אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נמסיס / פיליפ רות


התמונה של מירב גולן
נמסיס / פיליפ רות

נמסיס / פיליפ רות

לפני שנה בדיוק, נובמבר 2012, הודיע פיליפ רות על פרישתו מהכתיבה. נמסיס הוא הספר האחרון שכתב, פורסם ב-2010 אך עדיין לא תורגם. נמסיס הוא חלק מקבוצת הספרים: נמסיס: סיפורים קצרים, שעליהם נמנים: כלאדם, זעם, מפלה ונמסיס. בראיון עימו, טען רות כי כל אחד מהספרים הללו עוסק בנושא אחר שעל האדם להתמודד איתו (בכלאדם, לדוגמא המוות הוא הגיבור הראשי).

נמסיס היא אלת הנקמה, בשפה האנגלית היא מתקשרת ליריב נקמני. כאן בסיפור נמסיס היא מחלת הפוליו, אך במי היא נוקמת ולמה?

הסיפור מתחלק לשלושה חלקים:

בחלק הראשון, סיפורו של באקי קאנטור (Bucky Cantor), שלא הצליח להתגייס לצבא ולמלחמה בגלל קוצר ראייה. הוא מרגיש מושפל מול חבריו שכן מצליחים ונלחמים באירופה את המלחמה הגדולה. בינתיים, בניוארק מתפרצת מגיפת הפוליו – מחלת שיתוק ילדים הפוגעת במערכת העצבים המתחילה בעמוד השדרה, ופוגעת גם ברגליים, במערכת הנשימה וכוללת חום גבוה. היא מתפרצת בעיקר בחודשי הקיץ.

הזמן שבו מתרחש הסיפור הוא יולי 1944, חודשי הקיץ הלוהטים בניוארק ואת הסיפור מספר ארני מסניקוף (Arnie Mesnikoff), אז ילד בן 12, שחלה בפוליו, אך החלים. הוא מספר את סיפורו של באקי, מורה להתעמלות בן 23, יהודי, בעיירה שרובה יהודים, שנוטל על כתפיו אחריות על שמירת הילדים.

בחלק השני, באקי עובר למחנה קיץ בניו ג'רסי, מקום קריר, חסר דאגות שליו ורגוע. הוא עובר לשם בעקבות אהובתו שמנסה להרחיק אותו מהמחלה ולקרב אותו אליה. באקי כל הזמן משווה בין הילדים הרגועים במחנה לבין הילדים בניוארק, בין מצבי הרוח של אלה מול אלה, בין ההתמודדויות השונות.

אבל אז, אחד הילדים נדבק בפוליו והכל משתנה.

בחלק השלישי, מסופר בגוף ראשון, מפיו של ארני, והשנה היא 1971 – 37 שנה אחרי. ארני מספר שבאקי חלה בפוליו ב-1944, הוא שוכב בבית החולים ברגעים ההיסטוריים שבהם העולם משתנה: רוזוולט מת, גרמניה נכנעת, שתי פצצות אטום נוחתות על הירושימה ונגאסאקי ומלחמת העולם השנייה מסתיימת. ובכל השנים הללו באקי לוקח על עצמו את האשמה שהוא נשא הפוליו שהפיץ את המחלה וגרם למותם של ילדים רבים.

באקי לא כועס על הילדים שהפיצו את חיידקי הפוליו, גם לא על החום, על הכסף, או הלכלוך. המקור לכעס שלו הוא האלוהים – מי שיצר את הוירוס. והוא שואל הרבה שאלות. רות מעמת בספר זה את באקי מול אלוהים: איפה היתה האחריות שלו? למה דווקא ילדים? האם יש לו גבולות? באקי שואל כל הזמן why? למה כל זה קורה? באקי צריך סיבה שכל הדברים הללו קורים. ולא רק במחלת הפוליו: גם כשחבריו נהרגים בשדה הקרב באירופה הוא מאשים את אלוהים – איך הוא מאפשר לילדים למות? ומה אחריותו של באקי עצמו בהתפרצות המחלה?

לא פעם חיברו סופרים בין נמסיס להיבריס, אלת הנקם וחטא היוהרה. (גם איאן קרשאו ההיסטוריון קרא לביוגרפיה שלו על היטלר היבריס ולחלק השני נמסיס) וגם כאן תוהה ארני, המספר, האם למעשה באקי לא חוטא בחטא ההיבריס. הרי פרשנותו למה שקורה, והאשמותיו את אלוהים זוהי פרשנות ילדותית ולהאשים את עצמך במגיפה גדולה כל כך זו יוהרה!

לפיליפ רות יש יכולת מופלאה לכתוב סיפור, לכאורה סיפור פשוט על מגיפת הפוליו, בצורה כל כך פשוטה אך נוגעת ללב שלא מאפשר לקורא להניח את הספר מידיו. למרות שהרקע הוא מלחמת העולם השנייה, מלחמה שהותירה חללים רבים בשדה הקרב ויותר מזאת – השואה מתרחשת מתחת לאף של כולם ואנשים רבים וילדים רבים מאוד מתים חפים מפשע – למרות כל אלה בניוארק מתרחשת מגיפה שקוטלת ילדים רבים. מגיפה. לא רצח. לא שואה. מגיפה. מגיפה שבעטיה רות מפגיש את המספר מול גיבור הסיפור, אותו מספר שמאשים את הגיבור בהיבריס, אותו גיבור, יהודי-בן-העם-הנבחר, ששואל הרבה שאלות את אלוהים, אותו אלוהים ששלח את נמסיס לקטול ילדים על לא עוול בכפם.

תגובות

ומה הפואנטה?

מאשימים את אלוהים, שואלים שאלות קשות. האם יש תובנה כלשהי מהסיפור? האם זה האדם במצבו האומלל מוקף במלחמות ומחלות? האם איזה אופטימיות שנשקפת מהנרטיב. לי זה נשמע מדכא למדי.
הסיפור מזכיר לי במידת מה את הרומן "הלב הוא צייד בודד" - גם שם הסיפור מתרחש על רקע פריצת המלחמה וגם שם יש סיפורים אנושיים של אנשים קטנים שמוקפים בבדידות, ניכור ואומללות. גם שם אם יש מעט תקווה לטוב, היא מהר מאד נעלמת

שלומי,

לספר לך אם יש תשובות זה כמו לשתול ספוילרים, לספר לך את הסיפור כולו למעשה. זה מטרת הסיפור: העיסוק מול האלוהים.
הלב הוא צייד בודד הרבה יותר מדכא.. :/

ספר מעולה

לא יכולתי להניח. קראתי ביקורת אחרת לפיה זהו ״ספר פרידה״ שאינו הולם סופר כמו רות. לדעתי, ספר מהפנט ועוסק במה שעוסקים כולנו ביקום: האדם מול נסיבות שאין לו כל שליטה עליהן, אבל הן קובעות את גורלו. נסיבות שרירותיות, חסרות מובן, והוא עסוק בלייחס להן איזה הגיון.
מקווה שרות ישבור את המילה שלו וימשיך לכתוב!

מקווה שימשיך

חבל שזה יהיה ספרו האחרון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן