אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הנסיגה ממוסקבה: סיפורה של זוגיות שבירה / הבימה.


התמונה של דן לחמן

הנסיגה ממוסקבה שבשם המחזה היא נסיגתו של צבא נפוליון בשלג הקשה ב1812. אדוארד מורה להיסטוריה מתעניין מאוד במסע הנסיגה הזה. הוא קורא יומני חיילים שהשתתפו. הנסיגה הופכת להיות סמל למצב המשפחתי של אדוארד ואשתו. היא, אליס, עובדת כבר זמן רב על אנתולוגיית שירה אנגלית. הם נשואים כבר שלושים וארבע שנים ויש להם בן בן שלושים ושלוש, ג'יימי. אלו הדמויות במחזה הקאמרי הקטן של ויליאם ניקולסון האנגלי.

אליס אישה סוערת בתוכה ובגילה עדיין מחפש משמעות וטעם בחיים. יש בה צורך עז לחוש עדיין נאהבת. דבר שבעלה מונע ממנה. ואם אדוארד נראה כמורה אנגלי יבש מסתבר אחר כך שאין תוכו כברו. יש לו סערות נפש משלו. אליס התוקפנית מסתערת עליו לכל אורך חייהם והוא מגן על עצמו. היא כבשה אותו בכוח בנעוריהם וכעת הוא נמצא בשלבי נסיגה ממנה.

סיטואצית נישואין המזכירה במרוחק את הצמד ג'ורג' ומרתה ב"מי מפחד מווירגיניה וולף". אלא שהמחזה האנגלי כולו ריאלי ומתקיים באווירה אנגלית שקטה ומתורבתת והזרמים הקשים כולם מתחת לפני השטח.

מי שנקרע ביניהם הוא בנם שגם הוא בגילו לא מצליח למצוא לו זוגיות משלו ולמצוא ולהתחייב לקשר. השפעת ההורים. בערב יום הנישואין הזה מודיע אדוארד לאליס שהוא עוזב אותה, יש לו אהבה אחרת, אישה פחות תובענית. כזאת הנהנת לראות אותו פותר תשבצים וגם עוזרת לו. שזה התחביב מאחוריו הוא מסתתר מאליס מזה שנים רבות.

שלושה אנשים על הבמה. שנים שלושה מקומות התרחשות. הכל גלוי ופתוח לעין הצופים. אני מצטער שדדי ברון, שזו ההצגה הראשונה שאני רואה בביומה לא הצליחה ליצור על הבמה הצגה מרגשת באמת.

היא כן הצליחה להדריך את השחקנים ולהוציא מהם את המיטב. גילה אלמגור כבר מזמן לא שיחקה משחק שקט מופנם " אנדרסטייטמני" שכזה והיא שוברת לב בדרמה האישית שהיא עוברת כאישה נעזבת.

אחרי "ארטון" הפואטי הכמעט טנסי וויליאמס הישראלי הו שיחקה ישראליות מסוג סמלי כמעט משחקת אחרי זמן רב דמות מודרנית לחלוטין. אישה בת ימינו שחייה נראים כשקטים ובטוחים עד שמתפוצצת הפצצה בפניה. היא מצליחה במבט, במחווה, הפעם בלי שום זעקה כמעט מתבקשת להמחיש את האישה האנגלייה מאוד אך הסוערת בתוכה. עוד הישג נדיר לגלרית הדמויות שלה בשנים האחרונות.

אלכס פלג נראה ונשמע בדיוק כמו מורה אנגלי, מכונס בעצמו, כמעט שאינו זז ולכאורה אינו מניע שריר בפניו, תפקיד מעוצב למופת עד כי שוכחים לרגע מי הוא וכמה נחנו מכירים את דמותו הבימתית. שחקן משובח באמת. ישי גולן טוב המראה הוא הצלע החלשה יותר. יש בו משהו מנותק מעט שאיננו מצליח להעביר את הרגשות הקורעים אותו ולכן כמה מעמדים במחזה הקשורים לדמותו מצוירים בקו דק מדי, ניתנים להבנה מתוך הסיטואציה אך חסרים ממד רגשי מצדו.

דדי ברון התפתתה כנראה לאפשרות שנתנה לה אילאיל אירם התפאורנית עם אפשרות שבה קומקום אמיתי רותח באמת (רואים את האדים) ואת העובדה שבברז הכיור נוזלים מים אמיתיים ולכן היא שולחת כל הזמן את הזוג לעשות תה ולרחוץ כלים. גם אם זה כתוב במחזה על הבמה זה מתחיל ליגע אחרי הפעם השלישית. היא לא הצליחה ליצור אווירה כזאת שהמחזה יגרום להתרגשות אמיתית. את ההתרגשות גורמים השחקנים, אך בהצגה חסר ממד שיאחד את האווירה הדרמה והמשחק. אני בטוח שבלונדון אנשים יצאו שבורי לב מהמחזה. זה מחזה די קשה למרות השקט בו הוא מבוצע. זוגות נשואים יוכלו לראות בו אולי את חייהם, צעירים לא כל כך יתחברו כי חסרה מידה של רגשיות. ובכל זאת, רק בשביל לראות שני שחקנים כאלה על הבמה שווה לראות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר