אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דן צלקה / ספר האלף-בית


התמונה של דן לחמן

ספר האלף-בית / דן צלקה. הוצאת חרגול
ספר האלף-בית / דן צלקה. הוצאת חרגול

דן צלקה נולד בשנת 1936. צעירים ממנו כבר כתבו את הביוגרפיה שלהם; לא היה להם זמן לחכות. כנראה שצלקה חש שהגיע יום שגם הוא ינציח את עצמו. ינציח, אך באיזו צורה? דן צלקה, מלבד היותו סופר הוא אינטלקטואל, ולא סתם אחד כזה; הוא אינטלקטואל פולני שכותב עברית רגישה. הוא תערובת של דברים שונים. ספרות למד בצרפת, חי תקופה בלונדון ונסע לטייל וללמוד בעוד מקומות בעולם. בכל מקום ספג משהו לתוכו. האיש הושפע מכל פינה בה ביקר. את רוב חייו חי בארץ וגם שירת כאן בצבא. הוא היה עורך מוסף "משא", מוסף הספרות של עיתון "למרחב" (היומון של "אחדות העבודה", שהתמזגה יחד עם העיתון ומוסף הספרותי שלו במערך ובעיתון "דבר") ונחשב בזמנו לטוב במוספים. דן צלקה היה יועץ ספרותי לבימת השחקנים וערך את רבעון אגודת הציירים והפסלים. אכן איש רב אשכולות.

בצלקה נשאר שמץ של נימוס מהעולם האחר ויש בו את כל מה שאנחנו צוחקים עליו כשאנו מדברים על פולנייה: אדיבות כל כך לא ישראלית, כזו שמתבטאת גם בכתיבה. אדם שמרמז יותר מאשר אומר. אך דן צלקה איננו רק אינטלקטואל יבש; הוא גם איש חכם מאוד. צלקה הוא סופר פורה למדי שכתב כתב רומנים וספרי הגות, מסות וקבצי סיפורים. הוא מוערך ביותר על ידי חובבי ספרות, אם כי לא תמיד מובן על ידי "העם הקורא". גורלו של אינטלקטואל מורם מעם. כבר עם צאת ספרו הראשון, "דוקטור בארקל", הוא התקבל בתשואות על ידי הביקורת ובתמיהה מצד הקהל. ספרו "כפפות" הפך לסרט. הוא מעורה בחיינו אך שומר מרחק של עליונות. צלקה זכה כבר כמעט בכל פרס ספרותי אפשרי מלבד פרס ישראל. אני סומך עליו שיקבל בעתיד גם אותו.כעת הגיע זמנו להיזכר בחייו והוא כדרכו של חכם, ואולי גם כדרכו של אדם צנוע, מוצא לו דרך משלו לכתוב על עצמו באופן ישיר. הוא איננו מספר את סיפור חייו אלא כותב פרקים קצרים. לקסיקון חייו מסודר לפי האל"ף-בי"ת: עמוד או שניים, הכל מסודר; בכל אות מצוי דבר-מה שהיה חשוב בחייו. מקומות, אנשים, חפצים. אינך יוצא מהספר כמי שמכיר את צלקה אלא מקסימום כקורא שיודע מעט מההתייחסויות שלו לעולם, מתפעל מהמקומות שהיה בהם, ולעתים מן האנשים שפגש בהם או קרא אותם. מעניין לבדוק מי האנשים שהוא כותב עליהם. דןצלקה כותב בעיקר על המתים אולם על החיים איננו כותב. בין המתים נמצאים אמיר גלבוע,אברהם חלפי, הצייר טפלר. הוא איננו כותב על החבורה הטבעית שלו: לא על דוד אבידן המנוח, לא אודות דליה רביקוביץ; אפילו לא על נתן זך וגם לא על פרופסור גבריאל מוקד. עוד לא הגיע זמן ההתחשבנות שלו.

כל אלו היו באי ביתו בזמנים שונים, ואני בטוח שיש לו דברים להגיד עליהם. אולי כדי לתת כבוד, אולי כדי להיזהר, הוא נזהר מלהתייחס לחיים. הספר נותן תמונה של השפעות. ניסיון להגיד על האנשים שהשפיעו בדבר מה, ברגע מסוים, באמירה, על חייו או דעתו.

סגנונו הבהיר יוצר קטעים שהם כמו ציורי מים מעודנים של התרחשויות קטנות, נופי נפש מעודנים. כל רישום כזה מכונה בשם לפי אות באלף בית וכך נקבע סדר הופעתו בספר. מעניין הוא הקטע " דיוקן עצמי בגיל 27" היחידי המתייחס לעצמו ישירות שלא דרך מישהו אחר. אינני יודע איך להגדיר את האסופה הזו, אך כנראה מאחר שהיא מודפסת וכרוכה ונקראת כמו ספר צריך להתייחס אליה כמו אל ספר. בימי נעורי היה סוג של ספרים שילדים היו מקבלים כמתנות: אמרות של אנשים מפורסמים ועוד. משהו בספר של צלקה החזיר אותי לנעורי, לספרי הציטוטים של גדולי עולם שכבר מתו והשאירו את הפנינים שלהם מתנה לעולם. אותי הוא הצליח להכניס למצב רוח נוסטלגי כי חלק מעולמנו היה משותף, גם מבחינת גיל וגם מבחינת תחומי עניין, כך שרבים מהשמות המוזכרים העלו בי אסוציאציות משלי, גם אם לא דומות לשלו. אין ספק שהספר משרה אוירה מיוחדת בזמן הקריאה.

האם אפשר עוד בימינו להשתמש באמירה "ספר מחכים" ולא לפגוע לא בסופר ולא בספר? פעם זו נחשבה לביקורת "טובה" היום נדמה לי שהכוונה עשויה להישמע אחרת, לרמוז על התנשאות הסופר, אך עדינות כתיבתו נשארת אנושית ובלתי מתנשאת בעליל. דןצלקה הושפע מ-חורחה לואיס בורחס אך לא נפתל כמוהו. הייתי מגדיר את הכתיבה כזן בודהיסטית. כזו המרמזת על החשוב אך נמנעת מלפרש ולציין בדיוק. הרבה משפטים יפים, רגישים, ומשפט מסיים יפה לכל ערך באלפון חיים הזה. מהנה ביותר כתרגיל מחשבתי.

לקריאה נוספת:

דן צלקה / אחד עשרה סיפורים

דן צלקה: זר בארץ נוכרייה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן