אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ארטון מחזה מאת אהרון עזרא


התמונה של דן לחמן

אין ספק שאהרון עזרא הוא קול חדש מדהים ומהפנט בכתיבה התיאטרלית שלנו. מחזהו הראשון עולה בימים אלו בהבימה. אם נדמה היה לרגע שהעברית כבר הגיעה לשיאה בשפתו של נסים אלוני ואין מקום אחר ללכת אליו בשפה התיאטרלית, בא מחזהו של עזרא ומוליך אותנו בשבילים חדשים. שפה חדשה, תחביר עברי חדש, שונה, לא סלנג של עדה אלא שפה אחרת. גבוהה במוזרות שלה המאפיינת דווקא חתך של משפחה במעמד סוציולוגי נמוך. השפה היא אולי הדבר הראשון המושך את הלב, אך המחזה כולו מותיר את הצופה חסר נשימה. מחזה שהוא רב שכבתי, פיוטי, ומלא דימויים לכל אורכו. הסיפור לכאורה פשוט. משפחה קטנה, אמא זקנה בתה המזדקנת ובעלה. ושני צעירים אח ואחות המאוהבים אחד בשני. כשמצד אחד הסבתא האוהבת את הנכד ומעלימה עין מגלוי העריות ותומכת באהבה של נכד. האב שמסרב לראות מה קורה מול עיניו והאם, היחידה שנלחמת בבן ובגלוי העריות המתרחש מול עיניה. מערכת משפחתית מיוסרת. הרגשות השוצפים בתוכו מעובדים על ידי השפה המיוחדת. צורה הגורמת הן לניכור והן להזדהות האהבה האסורה מצד אחד והמערכת הפנים משפחתית הנוגעת ללב מצד שני חוברים יחד למעשה סריגה מעודנת. הצופה עסוק בלקלוט את המלים, את השפה האחרת, לא להפסיד מלה ודימוי אך נסחף בה בעת לתוך המערבולת הרגשית של החיים שלפניו.

תוך כדי התפתחות העלילה מבינים שהמחזה הוא מחזה ההולך ונכתב לעינינו והופך להיות הצגה בתוך הצגה, מחזה על מחזה. ואין אתה יודע אם אתה רואה את המחזה שכותב ארטון או את "האמת" המציאותית עליה יכתוב בעתיד את המחזה. המחזה מגיע לשיאו התמטי במונולוג האחרון של אבי המשפחה בו הוא מדבר על האפשרות שהמחזה שהבן כותב על משפחתו יוצג בתיאטרון. במונולוג המסיים, המזכיר בעוצמתו שורה של מונולוגים גדולים הוא שואל את הסבתא, את קהל הצופים, האם השחקנים ישחקו אותנו באמת, בתיאטרון, האם הקהל ידע ויבין מי אנחנו באמת. מה כאב לנו. והמחזה כמו אצל פירנדלו, מערב את החיים עם הבמה, את המציאות והאמנות המשקפת אותה. אסוציאטיבית נזכרתי במונולוג הגדול של שיילוק, אך גם בסיום כמה ממחזותיו של צ'כוב ובלי ספק המונולוג המסיים את הערב אימפרוביזציה ושש נפשות מחפשות מחבר של פירנדלו. אך יותר מכולם הוא מזכיר את טנסי ויליאמס במיטבו. גם התעסקות בצדדים אפלים והן שפה פיוטית מיוחדת במינה. ולא זה לא העתק, זו רק אסוציאציה המביאה את רוחו הגדולה של התיאטרון אל המחזה הזה. כל מה שטנסי ויליאמס עשה לתיאטרון האמריקאי עושה עזרא למחזאות עברית חדשה.

שלושה שחקנים מבוגרים מהווים אנסמבל שלעתים רחוקות מצליח להעביר רוח אחדות והשלמה של צוות כמו בהצגה הזאת. רבקה גור כמאמנה הסבתא נפלאה בכוח שלה. המקריבה את ציווי האסור על מזבח אהבתה לנכדה. שולטת בביתה ובנכדיה. אישה המאמינה באלוהים בכל ליבה אך מוצאת לה צידוקים לקבל את האהבה האסורה ולא רק לקבל אלא לדחוף את הצעירים אחד לזרועות השני. גילה אלמגור כבדאלה, בתה של מאמנה. להגיד שגילה נפלאה זה להגיד מעט. מזמן לא עשתה תפקיד מורכב של כאב וערמומיות. גילה לא נפלה למלכודת לשחק עוד אחת מהנשים המזרחיות אותן היא מכירה מתפקידיה הקולנועיים. תפקיד שהיה יכול בקלות ליפול למלכודת היסטרית צעקנית משוחקת על ידי אלמגור באיפוק מרבי. שתיקות מרהיבות ומונולוגים קורעי לב של אישה עממית, תאבת חיים אך מתוסכלת. ואהרון אלמוג כמנו, בעלה של באדלה. איזו דמות מושלמת הוא מציג של גבר טווסי נרקיסיסטי אקסביציוניסטי וחולני שלא רואה את המתרחש מסביבו וחי רק את חייו הקטנים, עד למונולוג הסיום המהמם שלו.

תומר בן דוד משחק את ארטון ושיר אדלסון את הופי אחותו. אורטון הוא גבר צעיר ושתקן שעיקר הבעתו בכתיבת המחזה. לבו נשבר מול האפשרות שאחותו תינשא למאהב מהעבר. הפי הבת, נקרעת בין רצונה בחיים טובים יותר ואהבתו של אחיה. הצעירים הם הדור החדש האחר. אלא שזה דור הנושא זרעים של רגשות אסורים בתוך עולם של משפחה פרימיטיבית לכאורה. האב למשל, אינו יודע קרוא וכתוב. לשני הצעירים יש תפקידים שהם כפויי טובה. הכול מתרחש סביבם. הם לכאורה הגיבורים אך למעשה יש להם מעט מדי מה לעשות. לצערי הם נמצאים בצילם של שלושת המבוגרים. שלהם נכתבו התפקידים העסיסיים יותר ובעלי אפיונים חריפים. קשה להיות צעיר מאוהב על הבמה וזהו. לו הייתה להם נוכחות אישית גדולה יותר יתכן שהמחזה היה מגיע לגבהים טרגיים גדולים יותר. אך הם ממלאים את מה שהכתיב להם המחזאי על הצד הטוב ביותר.

רוני ניניו ביים את המחזה בתנופה וקצב זורם. טוב עשה שלא הכתיב לשחקנים שלו לסגל לעצמם מבטא מזרחי עדתי. כך שמצד אחד ישנה השפה שהייתה יכולה לגעת בעדתי אלא שהמשחק במבטא יומיומי מעביר את המשפחה הזו לכל מקום, לא סוגר אותם בגטו אלא הופך אותם לשל כולם. התפאורה של איתן לוי לא מסגירה גם היא לא מקום ולא זהות מיוחדת ומשרתת היטב את רוח המחזה, המוצג אגב בנשימה אחת ללא הפסקה. הצגה שהיא חוויה רגשית גדולה. חגיגה של גלוי של מחזאי חדש. אי אפשר שלא לצאת נסער הן מהמחזה והן מהביצוע.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן