אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תעודת הזהות שלי - תערוכה של הצייר רפי דייגי


קטגוריה: 

ציורים צבעוניים של חפצים בעלי משמעות נוסטלגית מחייו של האמן רפי דייגי מוצגים בתערוכה שנקראת "תעודת הזהות שלי" בגלרייה "משרד בתל-אביב". שקית תפוחים, קרטון של ביצים, שקית משקה "טרופית", בקבוקי "סיפולוקס", בקבוק קוקה קולה, נעליים, פירות ועוד אובייקטים, כמו תיבת הקרן הקיימת לישראל המזכירים את ארץ ישראל של פעם, מוצגים בתערוכה על רקע כחול לבן בסגנון מרצפות ישנות. חלקם של הציורים מזכירים כרזות פרסומת,אולי בגלל העובדה שרפי דייגי עסק במשך שנים רבות בתחום הפירסום, אבל הם מהווים זיכרונות נוסטלגיים למוצרים שליוו אותנו במשך שנים והפכו לחלק מאיתנו, וכמו שאומרת אוצרת התערוכה רחל סוקמן: חשוב היה לנו להיזכר קצת בתחושת הארץ ישראליות הישנה והטובה, דוקא בימים אלה. הפרויקט "תעודת הזהות" צויר לדברי האמן, "בין הזמנים". הוא אינו עבודה רציפה, אלא סוג של עבודות שאליהן היה בורח בין פרויקטים שונים כדי להירגע, להיזכר, לצחוק ולחלום. רפי דייגי נולד בישראל בשנת 1950. ילדותו ונעוריו עברו בקיבוץ איילת השחר. כיבוש השממה, יישוב הארץ, שוויון ודאגה לזולת. החיים הפשוטים, צבעי כחול-לבן והרבה חזון היו אז חלק מהמציאות הארץ-ישראלית. מתאר רפי: "היינו חניכים טובים ואהבנו את ארץ ישראל, אבל מדי פעם עלו שאלות: איך הגענו לכאן? איילת השחר יושבת על גבול עמק החולה. מקום חולה. חום, קדחת, ביצות, אדמת כבול שאינה מתאימה לחקלאות, ואפילו נוף לא מבטיח של הסורים ממזרח. חשוב להאמין בחבורת האנשים שישבה שם ומימשה חלום. הקופסה הכחולה סימלה חלק מן החזון. היא מעולם לא נשאה בקרבה שום גרוש או אגורה או שקל. חלק מהחזון הזה הגיע אתנו לתל אביב". 

הציור תבנית הביצים התחיל בעצם בשנת 1966 בערך. אז התחיל לעבוד בלול. זו לא הייתה עבודה "נחשבת" בקיבוץ של אותם ימים; היה יותר "אִין" לעבוד ברפת או בפלחה. "אתה לולן! וזה אומר להיות שונה". אבל כבר אז היה לו ברור שזה אינו העתיד עבורו, וכנראה שיעשה דברים אחרים בחייו. הכיוון היה אדריכלות ואחר כך פרסום.בין השנים 1970-1974 למד רפי עיצוב במכללת ויצ"ו חיפה , הוא עזב את הקיבוץ ועבר לתל-אביב, שם עבד כארט-דירקטור בכיר בענף הפרסום במשרדי פרסום.

"עם אלכסנדר בילינו שעות במטעים ובבית האריזה, זה התפוח שגדל בגליל. בכל בית על המדשאות היו מסגרות רשת לייבוש פלחי תפוחים, ובכל מטבח בקיבוץ היו שרשראות של פלחי תפוחים מיובשים. היום הולכים לסופר או לשוק, שמים כמה תפוחים בשקית ניילון, וכאילו חוזרים למרחבים הירוקים בגליל, לטעמים של עוגות התפוחים וללפתנים בחדר האוכל". גם המנדרינות הן זיכרון רחוק של פרי ושל צבע שכמעט נעלמו מהארץ. הריחות, הירוק ובעיקר הכתום שנראו לא מזמן לאורכה של המולדת – בסרטים הכתומים בהקשר אחר.

נדמה כי הגעגוע של רפי הוא לארץ ישראל הישנה, הקטנה לפשטות הלא מתוחכמת, לישראל מלאת התקווה, המסתפקת במועט ונהנית מן הדברים הקטנים.

"לתל אביב הגענו, גיורא ואני, לפני תשע עשרה שנים אחרי טיולים באיי יוון. בנינו בית על גג בניין בן שלוש קומות שנבנה בשנת 1934. קירות לבנים, חדרים גבוהים מאוד ומרצפות מצוירות. רצינו גם אנחנו להמשיך במסורת של הרבה לבן, של שמש וכחול, של גינה, וכמובן – קרוב לאלוהים; חלום שהתגשם.שנים אחדות לאחר מכן הגענו, כמעט בטעות, למרוקו. אני, האשכנזי, וגיורא הפולני מארגנטינה חשבנו שזה מיותר. מה לנו ולהם? אבל שנינו הרגשנו שמשהו קורה אחרי הפגישה עם מרקש ואנשיה. התאהבנו בכול – בצבעים, בגוונים, בריחות, בטעמים, באנשים, בתרבות, בהיסטוריה ובמקורות. זו הייתה המדינה הראשונה שממנה חזרתי הביתה עם מחשבות על החיים ועם השאלה, לאן. הבנתי שבתל אביב חסרים לי הרבה דברים שקשורים למקורות. איזו אמת שמחוברת אלינו כאן בישראל, בקיבוץ ובתל אביב,. פנינו ליוסי מהצריף שבא ממרוקו. אצלו מצאנו את הבסיס לתרבות שלנו כאן במדבר: בהירות, כחול, והכול מסודר ומורכב ממאות צורות. אז כבר היה לי ברור שזה חלק מהרקע לחיינו, ובשלב החיפושים שלי למציאת רקע משותף לפרויקט תעודת הזהות שלי הבנתי שמצאתי רקע שהציורים שלי יכולים להיות מעוגנים בו". x70 ס"מ 2003 – אוסף פרטי

בקבוקי הסיפולוקס שהיום ניתן למצוא אותם רק בשוק הפשפשים, מזכירים אולי את חזון הפרחת השממה.... "עברו הרבה מים במוביל עד שרכשנו תרבות של שתייה, ועד שעברנו למים מינרלים ולמים מוגזים קלות שניתן לקנות בכל קיוסק". ובאותו הקשר צייר רפי דייגי גם את "בומר" , דמות של גיבור קומיקס אמריקאי שפגש בקיוסקים לפני עידן הפיצוציות בתל אביב, הוא שימש כסטנד למכירת בזוקות. "טרומפלדור בתל חי, משה דיין בסיני, רבין ואפילו מיקי ברקוביץ' – גיבורי ילדות כחול-לבן. וגם גיבורים אמריקאיים, חזקים, יפים וגבריים. כולם התחברו לחלומות, ובמיוחד מכרו לנו אותם ב"עתידות" שהבטיחו לנו שבגיל עשרים נגיע לירח".

גם הטרופית "המשקה השובב" מזכיר את הקיוסק של הילדות, וגם קשור לסיסמאות אותן יצר במשרדי הפרסום. אז הייתה הקריירה בפרסום חשובה לו יותר, והציורים מאותן שנים אוחסנו בבוידם. 27 שנים עסק בהצלחה בתחום הפרסום. כשהעסק הפך ללא שובב ולא נחמד עזב את המקצוע ורק כעבור יותר משני עשורים נסגר מעגל.

בתערוכה זו מציג לנו רפי דייגי את הדברים שהם עבורו זיכרונות נוסטלגיים ומאפשר לנו ליהנות מהם בציורים ריאליסטיים ונקיים. הפעם, הוא אומר, אתם לא חייבים לרוץ ולקנות...

קופסא כחולה, טרופית, קוקה קולה, דלק בנזין ותבנית הביצים, הם עתה חלק מתעודת הזהות שלו, של כולנו.

טרופית- שמן על בד – 100x70 ס"מ 2005 התערוכה מוצגת בגלרייה "משרד בתל-אביב", רח' שלמה המלך 1, עד ה- 25.12.05

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת