אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כיצד מאמתים היסטוריה?


עלי להקדים הקדמה קצרה: שמתי לב בדיונים רבים במגזין הנכבד, שישנה איזה תמימות ובאנאליות מסויימת ביחס למקורותיה של היסטוריה עתיקה.

אנו יוצאים פעמים רבות מנקודת הנחה שכאשר אייאן קרשו או ריצ'רד אוברי כותבים היסטוריה, הרי דבריהם בבחינת "כזה ראה וקדש", היות והם הסטוריונים מודרנים, הכותבים בשפה המובנת לנו.

לעומת זאת כאשר הרודוטוס למשל כותב היסטוריה, אנו מיד חושדים בו במשוא פנים, זיפים לטובת צד מסויים, וכן הלאה.

הסיבה: הוא לא מודרני. הוא לא אמין.

אנו צריכים ממצאים ארכיאולוגיים, פרשנות של הסטוריונים בני ימינו שמספרים לנו עד כמה הקדמונים שיקרו, הסתירו עובדות, ניפחו דברים, וכן הלאה.

היות ודעתי בנושא זה שונה, רציתי לכתוב זאת לקוראי המגזין, ולנסות לתת מבט שונה על הנושא.

ועתה לנושא עצמו:

מה ההבדל בין היסטוריה להסטוריוזופיה?

היסטוריה היא מקצוע חובה בבתי הספר היסודיים והתיכוניים. לומדים הרבה דברים מעניינים שאנשים חכמים במשרד החינוך החליטו שאנחנו צריכים ללמוד.

מי חיבר את הספרים שאנחנו לומדים? מי אחראי על כך שהם אכן אמיתיים? מהו קנה המידה לבדיקה של ההיסטוריה אם היא נכונה או לא?

ועוד יותר: מי אחראי על פרשנותה של ההיסטוריה בבתי הספר? מי קובע איזה היסטוריה נלמד ואיזה לא?

למה אנו לומדים על ההיסטוריה של יהודי אירופה המרכזית והמזרחית, ולא על ההיסטוריה של יהודי צפון אפריקה, עירק, סוריה, תורכיה, יוון, איטליה, וכדומה?

למה אנו לומדים היסטוריה של יוון, רומא, צרפת, ולא של סין, הודו, ואמריקה הטרום קולומביאנית?

אז יום אחד אנחנו מגיעים לאוניברסיטה, ונרשמים למגמת היסטוריה, ושוב, המרצים מחליטים עבורנו מה נלמד ואיך.

ופתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא באמת רוצה ללמוד היסטוריה.

למה?

כי יש לו הרגשה סתומה שהוא לא בדיוק יודע את האמת על העבר. כי דוקטרינות נמכרו לו מבלי שבעצם הוא בדק אותם באמת.

אז מה עושים?

כאן מתחיל שלב ההסטוריוזופיה.

מהי בעצם היסטוריה?

מה חשוב לנו לדעת בהיסטוריה, ומה לא?

איך אנחנו קובעים מהי היסטוריה ומה לא?

איך אנחנו קובעים את השפעות הגומלין בין העבר וההווה, בין תרבויות שונות?

פה אנו נמצאים במערכת שונה לגמרי.

אנו נזקקים פה לאורגן כלשהו, שישמש לנו כאמצעי לבדיקה והכרעה כאחד.

מתמטיקה? גיאומטריה? לא אלה הכלים המתאימים לבדיקה מעין זו. הם מתאימים לדברים הניתנים לחישוב ומדידה. אבל איך נמדוד או נחשב את העבר?

אז עלינו להסתמך על העבר עצמו כדי לבדוק אותו.

מה האמצעים שלנו לידיעת העבר?

מסמכים, עדויות, ממצאים.

כל אלה הם כלים שבאמצעותם אנו נחשפים לעבר.

מה אמינותם של כלים אלו?

מדוע עלי להאמין להיסטוריון שכתב על אלכסנדר מוקדון, למשל, או על יוליוס קיסר?

מדוע אני מחשיב או לא מחשיב את הרודוטוס ופלוטארכוס כאנשים נאמנים?

אני יכול לשאול יותר מכך: מי אמר שאת כתבי ההיסטוריה האלה לא חיבר אדם בתקופההרבה יותר מאוחרת?

מי אמר שאכן היה מישהו בשם סוקראטס, ולו תלמיד בשם אפלטון, ולו תלמיד בשם אריסטו, ושאריסטו זה היה מורהו של אלכסנדר מוקדון?

שאכן היו מלחמות הפלופונסוס?

שאכן היה קרב תרמופילי, קרב סאלאמיס, קרב מרתון? האולימפיידות?

יש לכך לכאורה תשובה פשוטה, ואפילו באנאלית: למה שנחשוב על זיוף היסטוריה בקנה מידה כה גדול?

אין לנו שום סיבה לחשוב שדברים שפורטו בצורה כה מושלמת, עם תאריכים ופרטים כה מרובים, בצורה הגיונית, אינם נכונים.

אין לנו קנה מידה אחר לקביעת ההיסטוריה!

תגליות ארכיאולוגיות יכולות לאשש ידיעות קיימות, לתת השערות על דברים שונים, אבל את התמונה השלמה אנו מוכרחים לקבל באמצעות תיעוד ההיסטוריה.

למשל: הפירמידות כמבנה יכולות לגלות שהיה פה עם כלשהו שבנה אותן, אבל לא הרבה יותר מכך. לשם כך אנו זקוקים להיסטוריון שייתן לנו את המאורעות בצורה מסודרת. כך אנו יכולים לדעת שישנה הפירמידה של פרעה חיאופס, למשל. עוד לפני שנמצא קברו של תות אנך אמון, ידעו ההסטוריונים על קיומו. אם היה נמצא הקבר, והיה מתגלה שאכן היה פרעה בשם זה, עדיין איננו יודעים עליו הרבה.

כך שהיסטוריה נקבעת על ידי עצמה. עצם כתיבתה מהווה את קיומה.

ישאל השואל: האם עלילות גילגמש, למשל, הינן היסטוריה, או מיתוס?

האם המיתולוגיה יוונית או הרומית או הסקנדינבית או היפנית, הינן היסטוריה, רק בגלל היותן כתובות?

התשובה: כאשר מדובר במאורעות שקרו לבני אדם, אנו יוצאים מנקודת הנחה שהם היסטוריה, שייתכן שנוספה אליה פרשנות מיתית, על ידי הוספת כוחות שונים מיתיים.

גילגמש הוא היסטוריה, שנוספה לה פרשנות מיתית.

האילייאדה הינה היסטוריה, שהומרוס הוסיף אליה פרשנות מיתית.

היינריך שלימן, מחלוצי הארכיאולוגיה, חפר באזור שבו החליט שטרויה נמצאת, ומצא כמה וכמה ערים באותו מקום, בשכבות שונות!

זאת אומרת שהמיתוס הלירי הוכח כמציאות.

אז אנו אמורים לצאת מתוך כלל יסודי בלימוד ההיסטוריה: מאורע הסטורי מפורט לפרטיו, אינו זקוק לאישוש ארכיאולוגי! אישוש ארכיאולוגי יכול להוסיף, לתת אישורים על פרטים מסויימים, אבל הוא בהחלט לא המימד לאמיתות או אי אמיתות ההיסטוריה.

המימד היחיד שיכול לקבוע היסטוריה הוא הטענה הלוגית של "מה לי לשקר"? למה להמציא היסטוריה? כיצד ניתן להמציא היסטוריה המועברת מדור לדור בלי ערעור?

כך שאם יבוא מישהו וירצה למשל לטעון שאלכסנדר מוקדון הוא דמות מיתית – עליו להוכיח זאת, ולא על ההסטוריון להוכיח שאכן הייתה דמות כזו במהלך ההיסטוריה.

תגיות נושא: 

תגובות

כך מאמתים היסטוריה

אני חולק על גישתך שכן לדעתי גישה כזאת תוביל לתמימות ולבאנאליות.ככל שאנו עוסקיםבהסטוריה מודרנית הקרובה לימינו קל לנו יותר להבחין בין היסטוריה ממשית לבין מיתולוגיה. ככל שאנו גולשים אחורה בזמן אנו נחשפים יותר לטישטוש הגבולות שבין היסטוריה לבין מיתולוגיה
העניין הוא לא המחשבה למה להמציא היסטוריה אלא הפרשנויות הניתנות לעובדות ולכן אנו זקוקים לתיעוד ולממצאים ארכיאולוגיים שכן הם האמצעי החשוב להבנת היסטוריה עתיקה . בלעדי כלים אלה לימוד היסטוריה הוא ל לא לימוד מסודר אלא אסופת סיפורים. כמה דוגמאות
1.בתקופה הביזנטית- רומית היה הגליל בפריחה יישובית יהודית חסרת תקדים צפוניתלכפר נחום נמצאה העיירה כורזין מבחינה סיפורית או תיעודית כורזין כמעט ולא נזכרת. בספרות התנאית היא מוזכרת בהערה שולית כמקום המצטיין בחיטים(בבלי מנחות פה) בקיצור: כלום
לעומת זאתחפירות ארכיאולוגיות שנעשו במקום חשפו שרידי בית כנסת מפואר עם מדרגות וכניסות רחבות ידיים וכל אלה ביחד עם המבנים שנחשפו קרוב לבית הכנסת מעידים ומבהירים שהיה שם יישוב יהודי פורח וגדול
2. הסיפור המקראי מספר לנו סיפור על מלך בממלכת ישראל ששמו אחאב מלך רשע רע שמחברי התנ"ך ממש לא אוהבים. אין להניח שכותבי התנ"ך משקרים או ממציאים סיפורים. הם בהחלט כותבים פרטים רבים אודות מלך זה. אבל זה מספיק?הודות לשימוש מושכל בתיעוד היסטורי בממצאים ארכיאולוגיים אנו חושפים עובדות חשובות מהן מתעלם הכותב המקראי. אנו למדים על מלך מוכשר חבר בקאוליציה עם ממלכות ארמיות שבלמו לתקופה מסויימת את הצונאמי האשורי. לולא המונולית מכרח(הנמצאת כיום בבריטיש מוזיאום)היינו יודעים על קרב קרקר? סיפורים ואגדות חשודים תמיד כנגועים המגמתיות או בהבאת תמונה חלקית ומגמתית. כאשר מוסיפים תיעוד ו ממצאים ארכיאולוגיים מקבלים תמונה שלמה יותר ומאוזנת יותר. השאלה איננה אמינותו של הרודוטוס מול אמינותו של אייאן קרשו העניין הוא התקופה הרקע בה של הסטוריונים אלה ומיגוון המקורות עליהם הם נשענים היכולת שיש כיום לשלב תיעוד ארכיאולוגיה אנתרופולוגיה אקלים וגיאוגרפיה מציאות גיאו פוליטית כך מאמתים היסטוריה
אגב:אף אחד לא כופה ללמוד היסטוריה מסויימת. אפשר לבחור :העת העתיקה במזרח הקרוב(מסופוטמיה מצרים ארץ ישראל) אפשר לבחור בהיסטוריה של המזרח הרחוק בפרט סין אפשר היסטוריה של דרום אמריקה כל אחד עלפי נטייתו

לגיורא

בס"ד
גיורא ידידי!
אתה מדבר על פרטים אקראיים. אני מדבר על הסטוריה גלובלית. מצאת עוד פרטים על אחאב, אבל מי נתן לך מידע על קיומו וחשיבותו ההסטורית?
כך גם טרויה, מלחמות יוון ופרס, מלחמות הפלופונסוס, המלחמות הפוניות, וכל יתר ההסטוריה. אנו מוכרחים לסמוך על ההסטוריון, בתוספת אישושים מחפירות.
ובאיזה בית ספר יסודי ותיכון לומדים מה שרוצים בהסטוריה? הרי זו ההסטוריה שנשארת לרוב האנשים שלא לומדים הסטוריה אחר כך.

היסטוריה

כמדומני היה זה ההיסטוריון הבריטי קאר שאמר" הההיסטוריה איננה אלא מה שההיסטוריון עושה עם האינפורמציה על אירועי העבר"
ההיסטוריון אכן הוא מקור המידע אך המידע מגיע אלינו - קהל הצרכנים- דרך פילטר של זוית ההסתכלות שלו. למשל:למעשה כמעט כל הידוע לנו
על האימפריה הפרסית העתיקה בעידן הפוסט כורש- מקורו בעיקר מהסטוריונים יוונים וכך כל הידוע לנו על מלחמות יון- פרס מקורו מצד אחד
כך למשל אותם אנשים שכתבו את הסיפורים שבספר מלכים א וספר מלכים ב היו יהודאים. אם למשל הייתה יהודה נופלת לפני ממלכת ישראל כך שאת ספרים אלה היו כותבים ישראליים היינו כנראה שומעים סיפורים אחרים. מכאן הצורך החיוני בתיעוד בארכיאולוגיה ובהבנת הרקע הכללי לפני לפני שאנו מכתירים אירוע מהעבר כאמת היסטורית.בלימוד היסטוריה מודרנית המצב שונה כך למשל כאשר לומדים על מבצע ברברוסה ניתן למצוא ארכיוניי מסמכים ששרדו בברלין במוסקבה אפשר להגיע פיסית למקומות המככבים בסיפור זה ואפשר לקבל בסיס
מוצק ומאוזן של תולדות הפלישה הגרמנית לרוסיה.

