אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ברכה, הארת פנים, נשיאת ראש (נשא עב)


התמונה של נסים ישעיהו

התורה מנחה אותנו לחשיבה לא נורמלית, שאם ראיתי התנהגות בזויה – סוטה בקלקולה נניח, אני צריך לתקן את הקלקול הזה אצלי בנפש. ומכיוון שאני לא מזהה אצל עצמי את הנטיה לקלקול הזה, כי הרי בעיני עצמי אני בסדר – מוצע לי לנקוט מהלך של תיקון כללי, התנזרות מכל מה שעלול להביא לטומאה

 מקובל ומוסכם אצלנו כי בכל פרשה מפרשיות התורה, יש איזה יחוד, עניין הנלמד ממנה ואינו נלמד ממקומות אחרים בתורה. אמנם לא בכל הפרשות היחוד הזה הוא גלוי, אבל הוא מצוי. בפרשה שלנו, נָשֹׂא, היחוד הזה בולט ובכמה מישורים; קודם כל הפרשה הזאת היא הכי ארוכה בתורה, 176 (מאה שבעים וששה) פסוקים, וזהו יחוד בולט בפני עצמו. מה גם ששמונים ותשעה פסוקים מתוכה עוסקים בנושא אחד, הקרבנות שהקריבו הנשיאים לחנוכת המשכן והמזבח. ויותר מזה, מתוך שמונים ותשעת הפסוקים, שבעים ושנים הם פירוט חוזר של קרבנות הנשיאים, פירוט החוזר על עצמו שתים עשרה פעם. דיברנו בעבר על משמעות החזרה הזאת, על כך שאנשים רבים יכולים לעשות את אותה פעולה, להתפלל למשל, אבל הדמיון יתקיים אך ורק במימד הטכני. כי במימד המהותי – איכות הפעולה תשתנה מאדם לאדם.

 כך, קרבנות הנשיאים היו זהים לגמרי, אבל כל אחד מהנשיאים הקריב את קרבנו בהתאם לשורש הרוחני של שבטו ולפיכך היה קרבנו ייחודי, למרות שמבחינה טכנית הוא היה זהה לקרבנות שהקריבו אחד עשר חבריו. והמכנה המשותף לכולם היה – כפי שהארכנו להסביר בשבוע שעבר – הכוונה המשותפת לכולם היתה להעמיק ולהטביע בתודעה של שבטי ישראל את מרכזיותו של משכן העדות, כל שבט לפי עניינו ובהתאם לתפקיד שהוטל עליו. כאמור, שמה של הפרשה הוא נָשֹׂא (במדבר ד'): [כא] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [כב] נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם: לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם. אדם או קבוצת אנשים עלולים להגיע למצב של ראש שמוט, 'הראש באדמה' בעברית מדוברת. לא משנה מה הביא אותם לשמיטת ראש – במצב הזה אין פתרון לבעייתם; הפתרון יימצא רק כאשר ירימו ראש וכך יוכלו להתבונן במציאות בעינים פקוחות ולחפש פתרון.

 אמנם פרשת הנשיאים חותמת את פרשת השבוע, אולם עד שמגיעים אליה יש בפרשה כמה נושאים שנראה כי הם מוגשים לנו בסדר של השתלשלות, סיבה ומסובב; בסמוך לפני פרשת הנשיאים יש פרשה קצרה ומפורסמת, ברכת כהנים (פרק ו'): [כד] יְבָרֶכְךָ ה', וְיִשְׁמְרֶךָ. [כה] יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. [כו] יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. לא נראה לי שנוכל להאריך להתבונן בברכה בהזדמנות זו, למרות שהייתי מאד רוצה; מה גם שהשבוע זכיתי לשמוע שיעור נפלא ממורנו הרב גינזבורג שליט"א בנושא זה. רק נזכיר שבברכה הזאת מתברך כל יהודי מפי הכהנים שקיבלו כוח מיוחד "לברך את עם ישראל באהבה". נציין גם שמהסמיכות של הברכה לפרשת הנשיאים ניתן ללמוד כי החיבור של הפרטים בעם ישראל, לנשיאים – שהם מצידם מחברים אותנו אל אוהל מועד, הוא הכלי שבאמצעותו שורה הברכה עלינו.

 ברכת כהנים חותמת את פרק ו', שעד אל הברכה הוא דן בנזיר, מישהו שמסיבה כלשהי החליט להתקדש בקדושה יתרה: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַה'. התורה אומרת כִּי יַפְלִא כי אכן מדובר במהלך מופלא: [ג] מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. חוץ מזה גם אסור לו להיטמא למת, כלומר אסור לו להיות בחדר אחד עם בר מינן ל"ע, אינו משתתף בלוויות ואפילו [ז] לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ--לֹא-יִטַּמָּא לָהֶם, בְּמֹתָם: כִּי נֵזֶר אֱלֹקָיו, עַל-רֹאשׁוֹ. כשמישהו נוקט מהלך כזה מכל הלב – הוא נהיה כלי ראוי לקבל את ברכת הכהנים, שברכת הכהנים תחול עליו. אבל מה מניע אדם, לכאורה סתם כך באמצע החיים, לקבל על עצמו נזירות?

 ובכן, בפרק הקודם מדובר על: (...) אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. [יג] וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ, שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה; וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. [יד] וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה; אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. ומה הקשר בין שתי התופעות? הרי מדובר כאן בניגוד מוחלט לכאורה, זו בוגדת בבעלה וזה מחליט להתקדש. אכן כן, קשר של ניגודים (סוטה ב/א): רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה – לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ועדיין התורה מגדירה את הצעד הזה כפלא, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר; כי הרואה סוטה בקלקולה אמור להסיק שיש לו איזו שייכות לקלקול הזה, ומי מוכן להסיק מסקנה כזאת?! רק איש מופלא.

 התאמות וניגודים

 אדם נורמלי, כשהוא רואה קלקול כלשהו, התנהגות בזויה נניח, הוא בטוח שאין לו שום שייכות לקלקול שראה. להיפך, הוא סולד ממנו וזו הוכחה בעיניו שהוא שונה. כאן התורה מנחה אותנו לחשיבה לא נורמלית, שאם ראיתי התנהגות בזויה – סוטה בקלקולה נניח, אני צריך לתקן את הקלקול הזה אצלי בנפש. ומכיוון שאני לא מזהה אצל עצמי את הנטיה לקלקול הזה, כי הרי בעיני עצמי אני בסדר – מוצע לי לנקוט מהלך של תיקון כללי, התנזרות מכל מה שעלול להביא לטומאה. זו לא חובה כמובן; לכן הנוקט מהלך כזה נחשב לאיש מופלא, כזה שלוקח אחריות אישית על שטויות שאחרים עושים. כמובן, יכול להיות שאדם ינקוט מהלך מופלא כזה בלי קשר ל-סוטה בקלקולה, אלא כי זיהה אצל עצמו נטיות כאלה ואחרות והחליט להתמודד עימן במקום לזרום עם נטיותיו הטבעיות.

 הנה סיפור שממחיש זאת (נדרים ט/ב): אמר שמעון הצדיק: (...) פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים; אמרתי לו, בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי, רועה הייתי לאבא בעירי; הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי (ראיתי במים שאני יפה) ופחז עלי יצרי (עלה בי רעיון לצאת לבלות) ובקש לטורדני מן העולם; אמרתי לו רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, (בגוף,) במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה (הרי החיים בעולם הזה, וגם תענוגותיו הם חולפים) – העבודה (שבועה) שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו; אמרתי לו, בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל; עליך הכתוב אומר: אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר לַה'.

 מפרשת סוטה לומדים חז"ל כי: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. וזה נכון לגבי כל עברה, אפילו מה שנחשב כעברה קלה. 'רוח שטות' זו החתירה לסיפוק מיידי, מה שמשבש את שיקול הדעת וגורם לאדם לעשות מעשים שהם נגד טובתו שלו בטווח הארוך. וכיצד למדים זאת מסוטה – כתוב: אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ. שׁ ו-שׂ מתחלפות וכאילו כתוב "איש כי תשׁטה אשתו". ונשאלת השאלה, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', מדוע התורה מלמדת אותנו עניין כל כך עקרוני שהוא נכון לגבי כל עברה, דוקא מחטא כל כך חמור כמו סוטה? ומשיב כי הקשר שלנו עם הקב"ה משול לקשר שבין אשה לבעלה, שעם ישראל הוא הרעיה של הקב"ה. חומרת החטא של הסוטה נובעת מהיותה נשואה ולמרות זאת היא מתייחדת עם איש שאינו בעלה. וזו גם החומרה בכל חטא, שבמקום להתייחד עם הקב"ה, החוטא מתייחד (מתחבר) עם גורם זר.

 כידוע, החיבור בינינו ובין הקב"ה באמצעות לימוד תורה וקיום מצוות, אפשרי בכל מקום בעולם, שהרי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ; ואמנם, לכל אורך הגלות יהודים שמרו על קשר עם הקב"ה בכל מקום ומצב שאליו נקלעו. ככל ששמירת התורה והמצוות היו יותר קרובים לשלמות – כך החיבור יותר מלא; כי הקשר הזה מחייב חתירה מתמדת לשלמות, שלמות העם ושלמות התורה. מי שניסו להתחכם, לעשות הקלות, והיו כאלה לא מעטים במרוצת הדורות שנכנסה בהם רוח שטות וסטו מן הדרך, פגמו בשלמות ונשרו מעם ישראל. החיבור הזה אמור להיות הכי מושלם פה בארץ חמדת, כאשר לשתי השלמויות הנ"ל נוסף המרכיב החיוני של שלמות הארץ. פשוט, מפני שכך הקב"ה קבע, שארץ ישראל שייכת לעם ישראל ורק בה הוא יוכל לקיים מצוות שונות התלויות בארץ. לצערנו, גם כאן ועכשיו יש רבים מדי ששלמות הקשר בינינו ובין בוראנו היא לצנינים בעיניהם.

 אלה אנשים שמתמכרים בשמחה לרוח שטות השולטת בהם שלטון מוחלט ומציקים בדרכים שונות למי שמתעקשים לדבוק ברבש"ע. הכי הרבה הם מציקים לאלה הדבקים בשלמות הארץ כאמצעי מרכזי להתחברות עם הקב"ה. וכשמתבוננים בפרשת השבוע, בתגובה של הרואֶה סוטה בקלקולה כנ"ל, המסקנה היא שמעבר לסלידה ולגועל שמעוררים בנו אותם אנשים, אנחנו אמורים להתבונן בעצמנו, בנפשנו פנימה, לחפש את הקלקולים, למצוא אותם ולפעול לתיקונם. כי הרשעים האלה, אפילו אם הם יהודים על פי הלכה, יכולתם לפגוע בנו תלויה במידת הפגיעות שלנו, והפגיעות שלנו היא נגזרת של קילקולים גלויים או סמויים במערכת הרוחנית שלנו. צריכים ללמוד מהנזיר ש"מעניש" את עצמו כביכול בגלל שראה סוטה בקלקולה, ובעצם בכך הוא מִתְחַזֵק רוחנית ומונע מראש אפשרות של נפילה באותה רוח שטות. נכון לעכשיו, זו הדרך היחידה להתמודד עם הרשעות המאיימת לפגוע בנו.

 ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.

nissimye@netvision.net.il 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו