אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שיטות הרלבג לחיבור מחקרי


מתוך "מלחמת השם" לרלב"ג, ערוך ומבואר ע"י ד"ר אברהם בן עזרא כחלק מספר שבכתובים.דע כי הסידור בדברים מועיל מאוד להגיע המעיין לתכלית המכוון בדברים ההם, וזה אצלנו לשבע סיבות, קצתם על צד החיוב וזה אם מצד העניין. ומצד המעיין; אם מצד המעיין לבד וקצתם על צד היותר טוב וזה אם מצד העניין אם מצד המעיין אם מצד שניהם יחד.האחת כי יש שם עניינים, קודמת ידיעת קצתם בטבע לקצת ידיעת ההקדמות לידיעת התולדה המחויבת מהם, וזה אם בחכמה אחת ואם בשתי חכמות, כמו שהעניינים הלימודיים תקדם ידיעתם בטבע לעניינים הטבעיים, ואם הנושא האחד יותר כולל מן האחר, וזה כי הלימודיי יחקור בגשם מוחלט והטבעי יחקור גם כן בגשם מוחלט אלא שהוא יחקור בו מצד שהוא מתנועע ולזה היו בחכמה אחת עניינים קודמים קצתם לקצת בסדר ובטבע והיו קצת החכמות קודמות בסדר ובטבע לקצת וזה המין מן הקדימה מחויב מצד העניין והמעיין[1].

והשנית הקדמת העניינים הכוללים לעניינים המיוחדים, לפי שבזה הדרך תהיינה ההקדמות הלקוחות לאמת העניינים ההם ראשונות יינשאו נשואם על נושא מדרך מהו ולא יקרה בזה הכפל וזה המין מן הקדימה הוא כמו אמצעי בין מה שהוא מחויב משני הצדדים ומה שהוא על צד היותר טוב משני הצדדים ואם היה היותר מחויב משני הצדדים יותר ראוי[2].והשלישי כי המחבר הוא מבואר שלא יחבר לעצמו, אלא להשפיע לזולתו, ולזה ראוי לו שישים השתדלותו לסדר דבריו בדרך יגיע בה המעיין אל תכלית הכוונה בספר ההוא ומפני זה יחויב לו שיתחיל הלימוד בקל, ואם לא היה הקודם מודיע המתאחר בעצם וזה המין מן הקדימה הוא מצד העניין בעצמו על צד היותר טוב[3]. ומצד המעיין אשר לו הייתה הכוונה בחיבור הספר ההוא, הוא כמו מחויב וזה כי בזה ירגיל ויחנך עצמו בחכמה ההיא עד שישוב לו בזה הדרך הקשה קל. אבל המחברים אשר לא ינהגו כמו זה המנהג, אלא שהם מוסיפים העלם והסתר מצד סידורם בדבריהם, או לעומק לשונם, עד שישימו הדברים הקלים – קשים, הם מפסידים הכוונה אשר בעבורה יחבר כל מחבר, כי הם לא די שלא יועילו למעיין, אלא שיוסיפו על מבוכתו מבוכה. האלוהים, אם לא שתהיה כוונת המחבר להעלים מההמון המעיינים שלא יבינו דבריו אלא יחידים, להיות דבריו כשיובנו להמון – מזיקים. ואולם לפעמים יהיה זה לתחבולה מן המחבר וזה כי בשערו במום מאמריו או בחולשתם, יתקן להם לשונות עמוקים וצחים ויחבר להם עוד עניינים יבהילו המעיין הבהלה חזקה, עד שיסתיר זה ממנו מה שבמאמרים ההם מן המום או מן החולשה במה שהוטרד עיונו בהבנת הלשונות ההם והעניינים עם מה ששם בהם המחבר מן ההעלם ומשיכת הלבבות למה שירצהו מבהילים אותם, אבל אנחנו כוונתנו בזה הספר הפך הכוונה ההיא וזה שאנחנו נרצה שנשים הרחבת לשוננו ובאורו וטוב הסידור כוונתנו למעיין מבוארת עם עומקה, לא שיסתיר ממנו עומק הלשון ורוע סידור העניינים מום הכוונה וחולשתה[4].

ולזאת הסיבה לא השתמשנו בו במליצות נאות ובלשונות עמוקים, כי די בעומק הכוונה בו עם יושר הסידור והלשון המבואר, לא שיצורף אליו גם כן עומק הלשון ורוע הסידור. והרביעית כי המחבר כאשר יחויב לו הדיבור בעניינים חלוקים, בלתי מודעים קצתם לקצת, והיה לעניינים ההם סידור מה במציאות או בטבע, בקדימת האחד לשניים, והמשולש למרובע, ראוי שינהיג בסידור הדברים ההם הסידור אשר להם במציאות. וזה יהיה סיבה גם כן שלא ישמיט מהם דבר מן המחבר, ושיהיו מקומות דרושי המספר יותר ידועים, וזה המין מן הקדימה הוא מצד העניין והמעיין על צד היותר טוב[5]. והחמישית כי המחבר פעמים יצטרך להקדמה אחת לבאר ממנה עניינים חלוקים וכאשר הזדמן שיהיה הראות אמיתת ההקדמה ההיא יותר קל ויותר נגלה בעניין אחד מן העניינים ההם מזולתו, ראוי למחבר שיקדים העניין ההוא מזה הצד ואם היה אפשר בו שיהיה יותר קשה משאר העניינים מצד אחר וזה המין מן הקדימה הוא כמו מחויב מצד המעיין[6]. והשישית שבאשר יחויב באימות עניין מן העניינים קיום חלק מחלקי הסותר וביטול סותרו, ראוי שיקדים המחבר ביטול הסותר לקיום החלק אשר יקיימהו, כשיהיה אפשר לו זה, כמו שיחויב לרופא שישתדל להסיר החולי קודם הקנותו מזג הבריאות[7]. והשביעית שהמחבר כאשר יראה בדבריו ביאור עניינים אשר הם זרים למעיין בהם מצד דעות מה שהורגל בהם וגדל עליהן, עד שיקוץ בדבריו[8], ואם לא ימצא בהם סתירה מדרך העיון ויהיה זה סיבה להימנע ממנו השגה במה שכלל אותו הספר ההוא[9], ראוי לו שיסדר דבריו בדרך יאות מה שיאמרהו אל המעיין וזה יהיה ממנו בהקדימו העניינים אשר בהם לו יותר מעט מהזרות, וכן ידרשהו מעט מעט מהסתפח בנחלתו עד שלא יביאהו מה שהוטבע בו מהדעות ההם[10], להימנע ממנו האמת במבוקש ההוא[11], וזהו מן התחבולות הטובות אשר יעשו כמוה רופאי הגופים והנפשות והיא הכרחית להם מאוד מצד תבונת החולה. וכן תחויב למחבר מצד תבונת המעיין בעיון ההוא אשר הוא חולי מה, והוא בלתי מרגיש בו, אבל יחשבהו בריאות, לזה לא יאות לו קיבול העניינים הרפואיים, גם לא יישמע לרופא.והחולה שזה דרכו יחויב שיעתיקוהו אל העניינים הרפואיים מעט עד שלא יהיה מרגיש בהם הרגש חזק ולזה כאשר יראה המחבר דעות במעיין, אפשר יאמת הוא הפכם הנה יחויב שיעקרם ממנו מדרגה אחר מדרגה ולפי שזה בלתי אפשר ממנו אלא ברצונו, כי אין לו תחבולה להכריחו על זה בכוח הזרוע, והוא לא ירצה עקירתם ממנו בשום פנים, הנה ראוי למחבר שישתמש בעקירת השורשים ההם בכל הסיבות אשר אפשר לו עקירתם ממנו בצד שלא ירגיש בו הרגש זק עד שיסור חוליו ויירפא[12]. --------------------------------------------------------------------------------[1] _ הרלב"ג מתווה שני כללים בחקירה העיונית, והם: א. קדימת ידיעת הנושא הכללי מידיעת הנושא הפחות כללי שהוא חלק מהנושא הכללי. ב. קודמת ידיעת העניין, מידיעת מה שנובע ממנו.