אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ויליאם סארויאן / הרפתקאותיו של ווזלי גקסון


התמונה של דן לחמן

ויליאם סארויאן / הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון. הוצאת חרגול

"על דבר אחד שכחתי לספר לכם, אל ההרגשה המתמשכת של דיכוי, שמטרידה את רוחו של הבנאדם מרגע שהוא מתחיל להשתנות מבן אנוש חופשי למה שחלק מהקצינים בצבא אוהבים לקרוא "לוחם" אין ספק שהבנאדם הופך ללוחם זמם קצר אחרי שהוא מתגייס לצבא, אבל אני לא חושב שהוא בדיוק לוחם מהסוג שאנשי צבא מתכוונים אליו. הוא נלחם בשעמום ובחוסר התקווה ובצבא שלם של רדיפות קטנות, הנחוש ככל הנראה בדעתו לצמצם אותו למשהו לא כל כך אנושי- קוף עם מספר. הוא נלחם על החופש של הלאום הקטן שלו עצמו, כלומר על עצמו ולא בשביל שום אדם אחר בעולם. הוא לא חושב אף פעם שהוא נלחם על מעט מדי. הוא נלחם בכל החילות הקטנים של תנאים ואירועים שמבקשים לארוב לרוחו, ואם אפשר, לחסל אותה. הוא נלחם בעלבון ובזעם. ומכיוון שהוא נלחם בקרב אבוד, כי אין סוף לאמצעים של האויב, הוא תמיד תחת דיכוי. לא משנה מה עוד קורה בחיים שלו הוא תחת דיכוי כל הזמן. זה כמו מחלה שאתה לא יכול להפטר ממנה. התרופה היחידה נגד זה היא שלום בעולם והידיעה שלעולם לא תצטרך לעשות שוב מה שאומרים לך לעשות" 

ויליאם סארויאן, אמריקאי ממוצא ארמני, פרץ לשדה הספרות בסערה. בשנות השלושים הוא נחשב כמי שאמור להיות ההבטחה הגדולה של הספרות האמריקנית. שני ספריו הראשונים: "שמי הוא אראם" ו"הקומדיה האנושית" התקבלו בהתלהבות.

והנה כמה שנים אחרי הוא סופר כמעט נשכח. בארץ אי אפשר להשיג ספר שלו בחנויות כבר עידנים.

הפעם האחרונה שנפגשתי בשמו הייתה דווקא בספרו של יורם קניוק "חיים על ניר זכוכית" שם הוא מתאר מפגש עם האיש המריר הזה שהיה התקווה הגדולה של הספרות האמריקאית המקורית.

לפי התיאורים השונים אישיותו היא שעמדה לו לרועץ. הוא היה מיזנתרופ מריר כנראה, שנא אנשים וגרם לאנשים לשנוא אותו. סופרים רבים היו אנשים לא נחמדים אך כנראה שסרויאן עבר כל גבול אפשרי ואף אחד לא רצה לעבוד איתו. לאחר מותו בנו כתב עליו וסיפר על מערכת היחסים האכזרית בינו לבין אביו. הוא מתאר אב קשוח רודני שקוע בעצמו. הכיבודים שחייבים לו. הוא מצטט את אמו אומרת "סרויאן היה אומלל מבחינה רגשית ולא מסוגל לאהבה"

לסרויאן יש כתיבה שנראית כאילו לא הושקע בה מאמץ, יד קלה. זו טעות לחשוב שכך הדבר. עבודה רבה הושקעה לגרום לשפה להישמע קולחת ויומיומית בימים שהשפה שהספרותית עדיין הייתה גבוהה ברובה. הוא סיפר על חייהם של בני הקהילה הארמנית והיטמעותם בחברה האמריקאית והפך למנבא ספרות המיעוטים.

בספר זה, ווזלי ג'קסון נער בן 18 המספר את סיפורו בגוף ראשון מגויס לצבא.

"אתם יודעים את שמי, את הגיל שלי, מהו השיר האהוב עלי, אבל אתם לא יודעים את הדבר החשוב ביותר שיש לדעת עלי: אני מכוער. אני לא קצת מכוער כמו אנשים אחרים, אני מכוער לגמרי"

והנער המכוער הזה נכנס למטחנה ששמה "הצבא" הוא שונא את הצבא, את מה שמעוללים לו. הוא לא מבין למה הוא צריך להלחם באנשים מעבר לים. הוא רוצה למצוא את אביו שנעדר מחייו ולהיות בעצמו אב יום אחד.

הספר פורסם ב1946. מוקדם מדי, מיד אחרי מלחמת העולם. אמריקה עוד הייתה אחוזה התפעלות מהניצחון. ספר שעל פניו נראה אנטי פטריוטי לא היה יכול להתקבל בהבנה באותם ימים. מאוחר יותר, אחרי מלחמת קוריאה ייוולד "מלכוד 22", ייכתב "ג'וני שב משדות הקרב" ויתקבלו בהבנה והצלחה אדירה אבל ווזלי של סרויאן הקדם את זמנו אך בו בעת יאפשר את הולדת האחרים מאוחר יותר. ואכן יש בכל הספרים שנכתבו אחרי הדים מספר זה, לא רק השפעה רעיונית. הספר תורגם כבר לעברית בשנות החמישים, תרגום נמלץ וארכאי כבר אז. כשהמתרגם לקח על עצמו לצנזר קטעים שלא נראו לו.

בתרגום הישן מופיע פיסקה:

"הסרג'נט שלנו שבאותם ימים שמו היה קקלוקוביץ' לאחר שהיה גוער בנו וצורח כמחצית השעה באוזנינו כדרכו מדי ערב בערבו, התפיח פתאום את שפתו התחתונה והבליטה החוצה כדרך שהיה רגיל לעשות כל אימת שניסה להיות זהיר בלשונו ובוחר מילותיו, אחר אמר, מפקד הפלוגה אמר לי להעיר באוזניכם על דבר שינוי בסדר היום. זה דבר מה בינינו לבין עצמנו- מחוץ לפרטיכל. הצבא אינו רוצה בהולכי רכיל. ואין אני רוצה שמישהו מכם ייכשל בדיבורים על מה ששמע פה. הירדם לסוף דעתי?"

הירדתם לסוף דעתו? מי הם הולכי הרכיל שהצבא אינו חפץ בהם? בתרגום החדש הכול מתבהר.

"ערב אחד, כשהסרג'נט שלנו באותם ימים, ששמו היה קאקלוקוביץ', צרח עלינו במשך חצי שעה, הוא שרבב את השפה התחתונה שלו קדימה, כמו בכל פעם שהוא ניסה לבחור את המלים שלו בזהירות.

הוא אמר, מפקד הפלוגה ביקש ממני לציין משהו שלא לציטוט. זה משהו ביני לביניכם. הצבא לא רוצה שום הומואים. אז אם מישהו מכם הומו, שייגש אלי אחרי המסדר הזה, כי מפקד הפלוגה אמר שזאת לא אשמתכם? הצבא פשוט לא מעוניין בכם, זה הכול. כולם קלטו את זה?"

הרעיונות בספר עשויים להראות לעתים כשטחיים. אך יש להבין שני דברים. הספר כתוב בלשונו של נער פשוט לחלוטין, לא מתוחכם ולא חכם גדול. הוא המספר והוא המביע את דעותיו בלשונו.

הספר שהוא מצחיק לעתים מלנכולי וסנטימנטלי, מעביר גלריית דמויות שפוגש ווזלי במשך השרות. אמריקה שיכורת הניצחון לא הייתה יכולה לבלוע את הפרי המוזר הזה. זה אולי לא הטוב שבספרים האנטי מלחמתיים והאנטי צבאיים, מהיותו הראשון בן זמננו הוא מהנה ומושך לב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן