אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גאדיס והתפרקות ברית המועצות


הריסת פסלו של לנין מסמלת יותר מכל את התמוטטות המשטר הקומוניסטי

התמוטטותה של ברית המועצות וסיומה של המלחמה הקרה בסוף שנות ה-80 נחתו כרעם ביום בהיר על הצמרת הפוליטית והאקדמית של העולם המערבי. לאירועים אלה שהיו מן החשובים במחצית השנייה במאה ה-20 הועלו – ועוד יועלו – הסברים רבים, ומשמעותם והשלכותיהם נדונו – ועוד יידונו – בהרחבה במחקר. אך המעניין הוא שאף על פי שחולשותיה הפנימיות וכישלונותיה בתחומים שונים של ברית המועצות היו ידועים במערב במשך שנים רבות, החוקרים ברובם המוחלט לא הצליחו לחזות מראש את ההתמוטטות המהירה של המעצמה הסוציאליסטית. אי-הצלחה זו נידונה במאמרו של ג'ון לואיס גאדיס תורת היחסים הבינלאומיים וסוף המלחמה הקרה.[1]

גאדיס קובע בהתחלה, כי מטרתם של חוקרי היחסים הבינלאומיים היא לגבש תיאוריות שלמות וקוהרנטיות שבאמצעותן יהיה אפשר, בין השאר, לחזות את עתידם של היחסים הבינלאומיים: "תפקידה של התיאוריה הוא לא רק להעריך את העבר או להסביר את הווה אלא לספק לפחות תרחיש של העתיד לבוא".[2] לאחר מכן, גאדיס מזהה שלוש גישות לחקר היחסים הבינלאומיים: הראשונה היא התנהגותית (behavioral), השנייה היא סטרוקטורליסטית (structural), והאחרונה היא התפתחותית (evolutionary). הראשונה, על פי גאדיס, חוקרת את התחום מתוך התייחסות לדברים גלויים וניתנים למדידה ולהערכה: עובדות, סטטיסטיקה, חישובים. הגישה השנייה מנסה להסביר את היחסים הבינלאומיים על בסיס הנחה, כי יש לבחון את הדברים הבלתי-נראים ובלתי-ניתנים למדידה אשר למרות היותם כאלה מהווים מבנים בני קיימא ומסוגלים לגרום לתוצאות ממשיות. הגישה השלישית מייחסת חשיבות דווקא לגורם הזמן ומבטלת במידה רבה את חשיבותם של ההתנהגות והמבנה עליהם מבוססות שתי הגישות הראשונות.

לאחר תיאורן של שלוש הגישות גאדיס פונה לשאלה הגדולה: כיצד נכשלו החוקרים השייכים לכל השלוש לחזות את סיום המלחמה הקרה וקריסת ברית המועצות? הוא מצייר תמונה של כישלון טוטלי ורחב היקף, מדגים זאת בעשרות ספרים ומאמרים שנכתבו על-ידי חוקרים בעלי זוויות ראייה שונות מאוד ומצביע בשיטתיות על כך שכל החוקרים לא הבחינו בזמן אמת באירועים המתקרבים. הוא עובר על האסכולות ומצביע על ליקויים שונים בשיטות החשיבה והערכה ועל הטעיות העובדתיות והמתודולוגיות. למעשה, רוב המאמר מהווה פירוט נרחב של כישלון החוקרים. לדברי גאדיס, אף חוקר לא הצליח לנסח תיאוריה שהיה בכוחה לחזות את המאורעות הגדולים של סוף שנות ה-80.

המסקנות עלולות להשאיר את הקורא מעט מבולבל ופסימי. גאדיס מציע לחוקרים לא לנסות להיצמד לגישה מוגדרת אחת ואף לוותר על הניסיון לנסח חוקים יבשים וברורים על פיהם ניתן יהיה לחזות את העתיד. עם זאת, הוא אומר שאין סיבה להפסיק את החיפוש אחר השיטה הנכונה לחיזוי העתיד. הדרך לגיבוש השיטה היא כזו:

אנחנו צריכים לעדכן את [הגישה המדעית] באמצעות ההכרה בכך שמדענים טובים, כמו סופרים טובים והיסטוריונים טובים, צריכים להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשות החוקרים, וזה כולל לא רק תיאוריה, צפייה וחישוב קפדני, אלא גם נרטיב, אנלוגיה, פרדוקס, אירוניה, אינטואיציה, דמיון ולא פחות חשוב - סגנון.[3]

ונדמה שכאן דווקא מצויה הנקודה הבעייתית של מסקנות המאמר.גאדיס איננו מציע שום דבר קונקרטי במקום השיטות הקיימות. העצה המצוטטת לעיל בוודאי עוזרת לחוקר לכתוב את מחקרו בצורה מעניינית וקריאה יותר, אך ספק אם היא מובילה לגיבוש שיטת התבוננות חדשה בעתיד ומעלה את סיכוייו של החוקר לחזות את העתיד. יתירה מזו, ייתכן שחוקר היחסים הבינלאומיים שינסה לממש עצה כזו במחקרו יכתוב חיבור בעל ערך רב, ואולם תוך כדי כך הוא עצמו יפסיק להיות איש של תחום מסוים ויהפוך למעין שילוב – אולי אף שילוב מוצלח – של סופר והיסטוריון. 

החוקרים המתיימרים על סמך נתונים מהעבר לחזות את העתיד משולים למגדת עתידות צוענייה

כישלונם של החוקרים מכל האסכולות לחזות את התמוטטות ברית המועצות עשוי להוליך את הקורא למסקנה שנראית הגיונית, אף שגאדיס לא דן בה: המסקנה כי העתיד כלל לא ניתן לחיזוי. השאלה האם המשימה עצמה בכלל ניתנת לביצוע, היינו, האם ניתן לנבא את העתיד, כלל לא נשאלת במאמר, והדבר מעורר תמיהה. ההנחה שהעתיד ניתן לחיזוי מופיעה אצל גאדיס בבחינת מובן מאליו. אלא שזו שאלה הראויה לדיון נפרד. למעשה, הרושם שנוצר בעקבות הקריאה הוא שהמכשולים העומדים בדרך לכתיבת תרחיש מדויק של מציאות מדינית הם רבים מדי, והעובדות המסוגלות להפריך כל תיאוריה הן רבות מדי. אם כן, למדענים כמעט אין סיכוי לצפות את ההתפתחויות מראש. ניסיון כזה נועד להיכשל. החוקרים המתיימרים על סמך נתונים שונים מן העבר לחזות את התרחשויות העתיד משולים למגדת עתידות צוענייה שמציעה לקרוא את חיי אדם העתידיים על פי קריאה בקווי כף ידו.

[1] john lewis gaddis, "international relations theory and the end of the cold war", international security, vol. 17, no. 3 (winter 1992-1993), 5-58.

[2] ibid., 10.

[3] ibid., 57-58.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מיכאל קוגן