסף לצדקה באמצעות צילומי עירום ללוח שנה, ואגב כך בישרו לעולם שיש בבגרות החדשה נשיות וסקס.

דוגמא נוספת היא שירלי מקליין בת ה 78 במציאות – ממש כמו גיבורו של ברגמן בתותי בר וצעירה אך במעט מגיבורת סרטו של האנקה – אך ההבדל בניהם מדגים את מלוא השוני שנובע מהעלייה בתוחלת החיים. כלת פרס האוסקר הפעילה במציאות  להפליא, מגלמת  בסרט "בנעליה" סבתא עמידה, באחת מעיירות הזקנים לעשירים, אחת מכמה שקמו בשנים האחרונה בפלורידה. שתי נכדות יש לה בסרט, ואחת מהן (קמרון דיאז) מגיעה לביקור בעיירת הקשישים של ההווה ואז מתברר שהבעייתיות הן דווקא הנכדות האחיות בנות השלושים. לעומתן, קבוצת הזקנים החדשה מורכבת מאנשים בריאים ועשירים, שיודעים היטב כיצד לחיות.

        סרטי העתיד צפויים להתמודדות עם דמויות אמיתיות חדשות שיהיו בעולם של "מגה חיים", זיקנה אינדווידואלית, ושוני בתפקודם הפיזי של אנשים שונים בהפרשי גיל של עשרות שנים. כרגיל, הראשונים להגיב יהיו סרטי המדע הבדיוני. בשנות ה- 80 היו אלה להיטים כמו "מפגשים מהסוג השלישי",  "מלחמת הכוכבים", "מסע בן כוכבים","הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר", שהסגירו ציפיות לתמורות טכנולוגיות, ברפואה, בביו טכנולוגיה  וביציאה לחלל.

בהווה קיבלנו לפני כמה חודשים בלבד את הסנונית הראשונה - הסרט "עולם הזמן". בסרט זה כבר ניצחנו את גן הזיקנה, כל האנשים נראים בני 25 שנה, עובדים וקונים מוצרים בזמן שנותר להם. "זקן" מיליונר במונחי יתרת זמן ובן 106, שכמו כולם נראה בן 25 בלבד, מחליט להתאבד. מדוע? כי בעולם שבו אין מחלות גורם המוות הטבעי הוא הדיכאון. לפני התאבדותו, מעביר "הקשיש" 100 שנות חיים לשחקן ג'סטין טימברליק, ומפציר בו שלפחות הוא לא יבזבז כמוהו את חייו.

ספרות המדע הבדיוני, שהיא הבסיס לרבים מסרטי המד"ב, גילתה רק לאחרונה את המצבור הבלתי נידלה של סיטואציות העשויות להתרגש לפתחנו אם נחיה עשרות שנים יותר. לדוגמא, ספרו של דוו מגריי שכתב בשנת 2011 את ""The postmortal שטרם תורגם. בספר מסופר על ג'ון פרל בן ה 29 החי בעתיד הקרוב, בשנת 2020. הגיבור קונה כמו כולם את התרופה נגד ההזדקנות בסכום של 7,000 דולר בלבד. התוצאה הבלתי נמנעת היא שהאנושות כפי שאנחנו מכירים אותה נהרסת, עד שמדינות כמו סין מוציאות להורג אנשים שלקחו את התרופה, וברחבי העולם אנשים מפגינים ודורשים להפסיק את ייצורה של התרופה המשאירה את כולם בחיים.

בעתיד זמן לא יהיה מוצר במחסור. אלא שלדעתי קודם לכן ובקרוב, נהיה  עדים לגל סרטים  שבו מככבים דמויות פעילות של בני מאה ויותר.

 *המחבר הוא חוקר זיקנה ועתידן. ספרו "לזרוס לונג בן 213" שיצא לאחרונה עוסק ברפואת העתיד וכולל פרק מחווה למדע הבדיוני.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יעקב בן שאול