אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ויהי בוקר / סייד קשוע


דן לחמן's picture

אחת לכמה שנים מתפרסם ספר בדיוני אפוקליפטי. אחד הראשונים והמפורסמים היה 1984 של ג'ורג' אורוול שעסק במוראות משטר טוטליטארי. אצלנו עמוס קינן כתב את " בדרך לעין חרוד" גם הוא על משטר טוטליטארי צבאי שהשתלט על המדינה. חמוטל שבתאי כתבה את 2020 שעסק בסגר ורדיפה שהמדינה רודפת חולי איידס. כל ספר משקף איזו חרדה קיומית של הרגע. כעת סייד קשוע, עיתונאי ידוע, כותב את האפוקליפסה שלו מתוך חרדת קיום של ערבי ישראלי החרד מהתפתחויות שכרגע נראות רק כמעט בדיוניות.

ויהי

ויהי בוקר / סייד קשוע. הוצאת כתר.

ויאמר מיד, סייד קשוע עשה את המעבר מכתיבה ז'ורנליסטית לספרותית בהצלחה גדולה. ככל שמתקדמים בקריאה מבינים יותר את הזעם שבו התקבל הספר כעל ידי קוראים ערביים. הוא איננו מנסה ליפות את חייהם ודרכי התנהלותם. תיאורו את חיי הכפר נראה אמין לחלוטין. אז אם להיות פטרנליסטי גזעני ומתנשא, כן, הערבי הצליח לכתוב ספר כל כך משכנע עד שבמציאות בהפסקת הקריאה בזמן החדשות חיכיתי לשמוע אם יש התפתחויות בכפרים הערביים.

הכול מתחיל בחזרה, חזרה הביתה. לחדר הילדות הישן, לזיכרון הקריעה מאותו חדר. המפגש עם מה שהיה צריך להיות זיכרון אבל נשכח וכבר מסתמן הריחוק מאביו. הערבי שחי בעיר היהודית, עיתונאי במקצועו שהולך ומתקשה לפרנס את משפחתו ונאלץ לחזור לכפר.

החזרה לכפר מעלה את כל צורת החיים הפנימית של הכפר. הנאמנות למדינה והיחס לערביי השטחים, שלהם בזים במקצת הערבים הישראלים.

הבית שבונה לו משפחתו הולך להיות מקלט תמידי ממנו לא ייצא. אין לו עניין להתערב בחיי הכפר. בית משלו במקום דירות שכורות בעיר הגדולה. ובבית "אפילו למכולת לא אצא, אני אשב לי בתוך הבית שלי ולא אגלה עניין בדבר. בקלות אני יכול להיעלם לסדר את החיים שלי כך שאיש לא ידע שחזרתי" כך הוא מרגיש. אלא שכבר רגע אחרי הוא נתקל בקבלן המסיים את הבניה עם הפועל הפלשתיני שלו. בטח למדת בגרמניה, אומר לו הקבלן. לא, עיתונות, אז עבדת אצל היהודים. ומוחמד הפועל הוא כמו אחי, אומר הקבלן. אני נותן לו את הבגדים הישנים שלי, ואני דואג לו, אתה יודע שגם אני יכול לשבת בבית סוהר אם יתפסו אותו נוסע באוטו שלי. אני מעסיק פצצה מתקתקת, טרוריסט, הוא צוחק.

אי אפשר לברוח ממציאות אחת לשנייה , ולא חשוב איפה אתה גר. הכפר הערבי. כל תיאור קטן מגלה צורת חיים ומנהגים שמי שאיננו ערבי לא מכיר למרות שהוא כאן בתוכנו. החיים שלהם עבורנו הם אקזוטיים כמו החיים האבוריג'יניים באוסטרליה שגם עליהם אנחנו לא יודעים כלום. אפילו השמות הפרטיים כשהם לא נגזרות של מוחמד מוכרים לישראלים פחות ונשמעים אקזוטיים ולא מכאן.

והכפר השתנה. "אני כבר לא מכיר את המקום הזה, אני מכיר מקום אחר שעונה על אותו שם... התחושה שאני חוזר למקום ישן מתערפלת, אני חוזר הביתה למקום חדש." אשתו שונאת את הכפר. היא מעדיפה לגור בעיר היהודית ומוכנה לסבול את הסיסמאות הקוראות לגירושה. מוות לערבים על הקיר יותר קל לשאת מחיים בכפר, חיי אישה ערביה קשים לה בכפר. יחסיו עם אשתו לא טובים, אמנם היא עובדת כמורה אך שונאת את הכפר שחזרו אליו בשל מגבלות כספיות, ולמעשה כרגע היא המפרנסת הראשית שלהם. הכפר שופע אלימות, כנופיות השתלטו על החיים, יריות בלילות. צריך ללמוד זהירות חדשה כדי לשרוד. כללי חיים חדשים, זה החלק המציאותי.

החלק הבדיוני של הספור מתחיל בבוקר אחד בו קמים תושבי הכפר לגלות שצהל סגר את הכפר הרמטית אין יוצא ואין בה ואיש לא יודע למה. הכפר מנותק מהעולם החיצוני. רשת הטלפונים, הן האלחוטיים והן הרגילים מושבתים. הכפר מנותק מחשמל כך שאין טלוויזיה ורדיו וכעיתונאי על סף פיטורים הוא לא יכול לטלפן למסור סיפור טוב שמתרחש מול עיניו.

בחדשות בטלוויזיה לא מזכירים את הסגר, אף אחד לא יודע על קיומו. לאחר יומיים מתחילה החרדה שאם הסגר הלא מוסבר ימשך יישארו בלי אוכל, כי הכפר צורך מצרכים ישראליים, לא יהיו מים וכל בתי השימוש בכפר יסתמו כי כל המשאבות משותקות באין חשמל.

באספה של ראשי המשפחות הגדולות מחליטים להקריב את הפועלים הזרים שהתמקמו בכפר, למרות שעדיין אף אחד לא ביקש אותם. בחדשות שאפשר עוד לשמוע ברדיו של המכונית לא מוזכר שום דבר, אלא שממהדורה למהדורה מכינים את דעת הקהל היהודית בזריעת אימים על הצפוי מהאוכלוסייה הערבית. המצב בכפר הולך ומחמיר. המזון אוזל וכך המים שזה גרוע יותר. אנשים גונבים שאריות מים מדודים על גגות. בלחץ הזה אלימות מתפרצת בקלות. ולפתע כמו שהתחיל המצור נגמר, החשמל חוזר והמים זורמים, רק בחדשות מגלים תושבי הכפר שנחתם הסכם שלום עם הפלסטינאים ומהיום והלאה הם חלק מהאדמות החוזרות להיות בשלטון פלסטין החדשה. חיים חדשים הולכים להתפתח, והצפי הוא לא לטובה.

ספר מאוד מרשים. שתיאור המציאות אוחז בקרביים ולא מרפה. וכעת אני יכול לקוות רק שלא כמו שאמר באיזה ראיון עיתונאי לא יעזוב את הארץ וימשיך לכתוב כאן. אין לנו יותר מדי סופרים טובים ובוודאי לא ערבים, מאז עזב אותנו אנטון שמאס.

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן