אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ציוויליזציה, דמוקרטיה ועתיד המערכת הבינלאומית


בשנת 2003 שוחחו סמואל הנטינגטון (huntington) ואנטוני גידנס (giddens), שני חוקרים ידועים של היחסים הבינלאומיים, על עתיד המערכת הבינלאומית. הנושא נידון בשני הקשרים הנראים חשובים ביותר בשנים האחרונות: הפער התרבותי-דתי בין מדינות אירופה לארצות הברית והיחס בין דמוקרטיה לאיסלאם. כאן מוצעות לקוראים מספר הערות לגבי מה שנאמר על-ידי שני המלומדים.

על ההבדלים בין אירופה לארצות הברית השמיע סמואל הנטינגטון את ההערכה הבאה:

samuel huntington

ברור שיש הרבה משותף בין אירופה למערב [ארצות הברית, מ.ק.] אך יש הבדל אחד שהוא אכן חשוב: ארצות הברית היא מדינה רווית דתיות [ואילו] מדינות אירופיות הן חילוניות. אנחנו [האמריקאים] עדיין אחד העמים הדתיים בעולם...

על תפקידו של המוסר בתרבות האמריקאית אמר הנטינגטון:

אנחנו [האמריקאים] נוטים להגדיר סוגיות במונחים של טוב ורע – יותר מהאירופים – ונטייה זוהגיעה בוודאי לשיא ב[תקופת] הממשל הנוכחי.

הבחנות אלה עשויות להיות נכונות, אך לא ברור כיצד תכונות כמו דתיות ומוסריות משפיעות על עיצוב המדיניות האמריקאית על הזירה הבינלאומית. הרטוריקה של הנשיא ושל פקידי הממשל יכולה להשתנות בעקבות התגברות הרגש הדתי בציבור הרחב. אך ספק אם המהלכים הריאליים במדיניות חוץ יושפעו מכך. קשה להניח שארצות הברית תיזום מהלך מדיני או תפתח במלחמה מטעמי דת ומוסר. ייתכן שדעת הקהל המושפעת מעמדה מוסרית כלשהי תגרום להצנעת מהלכים מסוימים כפי ששנאת איראן שנוצרה בעקבות חטיפת הדיפלומטים האמריקאים ב-1979 ובעקבות הפיגועים שבוצעו על-ידי השיעים נגד מטרות מערביות באמצע שנות ה-80 לא אפשרה לממשל רייגן לתמוך בגלוי באיראןולהזרים לה נשק במלחמתה נגד עיראק. אך ברור שלא יהיה בכוחה של דעת קהל לעצב סופית את מדיניות החוץ ולגבור על השיקולים הפרגמטיים והקרים של הממשל.

anthony giddens

גם כאשר עברו לדון בנושא יחסי הדמוקרטיה והאיסלאם השמיעו שני האישים דברים שנויים במחלקות. שניהם הסכימו באופן כללי על כך שהדמוקרטיה היא תופעה מערבית במהותה ושהדמוקרטיזציה היא תהליך של הפצת הערכים המערביים בעולם הלא-מערבי. הוויכוח נוצר סביב הסיכוי להצלחת התהליך. הנטינגטון טען שאף על פי שעל המערב לתמוך בדמוקרטיזציה של העולם המוסלמי, לא כדאי לזרז את התהליך ולהשליט במרץ רב מדי את הדמוקרטיה על העמים הלא-מערביים. לעומתו, גידנס העריך שלדמוקרטיה בקרב עמי האיסלאם סיכויים גבוהים, וניסה להמחיש זאת בין השאר באמירה זו:

יחסית לעולם המוסלמי, מדינות כמו מלזיה, בנגלדש, תורכיה ואינדונזיה הן דמוקרטיות בהתהוות. אין זה ברור כלל שגישתן היא בהכרח בלתי-ניתנת ליישוב עם המערב.

ניתן בהחלט לתמוה על הדברים האלה. ייתכן שהמשטרים האמורים מקיימים קשרים תקינים עם המערב, אך האם עובדה זו הופכת אותם לדמוקרטיים? המשטר החילוני והידידותי למערב בתורכיה מקוים בכוח הזרוע כבר יותר מ-80 שנה, והוא עבר מספר ניסיונות הפיכה שסוכלו על-ידי הצבא. הפעילות האסלאמית והארגונים הדתיים נמצאים מחוץ לחוק, וקשה לאמוד את מידת התמיכה הציבורית ברעיון המדינה האסלאמית שלא הועמד לבחירה מאז ימי אטאטורק. אינדונזיה נשלטה על-ידי דיקטטור אחד במשך 32 שנה. הבחירות הדמוקרטיות הראשונות נערכו שם רק לפני שנתיים. המדינה סובלת מפיצולים אתניים פנימיים חריפים ביותר, והאיסלאם הקיצוני זוכה לפופולריות רבה. מלזיה סובלת אף היא מהבדלים אתניים ודתיים עצומים בין סינים, הודים, מוסלמים ואחרים. בבנגלדש בוטל המשטר הצבאי ב-1990, אחרי 20 שנות קיום. האלימות הפוליטית והבין-שבטית משתוללת ללא-הרף, המושג "זכויות האדם" כלל לא מוכר. יש להדגיש בהקשר הדיון בטיב המשטרים הצפויים להיווצר במדינות אלה בעתיד, שאף אחת מהמדינות לא מקיימת תקשורת חופשית, ומעניין שדווקא במלזיה חוקי הצנזורה הם מן הקשוחים בעולם. ייתכן שבעתיד הקרוב מצבן של ארבע מדינות אלה ישתפר, אך בינתיים ניתן לקרוא אותן "דמוקרטיות בהתהוות" רק בהתקף עז של אופטימיות.

מסגד מאסג'יד איסטיקלאל בג'קרטה, אינודנזיה

אופטימיות ראויה לציון לא פחות גילה גידנס כאשר דיבר על בעיית חוסר הלגיטימציה של הערכים המערביים בעולם השלישי בכלל והמוסלמי בפרט. לשאלה, איך להשיג לגיטימציה זו, הוא ענה:

אני חושב, פשוט מאוד, באמצעות נהלים: נהלים ללא משוא פנים שייאכפו על-ידי כולם. זו הסיבה מדוע ארגון הסחר העולמי הוא חשוב במיוחד. זהו ארגון המתנהל תחת נהלים, והעובדה שסין הצטרפה וטייוואן הצטרפה ורוסיה מסמנת שהיא נכונה לעשות כן היא מאוד חשובה.

זו בהחלט מגמה חשובה, אלא שהיא תוצאה של אינטרסים כלכליים של הממשלות, לא של מגמת ההשלמה וההתקרבות בין העמים והציוויליזציות השונים. הממשלות עשויות להתקרב זו אל זו על פי האינטרס הרגעי או להתרחק זו מזו. כדוגמא מצוינת לכך יכולה לשמש ההתנהלות הישראלית-מצרית מאז חתימת הסכם השלום. ברמה הרשמית היו בין הממשלות תקופות של חום וצינה, אך על ההשלמה בין העמים ואימוץ הערכים הליברליים על-ידי מצרים אין מה לדבר. כמו כן, יש סכנה שאם הארגונים הבינלאומיים יכללו מדינות רבות מדי, הם יהפכו לבמות של סכסוכים וותיקים ומושרשים. במקום לפתור משברים, הארגונים ייצרו יותר מחלוקות שיתנהלו בעוצמה גבוהה יותר בשל הבמה הבינלאומית הגבוהה. בנקודה זו דווקא הנטינגטון הפגין גישה מציאותית יותר כאשר אמר שהוא יכול לחשוב על מספר מודלים לפתרון המשברים הבינלאומיים דרך מוסדות המשותפים לכל המדינות, אך לאף מודל כזה אין סיכוי להתקבל.

קשה להסכים או לא להסכים חד-משמעית עם דבריו של אחד החוקרים, מה גם שהדברים לא נועדו להציג משנה סדורה כלשהי. אך בסיכומו של הדיון נראה שהנטינגטון מציאותי יותר מגידנס ומסויג יותר לגבי סיכוייה של הדמוקרטיה בעולם הלא-מערבי.

* "two wests," npq, fall 2003. pp. 37-43

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מיכאל קוגן