אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קבלת התורה, עניין מהותי או טכני? (במדבר עב)


התמונה של נסים ישעיהו

רעיון מאלף; כשנתקלים בשלילה, במישהו שנכשל – לא בורחים, לא מוותרים על הנכשל; להיפך, מצמידים אליו את מי שיכול לעזור לו ובשני המימדים, המימד הרוחני (להאיר) והמימד הגשמי (ברכה)

השבת אנחנו מתחילים לקרוא בספר במדבר את פרשת במדבר וזה יוצא בערב חג השבועות, שהוא חג מתן תורה שניתנה לנו במדבר. לכאורה, בשביל מה כל כך הרבה 'במדבר'? ובכן, זהו הפסוק הראשון בספר ובפרשה: [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר. אם התורה טורחת לציין שהדיבור היה במדבר (והיא עושה זאת עוד כמה וכמה פעמים בהמשך הספר) זה ודאי כדי לרמוז לנו משהו, לרמוז שיש קשר בין הדברים הבאים בהמשך ובין העובדה שנמצאים במדבר. כדי להבין זאת צריכים לראות מהו התוכן בהמשך, להתבונן מעט במה שמאפיין את המדבר ואז לחפש את הקשר בין שני העניינים. הנושא הראשון בפרשה הוא מינוי נשיאי שבטים לקראת מפקד כללי של עם ישראל. אנחנו נתחיל בפרק השני:

אבל לפני כן נציין כי בפרק הראשון מסופר על הַמִּפְקָד שנערך תוך ציון מספר האנשים בכל שבט, כגון: [כא] פְּקֻדֵיהֶם, לְמַטֵּה רְאוּבֵן--שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. וכך הלאה, כל שבט ומניין אנשיו, ובסוף גם הסך הכל, המספר הכללי של כל ישראל. הפרק השני פותח בפסוקים: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. [ב] אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ. לכאורה אלה הנחיות התארגנות בסיסיות נדרשות, אלא שההנחיות האלו כוללות חזרה פרטנית על שמות נשיאי השבטים ועל מניין האנשים בכל שבט: [ג] וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב. [ד] וּצְבָאוֹ, וּפְקֻדֵיהֶם--אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. [ה] וְהַחֹנִים עָלָיו, מַטֵּה יִשָּׂשכָר; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר. וכך הלאה, פירוט השבטים בכל מחנה מארבעת המחנות תוך איזכור חוזר של שמות נשיאיהם ופירוט מניינם.

דיברנו בעבר אודות ערכו הרעיוני של עצם המניין; ציטטנו את רש"י האומר כי מתוך חִבָּתָן לפניו מונה אותם כל שעה. דיברנו גם על המבנה המתואר בפרק הזה, שעם ישראל מחולק לארבעה מחנות סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד; הסברנו כי החניה שלנו סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד נועדה להפגין את העובדה שהמשכן הוא המרכז הרוחני שלנו ושאנחנו אמורים לקבל ממנו את השראת הקדושה האלקית. כעת אנחנו מתמקדים בכפילות הזאת של פירוט שמות הנשיאים ומניין בני ישראל בשני פרקים עוקבים בפרשה. ומסתבר, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט"א, שזו השיטה בתורה, קודם מנין ואחר כך בנין. קודם מסכמים את הפרטים הקשורים לבנין העתידי ואחר כך, בתיאור הבנין, חוזרים ומפרטים את המנין.

ומה משדר המבנה הזה, מהו המסר שלו עבורנו? ובכן, רש"י מצטט מן המדרש: כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה; צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו. דבר אחר באותות לבית אבותם באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים שנאמר (בראשית נ) [יב] וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו, לוֹ--כֵּן, כַּאֲשֶׁר צִוָּם. ומה היה הציווי – יהודה ויששכר וזבולן ישאוהו מן המזרח וראובן ושמעון וגד מן הדרום וכו' כדאיתא בתנחומא בפ' זו: במלים אחרות, רש"י, בעקבות המדרש, רואה במבנה הזה חיזוק הקשר אל השורשים, אל הציווי המקורי של יעקב אבינו בדבר הסדר שבו ישאו את מיטתו ממצרים למערת המכפלה. על הסדר הזה יש לשמור בהקפדה, כפי שממשיך המדרש, שכן אחרת – כל אחד עלול לטעון שלא מוצא חן בעיניו המיקום (וממילא גם התפקיד) שהוטל עליו, ואז חלילה לא תהיה אחדות.

האבן עזרא, שדרכו להיצמד אל פשט הפסוקים אפילו יותר מרש"י, מוצא כאן רעיון מעט שונה: בְאֹתֹת –סימנים היו בכל דגל ודגל. וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם ומצוירים עליו דּוּדָאִים; ובדגל יהודה צורת אריה כי בו המשילו יעקב; ובדגל אפרים צורת שור מטעם (שיוסף נתברך בברכת) בכור שור; ובדגל דן צורת נשר; עד שֶׁיִדְמוּ לכרובים שראה יחזקאל הנביא. כלומר, ר' אברהם אבן עזרא מוצא במבנה הזה דמיון למרכבה העליונה שראה יחזקאל הנביא (כמסופר בפרק א', שאותו קוראים בהפטרה של חג השבועות). וצריכים לומר שהרעיון הוא שבני ישראל למטה, כלומר אנחנו, אמורים לשקף כלפי כל העולם את המרכבה העליונה. וכמובן, במבנה הזה המשכן מייצג את כסא הכבוד, הכסא שהקב"ה בכבודו ובעצמו יושב עליו כביכול. לפי זה מבנה המחנות במדבר משקף את התפקיד הנצחי שלנו, לייצג את הקב"ה פה בעולם הגשמי.

דע מֵאַיִן באת ולאן אתה הולך

גם רש"י וגם ראב"ע מייחסים לסדר המחנות סביב המשכן הוראות חינוכיות. רש"י מתמקד לכאורה בפן החינוכי של "דע מאין באת" בעוד האבן עזרא מתמקד לכאורה בפן של "דע מה למעלה ממך". הרמב"ן הולך צעד נוסף קדימה והוא מוצא בסידור הדגלים הוראות חינוכיות מפורטות יותר, כדלקמן בע"ה: והיה אהל מועד בתוך האמצע ומחנה הלוים סביביו בתוך המחנות, כענין שהוזכר בספר יצירה, והיכל קודש מכוון באמצע; והנה הפאות (רוחות השמים) תחלתן מן המזרח כמהלך השמש, ואחריו הדרום ואחריו המערב ואחריו הצפון. ושָׂמוּ דגל יהודה במזרח, כי הוא נוסע בראשונה שהוא הנגיד, כמו שצוה ה' (שופטים א ב ושם כ יח) יהודה יעלה בתחלה, וראובן בדרום לכבוד הבכורה. והנה שני הדגלים הסמוכים (הראשונים, המובילים) היו ללאה עם בכור שפחתה הנולד על ברכיה, ודגל אחד לבני רחל במערב, ודגל בני השפחות בצפון, אחרונים.

עד כאן מתאר לנו רמב"ן את ההיררכיה הבין שִׁבְטִית, ומן הזוית החינוכית – הרעיון הזה די דומה למה שאומר רש"י. אבל הרמב"ן ממשיך להסביר את מבנה המחנות על יסוד המדרש (רבה) ומדבריו עולים רעיונות חינוכיים מאלפים: וכשם שברא הקב"ה ארבע רוחות בעולם, כך סבב לכסאו ארבע חיות, ולמעלה מכלן כסא הכבוד, וכנגדן סדר הקב"ה הדגלים למשה; אמר לו: מזרח שממנו יוצא אור לעולם – יהא כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה, ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה, ועליו מטה זבולן שהוא בעל עשירות, כמה דכתיב (בראשית מט יג) זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, כמו שנאמר (דברים לג יט) כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ – יסעו בראשונה, כמו שנאמר (מיכה ב יג) וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם, וַה' בְּרֹאשָׁם. כאן מסביר לנו הרמב"ן את שורשי ה"שידוך" בין השבטים השונים ונימוקי צירופם לכדי מחנה אחד. והוא ממשיך:

(המחנה השני בצד) דרום – טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין ממנו לעולם – יהא כנגדו ראובן שהוא בעל תשובה, והתשובה מדה טובה ורחמיו של הקב"ה באין לעולם בשעה שעושין תשובה; ועליו גד שהוא בעל גבורה, ראובן בתשובה וגד בגבורה ושמעון (חמום המוח) באמצע (ושניהם יוכלו) לכפר (כלומר לחפות) עליו; וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ, שהתשובה היא שניה לתורה. לכל שבט יש יחוד ובצירוף שלושה שבטים לכדי מחנה אחד, לוקחים בחשבון את ההשפעות ההדדיות, שראובן וגד ישפיעו על שמעון, כך שהתוצאה הסופית תהיה שלמות בעבודת ה' מתוך אחדות ישראל. מערב – אוצרות שלג ואוצרות ברד וקור וחום, וכנגדן אפרים ומנשה ובנימין, ושכינה לעולם במערב בגבול בנימין, שנאמר (דברים לג יב) לְבִנְיָמִן אָמַר--יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ. נאה לתורה (מחנה יהודה) ולתשובה (מחנה ראובן) – גבורה, כדי שיתגבר אדם בתורה ויתגבר על יצרו.

ועל דרך זו ממשיך הרמב"ן להסביר את מיקומו של המחנה הרביעי והאחרון וגם את הקשר של השבטים המנויים בו, למיקומם: צפון – משם החשך יוצא לעולם, וכנגדו שבט דן למה שהוא החשיך העולם בע"ז שעשה ירבעם שנאמר (מ"א יב כט) וְאֶת-הָאֶחָד נָתַן בְּדָן; ועליו שבט אשר להאיר את החשך, שנאמר (דברים לג כד) וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ; ועליו שבט נפתלי שהוא בעל ברכה, שנאמר (שם, שם, כג) וּמָלֵא בִּרְכַּת ה'. לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ – שכל מי שעובד ע"ז הולך לאחור ולא לפנים. רעיון מאלף; כשנתקלים בשלילה, במישהו שנכשל – לא בורחים, לא מוותרים על הנכשל; להיפך, מצמידים אליו את מי שיכול לעזור לו ובשני המימדים, המימד הרוחני (להאיר) והמימד הגשמי (ברכה). ומסיים הרמב"ן באמירה שעל פי המדרש, היה הכל בחכמה וכבוד וגדולה לישראל, ולכך יזכיר הכתוב הכל בפרט.

וכל הנ"ל נוסד בהיותנו במדבר שהוא מקום של הֶעְדֵּר, מקום בו מלבד עצם הקיום, שום דבר אינו מעסיק את האדם. ועצם הקיום הרי לא היה מוטל בספק כי קיבלו את כל צרכיהם מלמעלה, לכן יכלו להתפנות ליצירת המבנה הלאומי שיעמוד לנצח, בלא תלות במקום או בזמן. במבנה הזה נקבע מי מוביל (יהודה) ומהו הבסיס הרעיוני שלו (התורה); מהו מעמדו של בעל תשובה (ראובן) וכיצד מגוננים על מי שנוטה להכשל (שמעון). מרכזו של המחנה השלישי הוא השכינה (בית המקדש שבנחלת בנימין) והמחנה הרביעי נסמך על האור (של אשר) ועל הברכה (של נפתלי). והמבנה (הרעיוני) הזה מהווה עבורנו הכנה מצוינת לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות בחג השבועות החל למחרת השבת בה לומדים אותו.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב. nissimye@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו