אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לא מוגן מאליו - הכל על דיור מוגן ובתי אבות


לעבור לבית אבות או דיור מוגן - חוויה נעימה או מאתגרת?

הדיור המוגן, שהוא הגלגול הסופר-מעודכן של בתי האבות, הפך להיות אבן שואבת לבני הגיל המבוגר בכל ארצות המערב המפותחות. מסגרות הדיור המוגן, ראו פירוט באינדקס המפורט לבתי אבות ודיור מוגן. וכן כאן באתר הממשלתי.  הוקמו בתחילה על ידי גופים ציבוריים (כגון רשת "משען") אך בהמשך עברו בעיקר לידייים פרטיות, מיועדות למבוגרים המסוגלים לתפקד באופן עצמאי. הן מאפשרות לדיירים לנהל את חייהם כרצונם בדירות משלהם, ומציעות מגוון רחב ביותר של שירותים בתחומים שונים.

בשנים האחרונות יורד הגיל הממוצע של העוברים לדיור מוגן באופן עקבי, ולאחרונה מצויים ביניהם בני 60 עד 65, לצדם של מבוגרים יותר. נכון שבפועל אנחנו עדיים מפגרים משמעותית בהשוואה למדינות המערב המפותחות, בהן מגיע שיעור המצטרפים לדיור מוגן לאחוז כפול (בישראל, בה חיים כיום כ-700,000 איש ואישה בני 65 ומעלה, קלט הדיור המוגן על כל חלופותיו רק כ-10,000 איש), אך עם זאת, ניתן להצביע על מגמה הנמצאת בעלייה מתמדת.


גורמים שונים מביאים לתופעה המעניינת של נהירה גדלה והולכת אל בתי אבות ודיור המוגן:

*אנשים מגיעים לגיל המבוגר במצב בריאתי טוב יותר מאי פעם, בזכות שמירה על הרגלי בריאות והגיינה, הקפדה על משקל תקין, כושר גופני, בדיקות מעקב שנתיות, הימנעות מעישון, ועוד. רבים מהם גם שוחרי חברה ותאבי בילויים, סקרנים ללמוד ולהרחיב אופקים ורואים בגיל השלישי הזדמנות פז לכך. הם רואים בדיור המוגן מסגרת נוחה שתספק להם את כל אלה תחת קורת גג אחת.

*מנגד, כאשר חלה הידרדרות לא צפויה במצב הבריאותי או בתפקוד, כשהאדם מאבד את בטחונו העצמי עקב היחלשות של איבר חיוני (יד או רגל, עין או אוזן), כשבן הזוג נקלע למצב סיעודי או הולך לפתע לעולמו, בבת אחת עולה הדאגה למצב הבריאותי, 

 לתפקוד הגופני והמנטלי, ליכולת לתחזק את הבית, ויחד עם כל אלה עולה החשש מ"יום המחרת",- שמא תהיה הזדקקות לטיפול רפואי צמוד, למעקב מתמיד או להשגחה צמודה, וכל אלה ייפלו לטורח כבד על הילדים. גם במקרה זה הדיור המוגן מסתמן כפתרון הולם.

*אנשים מגיעים כיום לגיל המבוגר במצב כלכלי טוב מאי פעם. גברה המודעות לחיסכון לעת זיקנה, קיימת עלייה רצופה ברמת החיים, היקף ההוצאות קטן עם עליית הגיל עקב חיסול תשלומי המשכנתא, היעדר הוצאות על חינוך ובריאות הילדים, ופיתוח הקריירה עקב ריבוי האפשרויות בחברה עתירת הטכנולוגיה. בגילם, הם יכולים להרשות לעצמם לעבור לדיור מוגן על כל יתרונותיו. *החברה המערבית הפכה להיות מוכחת אלימות– בעיקר כלפי קשישים, ואלה חשים זקוקים להגנה באורח הולך וגובר.