[2] _ הכלל הוא כי מה שנובע [מחויב] יותר ראוי ממה שעדיף; במחקר העיוני, דרגת ההסקה על פי מה שמחויב שיתקבל, גבוהה יותר מדרגת ההסקה שמהותה בחירה של האפשרות היותר טובה מבין האפשרויות הקיימות.[3] _ הכלל המובא לעיל הוא שהמחבר, הכותב את חקירתו לא לעצמו אלא לזולתו, ראוי שיבאר את דבריו מן הקל אל הקשה, ואולם, כלל זה יתבטל אל מול המקרה בו פרט א' נובע מפרט ב', כי אז יש לבאר את פרט א' תחילה, גם הם הוא קשה מפרט ב'.[4] _ הרלב"ג מבקר מחברים המסתירים מום או חולשת הדעת שבחיבוריהם על ידי שימוש בלשון בלתי מובנת מתוך מגמה שהמעיין יתמקד בניסיון הבנת הכתוב ולא במהות הפגומה שבתוכן המאמר.[5] _ הרלב"ג מציע למחבר הדן בסוגיות מציאותיות [עובדתיות] ו/או טבעיות [על פי מדעי הטבע], שלא יקדים המאוחר למוקדם אלא ישמור על הסדר הטבעי המקובל בחיבורו ככל שסדר זה טבוע במציאות או בטבע. העצה הזו טובה להבהרת הנושא ["מצד העניין"] כמו גם להבנת המעיין ["מצד המעיין"].[6] _ הרלב"ג אומר ועושה כך בהקדמתו זו, לספר למלחמות השם – כאן הוא כולל ביאור עקרוני ודיון מוקדם בשאלה שבמחלוקת בינו לבין הרמב"ם, בעניין בריאת העולם.[7] _ לפי עצת הרלב"ג למחבר, יקדים הסרה וביטול הסתירה העומדים למכשול לגבי נושא מסוים, ורק לאחר מכן יתמקד בהבהרת הנושא כמו רופא המקדים ביטול החולי לאורח חיים של בריאות.[8] _ של המחבר.[9] _ אף אם המעיין לא ימצא סתירה בדברי המחבר, הוא עלול לקוץ בהם בגלל היות הדברים זרים להרגלי החשיבה שלו ולדעות הרווחות; למצב זה הרלב"ג מתייחס בהמשך דבריו.[10] _ עד שלא ייגרם לו קיבעון של חשיבה בדעות שהיה רגיל להן...[11] _ ...לידי הימנעות ההבנה של הדעה החדשה, הנכונה.[12] _ הרלב"ג מתייחס אל מחזיק בדעה קדומה מתוך הרגל, כמו אל חולה הטעון ריפוי, ומסביר כי המחבר יוכל לשכנע את המעיין [המחזיק בדעה קדומה שאינה אמת] לא על ידי הטחת הדעה הנכונה בפניו בבת אחת, אלא בזהירות ובהדרגה, על ידי תחבולות; תחילה הבהרת העניינים שיש בהם אך מעט מן הזרות למעיין, וכך הלאה מהקל לקשה, כדי לרכוש אמונו של המעיין אט אט. כך נוהג גם רופא כלפי חולה בגוף או בנפש. הרופא צריך לרכוש את אמון החולה בהדרגה כדי שהחולה ייאות לקבל את העצות הרפואיות ואת התרופות של הרופא. לא ניתן לאלץ לא את החולה, ולא את המעיין, בכוח הזרוע.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אברהם בן עזרא