אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרהורים על דעיכתה של אימפריה


התמונה של נח שמיר

לפני כחודש נשאלה השאלה, בפורום תרבות, "מי קרא את הספר המרגיז — נפילתה של אימפריה (ארה"ב)". את הספר (ששמו בעצם אחר) לא קראתי (וגם לא רבים אחרים, לפי המספר הדל של התגובות), ולפי המובאות ממנו אני כנראה לא מסכים עם מרב תוכנו, אבל השאלה העירה בתוכי מיתר רדום. מזה כשלוש שנים אני טוען שהאימפריה האמריקאית נמצאת בתהליך איטי של דעיכה, באספקטים שונים. ולמה זה התחלתי לטעון את טענתי הנ"ל לפני כשלוש שנים? הכל בגלל מעשה בטלפון. אח"כ באו סימנים נוספים שאפרטם בהמשך.

אני בא ויוצא בארה"ב 25 שנה, כולל כמה שנות שבתון בהן הייתי תושב, ומעולם לא נתקלתי בשסע גדול כל כך, מאד מוגדר מבחינת חתך האוכלוסיות, בחברה האמריקאית. הדבר דומה בהחלט לשסע אצלנו בין ימין ושמאל, אלא שבישראל, לנוכח הבעיות הקיומיות והתוצאות הרות האסון שפתרון מוטעה יכול להביא (כל צד ופתרונו) הדבר מובן. לא כן במדינת שפע, שהיא מעצמת העל היחידה בעולם ואינה עומדת בפני בעיה קיומית כלשהי. השנאה הבוז והלעג לנשיא בוש וכל מה שהוא מייצג, באוניברסיטאות ובחוגי המשכילים, היא ללא תקדים.

אני יודע שבכתיבת דברים אלה אני לוקח סיכון מחושב. אין לי ספק שבריגדיר גנרל קג'טי נגהי, עבורו ארצות הברית היא התגלמות הטוב והקדמה וכל ביקורת עליה זוכה מעטו לנזיפה נמרצת, יגייס את צבאו המונגולי האדיר ויתקוף אותי חזיתית (ואולי גם מהאגף). אבל החיים משעממים בלי לקחת סיכונים ואני מצפה בעניין לקרב הגדול.

אני לא סוציולוג, לא איש מדעי המדינה ואפילו לא כלכלן ולמרות זאת הנושאים שאני מדבר עליהם כאן, בצורה לא מקצועית, הם מהתחומים האלה. לכן, אין לי יומרה לקבוע נחרצות שאוסף הדברים עליהם אני מספר כאן, שאת כולם חוויתי אישית, או קראתי ושמעתי עליהם, יגרמו לירידת האימפריה האמריקאית מגדולתה. קשה לתת מדד כמותי לגורמים לדעיכה או נפילה של מעצמה, אבל בהנחה שכל ישות היא אוסף הביצועים וההתנהלויות של פרטיה ומרכיביה, הסימנים עליהם מסופר כאן אינם מנבאים טובות.

מעשה בטלפון

היתה תקווה שלאחר נצחונו המשכנע יעשה הנשיא מאמץ לאחות את הקרעים ולקרב לבבות באקטים דקלרטיביים או במינויים מקרב הדמוקרטים (כמו שעשו נשיאים לפניו), אבל זה לא קרה.

פני עשרים וחמש שנים יצאתי לשנת השבתון הראשונה שלי, ביוסטון, טקסס. הימים ימי טרום "בזק" שבהם חיכו לטלפון בארצנו הקטנה בין 3 (לפרוטקציונרים) ו-12 שנים. ביום הגעתנו ביוסטון לדירה השכורה הייתי בפניקה. מה יהיה בעניין הטלפון. הנחתי שאם העניין דומה (ואפילו משופר) לישראל, אין כל סיכוי שאזכה לטלפון בדירה בזמן סביר. מה עושים? טלפנתי (משכנים) לחברת הטלפונים (אז היתה רק אחת). "מדבר דר' שמיר" אמרתי, מקווה שיחשבו אותי לרופא. "אני זקוק לטלפון בדחיפות בדירתי החדשה". "אם זה דחוף, דר' שמיר" ענה לי הקול בצד השני ,"הטכנאי שלנו יבוא להתקין את הטלפון אחר הצהריים. אם זה יכול לחכות עד מחר בבוקר, זה בהחלט יקל עלינו". "טוב, זה לא עד כדי כך דחוף" עניתי בהקלה ובתדהמה.

למה אני מספר את הסיפור הזה? כיון שלפני פחות משלוש שנים יצאתי לשנת שבתון (הרביעית שלי בצפון אמריקה) בסיאטל הצפונית ושאלת ההתארגנות בנושא הטלפון שוב היתה על הפרק. עכשיו כבר ידעתי שאפשר לקבל טלפון מהר, אפילו בארצנו הקטנטונת, כך שלא הייתי מודאג ביותר. יתרה מזאת, התארגנתי (עוד בארץ) דרך אתר האינטרנט של החברה המובילה והזמנתי (בתשלום מראש) התקנת טלפון (יחד עם כבלים ואינטרנט) יום לאחר כניסתי לכתובת הדירה השכורה, שאותה קיבלתי מראש. רצה הגורל והחברה המשכירה החליטה לתת לי דירה זהה, באותו הקומפלקס, דלת ליד זו שהיתה מיועדת לי מלכתחילה. זאת כיון שהדירה המקורית לא שופצה בזמן. שינוי זה הוביל גם לשינוי מ"דירה מס. 1" ל"דירה מס. 2", באותה הכתובת. ביום הכניסה לדירה, טלפנתי (שוב משכנים) לחברה והסברתי שכשהטכנאי יגיע, אני מבקש שיקיש על דלת מספר 2 במקום על זו של מספר 1. "אי אפשר" ענו לי בצד השני." אתה חייב להתחיל את כל ההזמנה מהתחלה" "בסדר" עניתי, בהנחה שזה רק פורמליזם. "רשמו נא את ההזמנה החדשה ואמרו לטכנאי לבוא לדירה מס. 2" "זה לא עובד כך, אדוני" אמרו לי. "הזמנה חדשה נכנסת לתור מחדש. תצטרך לחכות שבועיים". "עזבו הזמנה חדשה" ניסיתי, מפעיל את האלתור הישראלי הנודע. "אני אתלה על דלת מס. 1 פתק שיפנה את הטכנאי למס. 2". "מצטער, אדוני" ענה הקול בנימוס "אתה רוצה טלפון? רק דרך הזמנה חדשה". וזה לקח שבועיים. גם המתחרים לא היו מהירים יותר.

למותר לציין שבחזרתי ארצה הותקן הטלפון בביתי תוך פחות משבוע.

סיפורים דומים על חוסר יעילות, קיבעון מחשבתי ונוקשות שאת פרטיהם איני זוכר שמעתי מחברים ומכרים לא מעטים בארצות הברית בשנים האחרונות ובכל המקרים הוזכר שזה גרוע ממה שהיה כמה שנים לפני כן. משהו הולך ונרקב בממלכת דנמרק.

חברה שסועה ומפולגת

אני בא ויוצא בארה"ב 25 שנה, כולל כמה שנות שבתון בהן הייתי תושב, ומעולם לא נתקלתי בשסע גדול כל כך, מאד מוגדר מבחינת חתך האוכלוסיות, בחברה האמריקאית. הדבר דומה בהחלט לשסע אצלנו בין ימין ושמאל, אלא שבישראל, לנוכח הבעיות הקיומיות והתוצאות הרות האסון שפתרון מוטעה יכול להביא (כל צד ופתרונו) הדבר מובן. לא כן במדינת שפע, שהיא מעצמת העל היחידה בעולם ואינה עומדת בפני בעיה קיומית כלשהי. השנאה הבוז והלעג לנשיא בוש וכל מה שהוא מייצג, באוניברסיטאות ובחוגי המשכילים, היא ללא תקדים. ההרגשה שסמוקי העורף (rednecks) הדביליים ונשיאם השתלטו על המדינה ועושים בה כרצונם ותחושת חוסר האונים הנובעת מכך מושמעת בריש גלי ונתקלתי בה לא אחת בביקורי האחרון באוניברסיטאות בארה"ב. היתה תקווה שלאחר נצחונו המשכנע יעשה הנשיא מאמץ לאחות את הקרעים ולקרב לבבות באקטים דקלרטיביים או במינויים מקרב הדמוקרטים (כמו שעשו נשיאים לפניו), אבל זה לא קרה. ייתכן שהבוז והלעג הגלויים הם מעליבים מדי ומונעים את הרצון לניסיונות התקרבות מצד הנשיא. ייתכן שהוא לא מודע לנזק או שלא איכפת לו. דבר אחד ברור: חברה מפולגת ומשוסעת אינה בריאה ואינה ערובה טובה לחוסן חברתי.

הכלכלה האמריקאית

ההחלשות הארוכה והמתמדת של הדולר האמריקאי הוא איתות חולשה של הכלכלה הלאומית. הגרעון האדיר בתקציב, ההוצאות האסטרונומיות על המלחמה בעירק והפרשיות המרובות של שחיתות, הונאות וחוסר יעילות בחברות ענק אמריקאיות אינם מבשרים טובות. מנהלי חברות לוקחים לעצמם משכורות עתק ללא תלות בהצלחת החברה ואפילו אם היא מפסידה (באספקט הזה, ישראל היא תלמידה טובה).

בביקורי האחרון, בסיאטל, נפגשתי עם ידידה, ישראלית לשעבר, המשמשת בתפקיד בכיר מאד בחברת hp. הסיפורים ששמעתי ממנה על מה שחוללה בחברה המנכ"לית ויו"ר חבר הנאמנים שהודחה לא מכבר, קרלי פיורינה, היו מסמרי שער: מינוי גופי ניהול גדולים ופרזיטיים שניזונו מהקרדיט של היחידות היצרניות אבל לא תרמו להן כלום, רכישת מטוס מפואר לשימוש אישי שלה ועוד שישה מטוסים למנהלי החברה, שחיתות וחוסר יעילות. הסיפורים האלה מאפיינים כנראה לא מעט חברות גדולות אמריקאיות בהווה, בניגוד לניהול היעיל והספרטני משהו, שהיה נהוג בהן בעבר.

המלחמה בעירק

כשבוש האב עצר פתאום באמצע ולא נכנס לעירק לאחר שהביס את צבאה, תמהו רבים מאיתנו (ואני בכלל זה) מדוע הוא הפסיק לפני השלמת המשימה. עכשיו אנחנו רואים כמה הוא היה חכם יחסית לבנו, או שהקשיב ליועץ הנכון. סילוק סדאם היה טוב לעולם, לנו במיוחד, אבל המחיר שאמריקה משלמת ובאופן עקיף גם אנחנו, הופך את הפרשה ללא כדאית, בברור לארצות הברית ובעקיפין לכל המערב. קשה להאמין שדור אחד אחרי טראומת וייטנאם, שכל המנהיגים של היום חוו אותה על בשרם בדרך זו או אחרת, אמריקה יכולה לעשות טעות דומה. מחיר הדמים והמחיר הכלכלי (רק התוספת שבוש ביקש היא 80 מיליארד דולר!) הם שני אספקטים כואבים מאד (וספק עם ההכנסות שיגיעו מהנפט העיראקי יהפכו את זה למשתלם כלכלית) אבל יש השפעות לא פחות חשובות שימשכו גם לטווח ארוך.

קשה להאמין שדור אחד אחרי טראומת וייטנאם, שכל המנהיגים של היום חוו אותה על בשרם בדרך זו או אחרת, אמריקה יכולה לעשות טעות דומה. מחיר הדמים והמחיר הכלכלי (רק התוספת שבוש ביקש היא 80 מיליארד דולר!) הם שני אספקטים כואבים מאד (וספק עם ההכנסות שיגיעו מהנפט העיראקי יהפכו את זה למשתלם כלכלית) אבל יש השפעות לא פחות חשובות שימשכו גם לטווח ארוך.

לאחר מכת וייטנאם, ארצות הברית הסתגרה בתוך עצמה וליקקה את הפצעים, ללא התערבות בעולם, למשך כמה עשרות שנים. נכון, עירק אינה וייטנאם וארה"ב אינה עומדת לנחול מפלה, אבל ללא ספק זוהי הסתבכות שסופה אינו נראה לעיין ויחד עם גרירת מלחמה בעצימות נמוכה באפגניסטן, ספק אם בוש ירצה לפתוח חזיתות נוספות בשנים הקרובות. זאת להערכתי הסיבה שקוריאה הצפונית מרשה לעצמה להחציף פנים מול ארה"ב וגם אירן מתנהגת דומה. מי שחשב שהדוגמה העירקית תרתיע ארצות נוספות, כמו אירן, ההיפך הוא הנכון. למרות שהפצצה מן האוויר של אתרי הגרעין האיראניים או הקוריאנים אינם הסתבכות נוסך עירק, יש בארה"ב עכשיו רתיעה חזקה משמוש בכוח בחזית נוספת ולכן הם נותנים את ברכת הדרך לדיפלומטיה האירופית, שקרוב לודאי לא תשיג תוצאות מול הנחישות האירנית להשיג נשק גרעיני. מסתבר, שעירק לא היוותה איום ממשי, בעיקר בהיותה מוחלשת ע"י סנקציות בינלאומיות, אבל בגלל הפעולה בעירק, עלול להיגרם נזק בלתי הפיך בהפיכת אירן וקוריאה למעצמות גרעיניות, ללא מכת מנע נחרצת של ארה"ב. יתכן שארה"ב, שלא תרצה להסתבך ישירות, תיתן לנו את ברכת הדרך (החשאית) לפעולה באירן, אבל אז זוהי הסתבכות שלנו...

משבר האנרגיה והאמריקנים

מי שחושב שמחיר הנפט בעולם עולה בגלל בעיות יצוא הדלק מעירק טועה בגדול. הבעיה עקרונית בהרבה ואין לה פתרון בטווח הארוך. לכן מחירי הדלק ימשיכו לעלות בהתמדה ולא ירחק היום ומחיר החבית יגיע ל-100$. הסיבה לכך היא פשוטה, אבל בעייתית מאד. בעשרות השנים האחרונות לא התגלה בעולם שדה נפט משמעותי חדש, כלומר מקורות הנפט הם קבועים וספקיות הנפט אינן ממהרות להגביר את התפוקה ולדלל את מקורותיהן (מה עוד שבעתיד יקבלו מחיר גבוה בהרבה). מצד שני קיימת הצמיחה המהירה מאד של סין וגם של הודו (במידה פחותה) והתיעוש המסיבי המתלווה אליה. בשתי הענקיות האסייתיות, עתירות האוכלוסין, כל אחוז של צמיחה משמעותו תוספת אדירה של צריכת אנרגיה, גם לצורך התיעוש עצמו וגם בגלל רמת החיים ההולכת ועולה. לא מכבר התבשרנו שסין עברה את ארצות הברית ברמת הצריכה הכוללת.

האמריקאים הם בזבזני אנרגיה כפייתיים. זו אצלם דרך חיים והם אינם מוכנים לוותר עליה. מחירי הדלק העולים כל הזמן גורמים לקיטורים (אותם שמעתי בביקורי האחרון) אבל בינתיים לא לשינוי באורחות החיים.

באירופה, מכונית ספורט קטנה היא סימן לעושר (ניידות קלה ללא מטען). בארה"ב מכונית גדולה ובזבזנית דלק היא עדיין סמל סטאטוס (היום זה בעיקר מיני-ואנים וג'יפים). כשהגעתי לטקסס בפעם הראשונה, לפני 25 שנה, הבנתי מדוע הטקסנים צריכים מכונית גדולה. נסו לשבת בחיפושית חובשים את כובע הבוקרים רחב השוליים. האמריקאים נוסעים ברכב למרחקים גדולים, לכל מקום (מלבד בערים בהן פותחה רכבת תחתית יעילה), במערכת כבישים נוחה ומשוכללת, שעלויות הקמתה ואחזקתה עצומות. המבנים הציבוריים וגם חלק מהפרטיים מחוממים מדי בחורף ומקוררים מדי בקיץ, פשוט כי כך הם רגילים.

בביקורי האחרון בסיאטל, הייתי צריך להגיע בבוקר לאחת מערי הלווין שלה בצידו המזרחי של אגם וושינגטון, שעליו נמתחים שני גשרי ענק, עליהם עוברים הכבישים המהירים. האדם שאליו הייתי צריך להגיע יעץ לי לצאת לפני שבע בבוקר מבית המלון שלי בסיאטל. הבעתי תמיהה על השעה המוקדמת, כי אני רגיל שעומס התנועה בבוקר הוא בכיוון מרכז העיר ולא ממנו החוצה. "לא במקרה הזה" אמר האיש. "כל עובדי מיקרוסופט (הקמפוס הענק של מיקרוסופט נמצא במזרח האגם) הגרים בסיאטל יוצאים בדרכם לעבודה והופכים את שני הגשרים לפקק ענק". רק אז עלתה בדעתי העובדה התמוהה שלמפעלי ענק כמו מיקרוסופט ובואינג אין מערך היסעים, ובעצם, לפי מיטב ידיעתי הדבר לא קיים במפעלים אמריקאים או במוסדות מחקר ממשלתיים (מקבילים לזה שאני נוסע אליו בהסעה שנים רבות). אין כל ספק שמערך היסעים זול בהרבה מאספקת מכוניות למרבית העובדים, חסכוני בדלק, מונע זיהום אויר, חוסך פקקים בכבישים וגם מאפשר לעובדים ניצול של זמן הנסיעה לפעילויות שונות. אבל זה מנוגד לאינדיבידואליזם האמריקני שבו כל אחד אדון לעצמו ונוסע במכוניתו.

אורח החיים האמריקני ייפגע ללא ספק ממשבר האנרגיה הצפוי בעתיד, שלא יהיה זמני אלא ילך ויחריף. השאלה היא כיצד ומתי יתחילו האמריקאים המפונקים להסתגל למחסור הצפוי ולהתחיל לחסוך אנרגיה ברצינות.

אחרית דבר

יש לי עוד דוגמאות לתהליכים שליליים המתרחשים באמריקה, אבל המאמר מתארך והכוונה ברורה ולכן אסתפק במה שכתבתי עד כאן.

ארצות הברית אינה עומדת להתמוטט כמגדל קלפים (או כמגדלי התאומים) לא בעתיד הקרוב וכנראה גם לא בעתיד הרחוק. זה לא יהיה, כנראה, סיפורה של רומא העתיקה, השבעה המנוונת והמושחתת שהתמוטטה בפני צבאותיו הברבריים והרעבים של אטילה ההוני. אבל, בכפר הגלובלי הגדול שנקרא כדור הארץ, כל פרט הוא יתרון או חיסרון בתחרות הגדולה בין המעצמות. וכשסין מתפתחת בקצב רצחני והגלגלים האמריקאים חורקים במקצת, כבר בעשור הבא סין תנשוף בעורפה של ארה"ב (והודו גם היא תגיע, אולי). האקט הסמלי של מכירת חטיבת המחשבים האישיים של ibm, בעבר שם המזוהה עם מושג המחשב, לחברת מחשבים סינית אומר הכל. כיוון שעוצמה כלכלית מיתרגמת לבסוף לעוצמה צבאית ומדינית אם רוצים (יפן לא רצתה, אבל סין רוצה מאד), אני חושש שבעתיד הלא כל כך רחוק תתפוש סין את מקומה של ארצות הברית כמעצמה העולמית המרכזית ואם המשטר שלה יישאר כפי שהוא היום, החיים בעולם שבו המעצמה הדומיננטית היא טוטליטרית ובעת הצורך (מבחינתה) גם ברוטלית ואכזרית, יהיו נעימים הרבה פחות ממה שהם היום, תחת ההגמוניה האמריקאית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נח שמיר