לגיורא

בס"ד
בהסטוריה חדשה או עתיקה אתה מוכרח בסופו של דבר להסתמך על מסמכים כתובים. אתה יכול לטעון שהם מוגזמים, משקפים דעות ספציפיות, אבל אין לך מקור יותר טוב. כך שהכלל: "מה לי לשקר" הוא עדיין כלל לוגי נכון, כי גם אם תסנן כל מיני דברים שאתה מסתייג מהם (ולא בטוח שאתה צודק, אלא זו הנחתך), אתה זקוק לחומר הכתוב, בהנחה שהוא משקף אמת הסטורית.
אתה למשל מניח על התנ"ך הנחה מסויימת. זו הנחה, ולא עובדה. המושג "אולי" בלוגיקה הוא בעייתי מאד, היות והוא משקף פעמים רבות אי אמון בסיסי. אני לא אומר שצריך להאמין לדברים אוטומטית, להיפך. אבל אני טוען שאין לנו אפשרות לאשש הסטוריה אלא על סמך הכתבים שלה. וכאן ניאלץ להכנע לתכתיב של אמון, אחרת ההסטוריה לדידנו לא קיימת. היא לא דבר שניתן לבודקו אמפירית, גם אחרי חפירות ארכאולוגיות. הן נותנות מימד, אבל לא בונות הסטוריה.

התמונה של sgiller

מסמך אוטנטי

אם היסטוריה הופכת לכזאת כאשר היא נכתבת. אם עצם היותה כתובה, מפורטת, מכילה תאריכים, שמות ועובדות, ועצם היותה הגיונית - הנו הוכחה לאמיתותה - אזי "הפרוטוקולים של זיקני ציון" הם היסטוריה?

שמעון גילר

הפרוטוקולים הוכחו כזיוף ברגע שיצאו

בס"ד
לשמעון גילר? (זה אתה?), אני מציע לקרוא את הספר של נורמן כהן "הכשר לרצח עם", העוסק בפרוטוקולים. הזיוף של הפרוטוקולים הוכח מיד כשיצאו לאור.
הטענה המובעת בכתבה היא, שהאנו נאלצים לסמוך בהסטוריה על חומר כתוב. אנו יכולים להשוות אותו לחומרים אחרים, לאשש או להכחיש על ידי חפירות ארכאולוגיות, וכדומה. אבל אין לנו נוסחה לבדיקת הסטוריה, כמו בפיזיקה. אנו בסופו של דבר מתבססים על דברי ההסטוריון.
כמובן שאנו חייבים להשוות את החומר לחומרים אחרים, ולנסות להפריד את האלמנט המיתי מהתוכן ההסטורי, אבל במאקרו זו הסטוריה.

הפרוטוקולים אינם הסטוריה

בס"ד
רציתי רק להוסיף שהפרוטוקולים אינם נכללים כלל בגדר הסטוריה. אין כאן דיון במאורע גלוי שהתרחש לעין כל, והיו לו עדים רבים שיכלו לאשרו או להכחישו. מדובר בטענה על קונספירציה של שליטה עולמית. אין כאן שום קנה מידה לבדוק טיעון זה. טיעונים מסוג זה מושמעים כלפי ארגונים נוספים כמו "הבונים החופשיים" למשל. ואכן בגרמניה הנאצית הם נרדפו והושמדו, מאותה סיבה שרדפו והשמידו את היהודים: ניסיון להשתלט על העולם.
הפרוטוקולים מזכירים יצירות הזויות בסגנון ספריו של דן בראון, שמשום מה בחר לעצמו את הכנסיה הקאתולית כמטרה לחיציו, ומציב מולה ארגונים כמו "הבונים החופשיים", "אילומינטי", ו"מסדר ציון". זה היה מצחיק באותה מידה ב"פרוטוקולים", אלמלא היה עצוב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינו העצני