אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קריאה חוייתית בפסוקי התנך – חלק ד


משלי 

פרק א

א:

  מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל

  המחבר מציג כאן את עצמו, ואת סגנון הכתיבה של ספרו, שנכתב בצורת משל.

  מילה זו מופיעה בתנ"ך בספר שמואל א (פרק כ"ד פסוק י"ג):   

  "כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי: מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע";

  היינו שמשל הוא פתגם חכמה.

  בספר יחזקאל (פרק י"ז פסוק ב) אנו מוצאים פעם נוספת את המילה "משל":

  "חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל".

  ובהמשך מופיע סיפור הבא להראות מטאפורה.

  יש לברר האם המילה "חידה" משמעותה מטאפורה, או המילה "משל"; או שהמילה משל באה רק להראות על דבר החכמה הטמון במטאפורה.

  פעם נוספת מופיעה המילה "משל" בספר יחזקאל (פרק כד פסוק ג):

  "וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל".

  ובהמשך הדברים מופיעה מטאפורה.

  היינו שהמילה "משל" – משמעותה גם מטאפורה וגם דבר חכמה.

  בספר מיכה (פרק ב פסוק ד), מופיעה פעם נוספת המילה "משל":

  "בַּיּוֹם הַהוּא יִשָּׂא עֲלֵיכֶם מָשָׁל".

  שם ישנה למילה משמעות של אי בהירות, של דבר סתום (עיין רד"ק).

  פעם נוספת מופיעה המילה בספר חבקוק (פרק ב פסוק ה):

  "וְאַף כִּי הַיַּיִן בֹּגֵד גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו כָּל הָעַמִּים. הֲלוֹא אֵלֶּה כֻלָּם עָלָיו מָשָׁל יִשָּׂאוּ".

  כאן נראה לכאורה שהמילה "משל" משמעותו דוגמא מפורסמת.

  גם בספר תהילים (פרק מ"ד פסוק ט"ו) מופיעה המילה כמשמעות לדוגמא מפורסמת:

  "תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּלְאֻמִּים".

  כיצד עלינו להבין את משמעות המילה כאן?

  האם זו אחת המשמעויות, או חלק מהן, או שמא כולן?

  לפי המשך הדברים ברור שהמשמעות הפשוטה היא: דבר חכמה.

  אך אין זה שולל שבהמשך יופיעו גם המשמעויות הנוספות של המילה.

 

ב:

  לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה

  כאשר ננתח את מבנהו של הפסוק נמצא שלשה אלמנטים נפרדים האמורים להגיע לאדם בעקבות המשל:

  חכמה, מוסר, אמרי בינה.

  לגבי החכמה והמוסר ננקטת המילה: "לדעת".

  מילה זו מופיעה בספר בראשית (פרק ג פסוק כ"ב):

  "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע".

  המשמעות היא לכאורה ידיעה מוחלטת של הנושא.

  פעם נוספת מופיעה המילה בספר בראשית (פרק כ"ד פסוק כ"א):

  "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְדֹוָד דַּרְכּוֹ אִם לֹא".

  משמעות המילה היא לכאורה פשיטת הספק באופן ברור על ידי מעשה העומד להיעשות.

  פעם נוספת מופיעה המילה בספר שמות (פרק ל"א פסוק י"ג):

  "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְדֹוָד מְקַדִּשְׁכֶם".

  משמעות המילה היא לכאורה ידיעה ברורה על ידי סימן.

  ניתן לומר שהכוונה לידיעה ברורה ומקיפה של החכמה והמוסר.

  ומה הם החכמה והמוסר?

  בפעם הראשונה מופיעה המילה בספר שמות (פרק כ"ח פסוק ג):

  "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי".

  היינו שהחכמה היא ידיעת מקצוע מסויים על בוריו.

  פעם נוספת מופיעה המילה בספר שמות (פרק ל"ו פסוק א):

  "וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְדֹוָד חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד".

  גם כאן המשמעות היא לכאורה ידיעת הדבר על בוריו.

  היינו שעל ידי המשל ניתן יהיה לדעת ידיעה ברורה של החכמה, שהיא ידיעה ברורה של דבר מה?

  אך מהו אותו דבר מה?

  כך אומר הפסוק בספר תהילים (פרק קי"א פסוק י):

  "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְדֹוָד".  

  היינו שכדי להגיע אל החכמה צריך יראת ה'.

  ומהי החכמה עצמה?

  כך אומר הפסוק בספר תהילים (פרק ל"ז פסוק ל):

  "פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט".

  אם ניקח את המקבילות שבפסוק, הרי נראה שהחכמה היא דבר המשפט.

  זאת אומרת שנדרשת ידיעה מוחלטת של המשפט.

  מהו אם כן המוסר?

  לשון המילה מעיד על ייסורים, וכן משמעותה בפסוקי התנ"ך.

  דוגמא אופיינית אנו מוצאים בספר ירמיה (פרק ב פסוק ל):

  "לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ".

  איזה ידיעה צריך לדעת במוסר? 

  האם ידיעת המוסר חייבת לבוא עם ידיעת החכמה?

  האם הכוונה שמלבד ידיעת המשפט צריך גם לדעת את העונש המגיע על אי קיומו?

 

  לעומת זאת, המשך הפסוק אינו מתייחס לבינה כדבר נפרד, אלא "אמרי בינה", היינו לא הבינה עצמה כסובייקט, אלא רק שימושה כמשפטים פרטיים.

  גם צורת הקנייה של אמרי הבינה אינה באופן של ידיעה, אלא של הבנה.

  האם משפטי הבינה נובעים מידיעת החכמה והמוסר?

  ומה ההבדל בין החכמה לבינה?

  כפי שבואר לעיל, החכמה היא ידיעת הדבר בשלמות.

  וכך אומר הפסוק בספר ישעיה (פרק כ"ט פסוק כ"ד) שם מוזכרת לראשונה המילה:

  "וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח".

  תועי הרוח צריכים לדעת בינה. כאן יש התייחסות לידיעת הבינה כסובייקט.

  מדוע אין הם אמורים לדעת חכמה?

  וכך אומר הפסוק בספר ירמיה (פרק כ"ג פסוק כ):

  "לֹא יָשׁוּב אַף יְדֹוָד עַד עֲשׂתוֹ וְעַד הֲקִימוֹ מְזִמּוֹת לִבּוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה".

  היינו שהמילה "בינה" נגזרת מהתבוננות.

  כלומר: אין זו ידיעה בלבד, אלא התבוננות. לכן אין פה התייחסות כוללת לקניית החכמה, אלא להתבוננות פרטנית בפרטי החכמה. 

 

ג:

  לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים

  לכאורה משמעות הפסוק היא, שקניית החכמה והשימוש בבינה, תוצאותיהן לקיחת מוסר השכל, צדק, משפט, ומישרים.

  קודם הופיעה המילה מוסר לעצמה. עתה היא מופיעה ביחד עם המילה "השכל".

  לכאורה נוצרת כאן משמעות חדשה. אין זה מוסר לבד, אלא "מוסר השכל".

  המשמעות הפשוטה לכאורה כוונתה למוסר הנובע מהתבוננות שכלית, ולא מידיעה של אופני הייסורים.

  זאת אומרת: על ידי התבוננות בחכמה ובבינה האדם מגיע למצב בו הוא מייסר את עצמו באופן שכלי, ואינו צריך להגיע לידיעת העונשים הניתנים על העבירה על המשפט.

  האדם גם לומד צדק, משפט, ומישרים.

  וכך מופיעה מילה זו לראשונה בתנ"ך, בספר ויקרא (פרק י"ט פסוק ל"ו):

  "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם".

  מהי משמעותה של המילה: "צדק" כאן?

  הכוונה לכאורה שהמשקל והמילה יהיו מדוייקים, ולא חסרים.

  זאת אומרת שצדק משמעותו דיוק.

  כלומר: על הלומד את החכמה לבצעה באופן מדוייק.

  דבר זה נובע לכאורה ממוסר ההשכל, המבין עד כמה רע הוא לסטות מן החכמה.

  מהו "משפט"?

  מילה זו מופיעה בתנ"ך פעם ראשונה בספר בראשית (פרק י"ח פסוק כ"ה):

  "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט".

  כאן פונה אברהם לה', ומבקש ממנו שלא יעניש את אנשי סדום באופן קולקטיבי, אם יש בתוכם צדיקים.

  לכאורה משמע שהמשפט הוא הבירור של הצדק והרשע, ושל הצדיק והרשע.

  זאת אומרת: המשפט הוא הבדיקה של הצדק, היכן הוא נמצא.

  ניתן אולי לומר שעשיית הצדק היא ההכוונה הכללית הנלמדת מהחכמה, והמשפט הוא ביצוע הדבר באופן הנכון, דבר הנלמד מהבינה, המלמדת אותנו את הפרקטיקה של החכמה.

  מהו: "מישרים"?

  בפעם הראשונה מופיעה מילה זו בספר ישעיה (פרק כו פסוק ז):

  "אֹרַח לַצַּדִּיק מֵישָׁרִים"

  היינו, שהצדיק הולך בדרך ישרה.

  ניתן אולי לפרש את הפסוק, שאף שמצאנו את הצדק, ויישמנו אותו על ידי המשפט, עדיין ניתן מקום ליושר.

  כך אומר הפסוק בספר דברים (פרק ו פסוקים י"ז-י"ח):

  "שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְדֹוָד לְמַעַן יִיטַב לָךְ".

  היינו שאחרי החוק והמשפט מגיע היושר והטוב.

  כלומר: אין להסתפק בחוק בלבד, אלא לנסות להבין את רוח המחוקק, ולהבין מה עלינו לעשות כדי שאכן ייעשה רצונו בשלמות.

 

ד:

  לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה

  בפסוק הקודם דובר על לקיחה, ואילו כאן מדובר על נתינה.

  ניתן אולי לומר שאין פסוק זה המשך לפסוקים הקודמים, אלא חוזר לראש הענין, היינו לתועלת של המשל.

  בשני הפסוקים הקודמים נלמדה התועלת הכללית שהמשל יכול להביאנו אליה.

  כאן מדבר הפסוק על שני מקרים ספציפיים: פתאים, ונער.

  לגבי הפתאים מדבר הפסוק בלשון רבים, ואילו לגבי הנער בלשון יחיד.

  האם ישנה כוונה בשינוי זה?

  מהו "פתי"?

  מילה זו מופיעה בתנ"ך בפעם הראשונה בספר תהילים (פרק י"ט פסוק ח):

  "עֵדוּת יְדֹוָד נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי".

  זאת אומרת שהפתי הוא מי שאינו חכם.

  ומהי "ערמה"?

  בפעם הראשונה אנו נתקלים במילה זו בספר בראשית (פרק ג פסוק א):

  "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה".

  לפי המשך הפסוקים שם מובן שזה סוג מסויים של חכמה. לכאורה זו חכמה הטבועה בטבעו של החכם, ולא חכמה נלמדת.

  כוחו של המשל הוא להקנות לפתי ערמה, ולא רק באופן ספציפי, אלא כל הפתאים יכולים להשיג ערמה זו באמצעות המשל.

  הנער, לעומת זאת, אינו סטאטוס, אלא מצב זמני. הוא יהפוך לאיש, אך כרגע הוא נער. לכן הוא מופיע בלשון יחיד, כי הוא אינו מייצג סטאטוס.

  מהי הדעת ומהי המזימה?

  דעת כבר בוארה לעיל כידיעה מקיפה של דבר.

  מהי "מזימה"?

  בספר תהילים (פרק כ"א פסוק י"ב) מובא:

  "כִּי נָטוּ עָלֶיךָ רָעָה חָשְׁבוּ מְזִמָּה בַּל יוּכָלוּ".

  משמע שהמזימה הינה מחשבת רע.

  היינו שאף הנער, למרות גילו הצעיר, יוכל לדעת באמצעות המשל ידיעה מקיפה, ואף לדעת מהו הרע.

תגיות נושא: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינו העצני