המעגלים החברתיים הולכים ומצטמצמים ובהדרגה נעלמים מהנוף חברים וידידים ותיקים. בית אבות או דיור המוגן יכול לספק מסגרת חברית שוקקת.

* ככל שהאדם מתבגר, גדלה חשיבותם של סביבת מגוריו ושל תנאי הדיור שלו.

בהדרגה פוחתת הניידות וקלות התנועה, ושיקולים של קירבה ונגישות, שבעבר היו בעלי משקל פעוט יחסית, מקבלים בהדרגה חשיבות הולכת וגדלה: קרבתם הגיאוגרפית של המקומות להם אנו נזקקים (תחנת אוטובוס, סופרמרקט, מרפאה, בי מרקחת, בנק, סניף דואר, בית כנסת ועוד), הקרבה למקום מגוריהם של בנים ובנות, נכדים ונכדות, קרובי משפחה וחברים קרובים- דבר המשפיע מאוד על אורח החיים ועל הנאותיהם של בני הגיל המבוגר.

לאור הזכרונות

כל הגורמים הללו הופכים את המעבר לדיור המוגן לאפשרות ריאלית וסבירה. עם זאת, הניסיון מוכיח שעזיבת הבית היא אחת החוויות היותר מורכבות לבני הגיל המבוגר. כמעט לעולם אין הדבר נעשה מתוך חדווה יתרה או התלהבות מיוחדת, אלא כתוצאה משורה של נסיבות מסוימות.

למרות הידיעה כי הדיור המוגן יכול לספק את צרכיהם מבחינה בריאותית וחברתית, ולמרות התקווה לחיים טובים יותר, פעמים רבות תחושת הוויתור היא קשה ומכאיבה. המבוגרים נוטים לראות בעזיבת ביתם הודאה בעובדה שאכן הם הגיעו לתחנה הכמעט אחרונה של חייהם, ושהמעבר הוא מתן פומבי לעובדה גורלית זו. בנוסף, עזיבת הבית אינה מצטיירת בעיניהם כמהלך טכני. ההיפך הוא בדרך כלל הנכון. הבית מסמל בעיניהם חיים שלמים שהתנהלו בין כתליו; אוצר בלום ויקר של זכרונות שאגור בחדריו, זכרונות של קולות, מראות, ריחות, אירועים. 

 כאן התנהלו חיי המין והאהבה שלהם, כאן נולדו ילדיהם, כאן שמחו ורבו, כאן חינכו והטיפו מוסר, כאן היו בשעתו אוטוריטה שאין עליה עוררין.

האם נגזר עליהם להתנתק בבת-אחת מכל מה שמסמל את חייהם עד כה? וממה להיפרד? ומה חייבים להשאיר מאחור? מה אפשר וצריך לקחת? מה עושים עם מה שאי אפשר לקחת? האם זורקים? למי נותנים? מי יהיה מוכן לקבל? והתמונות- מה יהא עליהן? אלבומים ישנים עמוסי הריי תצלומים, מעטפות חומות ישנות שכרסן שמנה משפע התמונות שבתוכן. למי יש כוח נפשי וסבלנות לשבת ולמיין את כל אלה?

ושם, במקום החדש והלא מוכר, שאמור להחליף את "הבית"- מי יודע איך ארגיש? האם אשתלב חברתית? האם אוכל לתכנן את חיי כרצוני? והבנים ו הבנות, הנכדות והנכדים- האם יוסיפו לבוא ולבקר אותי באותה תדירות? ואולי יחושו שאין צורך יותר בנוכחותם וישאירו אותי לנפשי? ואיך אוכל לארח אותם כפי שאהבתי? איך אוכל להכין למענם את המאכלים והאהובים עליהם?

הדור השני רואה את הנושא באור מציאותי ומפוכח יותר. ההיבט הרגשי אומנם אינו זר לו, אך משקלו קטן בהרבה מאשר אצל המבוגרים. כאן משפיעים יותר שיקולים עניניים כגון מידת העצמאות של ההורה, מצב בריאותו, האפשרות להפחית במקצת את נטל הטיפול בו,] ההשגחה הרפואית המובטחת לו, הפגת הבדידות שכה מעיקה עליו, האפשרות שישתלב בפעולות העשרה, בידור, פיתוח תחביב כלשהו, אולי אפילו מסגרת התנדבותית שתמלא את חייו בתוכן חדש. עם זאת, נתון גם דור הבנים והבנות בלבטים לא קלים, כיון שהמעבר הוא מהלך עקרוני ואולי גורלי, ולא תמיד הוא יודע כיצד לייעץ.

ואכן, כיצד שוקלים את החסרונות של בית אבות או דיור מוגן (לצעירים יותר) מול היתרונות? איך מגיעים להחלטה שקולה ונכונה? איך נהיה בטוחים בטיב החלטתנו? איך בוחרים את המקו הנכון. וכמה כסף דרוש למימוש הרעיון?

ראשית, מידע כללי: מרכזי הדיור המוגן מיועדים, כאמור, לאוכלוסייה מבוגרת עצמאית, המסוגלת לנהל בעצמה את אורח חייה באון סדיר. לכל דייר או זוג מוצעת דירה נפרדת (במבחר גדלים ובמגוון מחירים ורמת יוקרה). במקביל, מעמיד המרכז לרשות דייריו שורה של שירותים מרכזיים כגון תחזוקה, שמירה, שירותים רפואיים, פעולות חברה ותרבות והעשרות פנאי למיניהן. הדיירים מנהלים אורח חיים עצמאי לחלוטין. הם עורכים בעצמם את קניותיהם, מתכננים עצמאית את סדר יומם, מבשלים את ארוחותיהם, לעתים ממשיכים אפילו לעבוד בעיסוקיהם (בעיקר בעלי המקצועות החופשיים), ואינם כבולים לכללים מחייבים של המרכז.

כל דייר רשאי לרכוש סוג כזה או אחר של שירותים, בנוף לחבילה בסיסית הכלולה בתשלום החודשי (חבילה שמשתנה ממקום למקום בהתאם למחירה ולמדיניות של הנהלת המרכז).

ההצטרפות לאחד ממרכזי הדיור המוגן דורשת אמצעים כספיים כיוון שהמצטרף מתבקש להפקיד סכום כסף כפיקדון (בהתאם לתעריפים השונים של כל מרכז ולפי גודלה ומיקומה של הדירה שבחר), וכן לשלם תשלומים חודשיים בעד השירותים המרכזיים הכלולים ב"סל" שנקבע.

הפיקדון נשחק במהלך שנות שהותו של הדייר במקום, אך יתרתו מוחזרת למי שעוזב את המרכז או לבני משפחתו.

מרכזי הדיור מהוגן קובעים "לוח שחיקה", לפיו נשחק מדי שנה הפיקדון שהופקד באחוזים קבועים, וזאת למשך תקופה של 10 עד 12 שנים. כמובן שהדייר רשאי לעזוב את המרכז בכל מועד שהוא מעוניין בכך ולקבל את הפיקדון שהפקיד.

בבואם של בני הגיל המבוגר לבחור באחד ממרכזי הדיור מהוגן, עליהם לקחת בחשבון את השיקולים הבאים:

דיור מוגן כשמו כן הוא. הוא אמור לספק לדייריו הגנה. ההגנה הזו נחלקת לארבעה רבדים:

  • "רובד תשתיתי"- הכולל הגנה, ביטחון פיזי, אמצעי בטיחות חיוניים, טיפול ופיקוח רפואיים, מגוון אפשרויות בחום המזון והדיאטה, פתרון בעיות אישיות.
  • "רובד התייחסותי"- הכולל הקשבה, אמפטיה, תמיכה, מסגרת חברתית, איכפתיות.
  • "רובד העשרתי"- הכולל מסגרות הפעלה שונות, פעילות תרבותית מגוונת,] לימודים והעשרה אינטלקטואלית, העשרה נפשית באמצעות חוויות שונות, פיתוח תחביבים והעמקתם, יצירת מסגרות התנדבות או הפניה אליהן.
  • "רובד הגשמתי"- הכולל תחושת נחיצות, יכולת השפעה, דימוי עצמי חובי, אי-תלות, כבוד עצמי, היות האדם אדון לגורלו, מיצוי ההנאה מהחיים.

שיקולים משמעותיים נוספים שיש לקחת בחשבון:

  1. גודלו של המרכז: מבחינת יחידות הדיור הכלולות בו. מרכז גדול כולל, אומנם, הרכב מגוון של דיירים ומאפשר מעגלי היכרות רחבים, אך העומס המוטל על הצוות אישי משובח. מרכז קטן יותר כולל מספר מצומצם יותר מכביד על מתן שירות של דיירים, אך מאפשר מידה רבה יותר של אינטימיות ושירות אישי. המועמד חייב לבחון את שיקול הגודל בהתחשב באופיו, בצרכיו החברתיים ובהעדפותיו האישיות.
  2. מגגון השירותים המוצעים במרכז: חשוב לבחון אילו שירותים כלולים ממילא ב"סל", וניתנים בתמורה לתשלום החודשי, אילו שירותים אכן קיימים אך כרוכים בתשלום מיוחד, ואילו שירותים אינם מוצעים כלל. בהקשר זה ראוי לבחון את מרפט המתקנים המצויים במרכז (מספר ומכון יופי, בריכת שחיה, חדר כושר, אולמות אירועים, חדרי חוגים, מרפאה מצוידת), את גודלם של השטחים הציבוריים, ואת השטחים הפתוחים הסובבים את המרכז. בנוסף מומלץ להשוות את המגוון, האופי, הייחוד והחדשנות של קשת הפעילויות החברתיות, התרבותיות ופעילויות ההעשרה הנוספות המוצעות לדיירים.
  3. המיקום הגיאוגרפי של המרכז: קלות הגישה אליו, זמינות התחבורה הציבורית, קיומם של מוסדות חשובים כגון: מרכז קניות, בנק, דואר, בית כנסת, מרכזי תרבות ובידור. כמו כן, יש חשיבות לאופייה של הסביבה בה ממוקם המרכז. סביבה שקטה וסולידית, בקרבת שכונת מגורים מטופחת, יכולה להבטיח הגנה מפני רעשים סביבתיים, תחבורה סואנת וזיהום אוויר.

 

האם נראה כי המקום אליו פניתם אכן יכול לספק לכם את כל אלה? כדאי לערוך השוואה בין מספר מקומות ולא "להסתנוור" ממקום אחד, לנסות לדבר עם דיירים שכבר מתגוררים בדיור מוגן ועם בנים של דיירים, כדי לעמוד על מידת שביעות הרצון שלהם מהמקום, להתארח באירועים או בחוגים של מספר בתים לשם התרשמות מקרוב, לבוא לתקופת ניסיון קצרה בבית שנראה כמתאים ביותר, טרם קבלת ההחלטה.

לסיכום, כדאי לקבל תמונה רחבה ככל האפשר ולקחת בחשבון את מכלול השיקולים הכרוכים במעבר לדיור מוגן, כדי לקבל מבעוד מועד החלטה שקולה, נבונה, ובעיקר- כזו התואמת את אישיותכם ואת הצרכים שלכם. אחרי הכל, הרעיון הוא להעפיל לאיכות חיים טובה יותר ולהרגיש שעזבתם את ביתכם לא בלית ברירה, אלא כדי להגיע שוב הביתה.  

שם מחבר: 
אברהם אלון

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מערכת אימגו

.