אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דויד גרוסמן קיבל את פרס ברנר היוקרתי.


בטקס מקסים ומרגש קבל דויד גרוסמן את פרס ברנר היוקרתי. צילם: יצחק שין

תמונה: צילם: יצחק שין. שולחת נירה תובל

בטקס מקסים ומרגש קבל דויד גרוסמן את פרס ברנר היוקרתי מאת יו"ר אגודת הסופרים העברים הרצל חקק.

"אני בר מזל מפני שלפחות יכולתי לתת לזה מילים" דויד גרוסמן, מאי 2012

מתוך דברים בלתי נשכחים שהסופר דויד גרוסמן אמר על ספרו "נופל מחוץ לזמן"

השירה היא השפה של האבל שלי.

מגיע הרגע שבו אנחנו נזקקים לדבר על זה, (על האבל ועל האבדן) התוצאה היא הרף עין של אשליה, מראית עין של נחמה.

כתבתי את הספר במטרה לנסות להבין את ההעדר הגדול, לפענח את אפס קצהו. משהו משלי – כבר נמצא "שם" כתבתי מתוך רצון ליצור תנועה בתוך הפשטות המוחלטת, ההתאבנות שהמוות כופה גם על האבל.

ככל שהתקדמה הכתיבה הבנתי – בנשמתי שלי, זו הנקצרת, את היקר לי לא אוכל להחיות. אבל אני לא אהיה קורבן.

במצבים מסוימים החירות היחידה שיש לאדם היא לכתוב. אני בר מזל מפני שלפחות יכולתי לתת לזה מילים.

----

 יו"ר וועדת השיפוט פרופ' זיוה שמיר פרטה את נימוקי השופטים. קובי מידן הנחה, יהודה פוליקר שר, קריאת קטעים מתוך הספר: קבוצת תיאטרון רות קנר. את הערב הפיק מאיר עוזיאל.

נאום לפרס ברנר תשע"ב / הרצל חקק

כבוד חתן הפרס הסופר דויד גרוסמן

משפחת ינאי היקרה התומכת בפרס

משפחה יקרה, קהל נכבד

ברנר תמיד שימש דוגמה לסופר מנהיג. גם כאשר העם היהודי לא עלה לארץ ישראל, הייתה תחושה,שהספרות העברית עלתה וגם פרצה דרכים.

 היופי של ברנר היה השילוב שבו: מצד אחד החיבור שלו לחברה ולכלל – ומצד שני היותו יוצר שיש לו טריטוריה ספרותית משלו, מתייסר בחלקת אלוהים הקטנה שלו.

היטיב לתארו יצחק למדן ביצירה "מסדה ".  הוא פונה לברנר  הקרוי שם "המתפלש":

"ואני בחלומי ראיתי את המתפלש/ שאלתיו : מה עתה משא דברך אלינו/ אתה נזיר מסדה, שחיזקתנו  ביגונך ובבוזך".

זכייתו של דוד גרוסמן בפרס ברנר שוב מחזירה אותנו לאותן שורות הקשורות בדמותו של ברנר – השורה 'חיזקתנו ביגונך', הניסיון של ברנר להבין את מהות השכול, את כתיבתו הלוהטת של ברנר על המציאות הישראלית.

בספרו של דוד גרוסמן, שזכה בפרס ברנר נמצא את השילוב העדין בין כאב הפרט לכאב הלאומי, את הנגיעה השברירית בין ייסורי היחיד לייסוריהם של הרבים – ודוד גרוסמן יודע לתת לכול ביטוי אמנותי נוגע ללב. השילוב בין הקולות, בין פרוזה לשירה, הנגינה בכל המקצבים, כל זה מנתק אותנו מן השגרה, מן הראייה שכה הורגלנו לה. אנו נלקחים אל מציאות שהיא ספק מציאות, ספק חלום, סיור מצמרר במחוזות שלא הכרנו. אלתרמן כינה את הקשר הזה לחיינו במלים 'על קו הקץ' ויצירות של ברנר היו באותה רוח. בספרו של דוד גרוסמן אנו הולכים אחר האיש הצועד במסע אל קו הגבול שבין החיים למתים, ובלשונו של הספר:

"והוא סף, הקו/ האחרון המשותף לשם/ ולכאן, שעד אליו/ ולא יותר, יכול/ החי לגשת חי/ ושם, אולי יחוש.../ עוד רמז, רמץ/ ניצוצו/ הדועך/ הכבה והולך/ של המת"

דמות המתפלש של ברנר כמו מרצדת בין הדפים, כאביו, ייסוריו, הלהט למצוא את הנתיב בין שכחה לזיכרון.

יש משהו, שמחבר בין ברנר לבין אותה נפילה של דוד גרוסמן אל מחוץ לזמן. הרצון ליצור דיאלוג, דיאלוג מתמיד עם העבר, עם המתים,  עם מיתוסים שונים – השאלה מכה בנו, כיצד ניתן לתת למשא הזה ביטוי במלים, והשורות חותכות:

"ורק לבי נשבר/לחשוב/ שמצאתי לזה מלים"-

אותה 'הוויית קוצים' ואותה מציאות של 'מסביב לנקודה' כמו שבות לחיים בספרו של דוד גרוסמן, והמלים קשות:

קרן נשלחת

לתוכי, נוגעת

בסדקים, בנבכים,

נדרכת:

איפה אתה? 

יש רגע שהמלים קשות מכול:

אתה מכין אותי

לאט

לזה,

נו,

לפרידה? 

 הפרידה מנצחת הכול, אבל יש קשר מעבר לכול,  יש רוח נצחית שלא תיתן למסע הזה להיגמר.

דוד גרוסמן ממשיך לרוץ איתו, אין הוא בורח מבשורה. משהו מן הרוח הזו מפעם ביצירת ברנר.

משפחת ינאי נושאת את לפידו של ברנר, וראוי שיצירתו של ברנר תמשיך להקרין עלינו, על היצירה העברית באשר היא  כלהבה לא נגמרת,  אש התמיד.  

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נירה תובל