אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מותו של אריק איינשטיין


יום שלישי, ה26 ל11 2013 נפטר גדול זמרי ישראל, אריק איינשטיין והובא לקבורות אמש, יום רביעי.

וברצוני לא לכתוב על האיש הנדיר הזה והזמיר המופלא, אלא על משהו אחר, זוטר, שולי, אפילו מובן מאליו, שבלט לעיני:

התדהמה, ההלם: ''לא יכול להיות'', ''איך זה''. ''אנו שכולים''. ''איבדנו אדם יקר ביותר'' וכו'. יום או יומיים לפני מותו הוא היה קיים, כעוד גבעה (אולי גבוהה במיוחד) שמתמרת מעל מישור חיינו. לא נתנו דעתנו עליו כמעט, מלבד כשהתענגנו על שיר נושן שלו שהתנגן ברקע.

והנה לפתע יגון עצום, כאילו משום מקום. ובאמת, מהיכן זה בא? ובעיקר, היכן זה (היגון העצום הזה) היה עד עכשיו?

הרי יש מן האירוניה בכך שבחייו לא זכה למה שלא זכה במותו (הוא זכה אך כבר לא היה שם כדי לקבל את זה).

היכן הייתה ההכרה הזו עד כה? ומדוע הפציעה בממדים שכאלה עכשיו כשהוא כבר לא רלוונטי? (כאדם מת).

תשובה? כי הופתענו כל כך, היינו לא מוכנים, לא חשבנו שזה יקרה (כאילו גדולת האיש תעשה עימו חסד ותחסן אותו בפני פטירה...).

ושוב, מה שהיה נוכח יותר מכל, אמש, היה ההלם. נכון היה יגון על האובדן, אבל היכן היה היגון הזה (ובעיקר בממדים הללו) כשהוא היה עוד בחיים? תשובה? לא היה, מלבד איזכורים שוליים פה ושם על עד כמה הוא אהוב.

ומדוע לא היה היגון אודות אפשרות הסתלקותו הוודאית של הענק הזה לפני כן? כי לא שלא חשבנו שהוא ענק, אלא לא חיינו את קיומו כאילו כל, כל יום ממש, הוא עלול להילקח מאיתנו, בבת אחת ולתמיד.

המודעות הזו הייתה נעדרת, לא ציפינו שימות, ובעיקר לא ביכינו את אפשרות הסתלקותו הוודאית בעודו בחייו. התעלמנו מזה כאילו תמיד יהיה.

אבל לבטח האתגר לגבי חייו של אדם (יהיה אדם גדול או יקר מאוד) זה לבכות אותו בעודו בחייו. הרי לבטח לשם הוא נוסע.

אבל לא כך. היה קיים נתק בתודעתנו בין הערכתנו את האיש והזמר ובין עובדת הילקחו הוודאית מאיתנו.

פשוט לא לקחנו את זה בחשבון בכלל.

ובהעדר ההשוואה הזו בין זיקתנו החזקה אליו בין האפשרות הוודאית של הסתלקותו – אין ערך לבכותנו אותו, כי הוא כבר איננו. ואין שם את מי שאפשר לבכות.

האחד (הערכה ביחס לזיקת הסתלקותו הוודאית) לא קרתה בזמן אמיתי, והשני (הערכה בדיעבד) קרתה כשזה כבר לא היה רלוונטי כי הוא כבר לא היה שם. כבר לא הייתה כתובת לזה, ולא היה אדם שיקבל את זה.

ואולי מכאן תחושת הפיספוס האדירה; איפוא היינו לגביו ב20 השנה האחרונות (של התעלמותו והתאלמותו)? תשובה? לא היינו, כי לא מדדנו את ערכו ביחס לאפשרות של לקיחתו מאיתנו. ומדוע כך? אנו מסרבים, אנו מדחיקים, את אפשרות המוות של אדם יקר או קרוב, עד שזה מאוחר מידי, ואז זה כבר מאוחר מידי.

ולמה זה כך? מדוע עבורנו אין מוות, החיים נמשכים וימשכו כל הזמן (במיוחד לגבי היקרים לנו)? ובכן כי איננו מעיזים לחבר את הערך העצום שלו למותו. ומה הסיבה לסירוב הזה? זה מכאיב מידי!

אז אני מסירים מן המשוואה הדו קוטבית הזו של מותו וערכו, את מותו, מסירים את אפשרות המוות, וכך חיים ללא דיסונאנס וללא תיסכול, אך גם ללא ערך לגביו. כי רק היחס בין מוות לבין עד כמה הוא יקר לנו -  נותנת לזה ערך. ללא מוות אין ערך, כי הוא תמיד יהיה ותמיד נמצא (כביכול) את הזמן, אי פעם, להעניק לו כערכו. אך הזמן הזה לא יגיע. ורק המוות גורם לכך, ואז זה כבר חסר ערך, כי הוא איננו. ואז ההחמצה כפולה; גם איבדנו אותו וגם לא הערכנו אותו די בחייו (כי, כאמור, אולי חשבנו שיום אחד נעשה את זה). מכאן ההלם: לא תבוא עוד ההזדמנות הזו להוקירו בעוד קיים. לא ציפינו, לא חשבנו, לא לקחנו בחשבון ש... זה יקרה לו. וכאן גודל הפרדוקס: הדבר הוודאי היחידי שיקרה לבן אדם בחייו (מותו) הוא בדיוק זה שאנו 'שוכחים' לקחת בחשבון...

ואז ההחמצה כפולה: האחת - בעודו בחייו, כשלא קיבל מאיתנו את ערכו בעיננו, והשנייה - במותו כשהוא קיבל אותה, אבל כבר לא היה שם בשביל זה.

אבל באמת, איך אפשר אחרת? איך אפשר לא להדחיק את המוות?

תשובה: אי אפשר. כל עוד הרגשות לא מרוסנים והם מגיעים לעניין המוות לפני התודעה – הם קורסים, לא מסוגלים לשאת את הוודאות. התודעה מסוגלת, הרגשות – לא. אך לא הצלחנו לרסן אותם להמתין ולא להתנפל על זה בפאניקה, לפני שהתודעה פגשה את זה.

ובהעדר ריסון של הרגשות להמתין לתודעה שתגיע קודם, אנו מדחיקים את אפשרות מותו של אריק. ההתעלמות מזה כאילו זה לא יקרה – רק היא מאפשרת לנו לחיות עם זה, כשהרגשות מגיעים למוות לפני התודעה.

ואז, כשיהיה מאוחר מידי והאיש הזה כבר לא יהיה כאן, אז הרגשות יפרצו מכלא ההדחקה במלוא עוזם, עם יגון צורב. אבל עם תחושת החמצה על כך שזה מאוחר מידי.

וכאן ההלם, וההחמצה.

**

גבריאל רעם, 28.11.13

 

תגובות

תגובה על פטירת אריק איינשטיין

בס"ד
גבריאל רעם כדרכו בכתבותיו המצויינות מסביר היבטים פסיכולוגיים עמוקים בנושאים שונים, וכאן התייחס לתחושת האבדן על מותו של הזמר והיוצר ע"ה.
אני הייתי מעוניין כתגובה להתייחס כן לפטירתו, או יותר מדוייק לאישיותו של הזמר.
אנשים מסתכלים על הכמות הרבה והאיכות המוזיקלית של הזמר, ועל שנות היצירה הרבות שלו.
אני הייתי מעוניין להתייחס דווקא לאפיון המיוחד של המוזיקה שלו, שלדעתי ביטאה את אופיו.
המוזיקה שלו הייתה נעימה, סולידית, כמים קרים על נפש עייפה. גם כשהיה חבר ב"חבורת גשר הירקון", וגם כזמר סולו, או עם זמרים אחרים כשלום חנוך.
ניקח למשל את השיר: "לי ולך". ביטוי כה עדין, כה נעים, למושג אהבה. בלי הוולגריות שנצמדת פעמים רבות לנושא. לא פלא שהפכו את הנעימה (המאד נעימה) לכזו שאיתה נכנסים החתן והכלה לחופה.
השיר על דון קישוט מבטא רצון לשינוי חברתי מהותי.
שירים אחרים, כמו שירי הערס הנפלאים שהוא שר ("מה עושות האיילות בלילות"; "צחקה בובה זהבה... " עם ג'וזי כ"ץ), הינם זכרונות ילדות של ילדים רבים.
אך הזמר עצמו היה אדם סולידי, שקט, א פוליטי, לא מעורב בשערוריות שונות. לויית החן שהתלוותה לשיריו בודאי גם קרנה מאישיותו.
יהי זכרו ברוך.

על נכון ולא נכון במאמרך

הנכון:אריק איינשטיין היה גם לדעתי ענק תרבות:גדול זמרי ישראל פס הקול של המדינה מגלה ומטפח אמנים(למשל שלום חנוך ומיקי גבריאלוב) קומיקאי בחסד אדם מקסים
לא נכון:ידענו להוקיר ולאהוב את אריק גם בחייו. לפני שנים סיפר אחד מבכירי בנק הפועלים על ניסיון לאתר אדם שיוביל קמפיין פרסומי של הבנק. הם מצאו שאריק איינשטיין הוא הדמות שנמצאת הכי בקונסנסוס מקובלת ואהובה
ואינה מעוררת אנטיגוניזם בשום אחד מפלחי האוכלוסייה בארץ. הוחלט שהוא המועמד האולטימטיבי להוביל את הקמפיין וכמובן הוצע בתמורה הצעה כספית שאי אפשר לסרב לה. אבל אריק סירב.זה היה האיש.אריק דחה הצעות להופיע דחה הצצעות להשתתף בראיונות או באירועי תרבות שונים אריק העדיף פרטיות ואתרוב זמנו בילה בביתו. ענף הבידור אינו סובל ואקום ואת קדמת הבמה תפסו אמנים אחרים. זה לא שלא ידעו להעריך אותו הנכון הוא שכיבדו את רצונו ואת סיגנון חייו. אינני מקבל גם את השימוש בלשון רבים :"זיקתנו הערכנו אנו וכו" אני נמנה על אלה שעבורם אריק הוא הגדול מכולם שילוב של אמן ענק עם היותו אייקון ישראלי. האם כולם חשים כך?מסופקני האם אריק איינשטיין הוא סמל עבור מעריצי אייל גולן וכמוהו האם אריק איינשטיין הוא מיוחד עבור כלל אוכולוסיית עיירות הפיתוח או עבור כלל העולים מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה? אולי סימפטו אותו . האם היה גיבור תרבות עבורם.?
ונקודה נוספת:כמו במאמר קודם שלך אתה מכניס את הנושא של הדחקת המוות .פרופסור לייבוביץ אמר בזמנו שיש חיים ויש אין חיים על אין חיים אין טעם לדבר. יש לנו מנגנונים-וטוב שכך- המאפשרים לנו שלא לחשוב על שעון החול האוזל של חיינו כי מבחינה אבולוציונית הגנים שלנו מעדיפים שנתעלם מעובדת מותנו שיבוא כדי שמחשבה זאת לא תפריע לנו לשרתם כראוי כלומר לרצות לשרוד ולהתרבות . אם לא נדחיק את המוות אולי לא נרצה להביא ולטפח צאצאים . רבים רבים בישראל אהבו והוקירו את אריק עוד בחייו הדחקת המוות אינה (לדעתי)רלוונטית
לתחושת הצער הגדול שהייתה עם מותו

קריירה מפוארת

בעשור האחרון השמיעו אותו פחות ברדיו וקנו פחות את אלבומיו. מצירוף של סיבות שונות המוסברות במאמרים הרבים שפורסמו על הנושא (אחת הסיבות מובאת על ידי גיורא). כך דרכו של עולם. לא נורא. האמן אריק איינשטיין היה ענק ונשאר ענק גם כך.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם