אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אוסטרליה: המסעדה התאילנדית של פוסום ביל


הסוד של "בלוודר תאי" (belvedere thai), המסעדה התאילנדית שזכתה לא פעם ולא פעמיים בפרס המסעדה הטובה בחוף הזהב, קווינסלנד, ולבטח נחשבת הטובה שבתאילנדיות כאן, הוא בטח לא במיקום שלה. מסעדה שחרטה על דגלה את נס השירות המקומי, שמיקומה נשמר כמעט בקנאות על ידי התושבים, היא חבויה היטב בנבכי עכוזו האפרורי של מרכז מסחרי קטן ושולי באזור לא ממש מרכזי, פלורנטיני משהו, ב-surfers paradise, ביתי החם. הסוד שלה הוא גם לא באוכל, למרות שזה ראוי לכל התשבחות המורעפות עליו, ויש הרבה כאלו. הטבחים באים והולכים, אבל המסעדה ממשיכה כבר עשר שנים, והיד עוד נטויה. הסוד האמיתי שלה, שמוזכר כמעט בכל הביקורות המחמיאות שמעטרות את קירותיה הארגמניים, תלויות בצניעות בין פניו המחויכות של בודהה גדול מעץ לפינת הסבה נמוכה שכורסאותיה מגודלות, מיטתיות כמעט, הוא בעליה, ביל פריסום (prissum), המכונה "פוסום" בפי ידידיו וברגע זה ממש מעווה את פניו בביטול ומשליך את הביקורת האחרונה על השולחן בשאט נפש דרמטי ששום "אוחצ'ה" משינקין לא הייתה מתביישת בו. הוא מניח את ידיו על מותניו במבט כעוס ומנענע בגבותיו לעבר העיתון - "היא כתבה שיש לי רגליים רזות, הזונה".ביל הוא מייסדה, בעליה, מנהלה ובעיקר ליבה ונשמתה של "בלוודר תאי". תריסר שולחנות, בר עץ מוארך וארבעה עובדים, פלוס מינוס, לא כולל אבן הפינה עצמה, שמנסה לבטל את הכול בהינף יד של 'תעשו לי טובה'. "אני לא יודע איך הם סובלים את האוכל, הלקוחות. והם לא מפסיקים לדבר," הוא מקטר, אבל העובדים דווקא מקטרים שכשהוא יוצא ויושב עם הלקוחות ליד השולחן הם יודעים שהם נשארים במטבח עד השעות הקטנות של הלילה. "תראה מה היא רוצה, השמנה שם," הוא אוחז במרפקו של לוגאן, מלצר ראשי ושותפו לחיים, ודוחף לשוטפת הכלים היפנית, שלקחה רגע לנשימה ולניגוב הזיעה, עוד כוס יין ליד. "כמה את שותה, בית שימוש," הוא גוער בה ומוזג אחת גם לעצמו.

לפני כחודשיים היה לו משבר קטן. בעיה רפואית משולבת בקשיים כלכליים עקב שנים קשות יותר כמעט וגרמו לו למכור את הבית השני-ראשון שלו למשפחה מבוססת ועסקנית שרצתה השקעה פועלת וקיימת. טבח מאניאק אחד שהוחלף בטבח לא-יוצלח גרמו כנראה, כמו משמיים, לקונים לקבל רגליים קרות ולביל לתפוס את הראש ולהבין שהוא כמעט וויתר על הדבר הכי טוב וחשוב בחיים שלו. אחרי ערב או שניים של רכבת הרים רגשית, הרבה אלכוהול וחשבון נפש מקיף, הוא קם על הרגליים מאושש ומחוזק. "לא מוכרים שום דבר," הוא הכריז בפני הצוות שנשם בהקלה.כבמטה קסם, המציא לו הגורל את הטבח הכי מוצלח שהמסעדה ידעה אי פעם, ובלוודר תאי, לתשואות הלקוחות הוותיקים שליבם החסיר פעימה או שתיים, פתחה את שעריה בשנית, כשהשבוע הגורלי, אם בכלל גרם משהו, מביא רק ללחץ על רשימת ההזמנות. "ככה זה תמיד בחיים כשעושים את הדברים הנכונים," הוא אמר לי אחר כך, כשהכול נרגע. אני חושב שזה היה הרגע בו הפסקתי להשתעשע ברעיון והחלטתי שאני רוצה להעלות על הכתב את סיפור החיים של האיש המרתק הזה, "פוסום" ביל. האמת? עבור עצמי, יותר מכל אחד אחר. אני רוצה לדעת איך נראים חייו של מי שמבשיל להיות אדם מרתק, מקסים ואנושי כל כך. אתם מוזמנים לתפוס טרמפ, אולי נראה גם קצת אוסטרליה בדרך.ביל פריסום, מעין פורסט גאמפ אוסטרלי, אם תרצו, חלף בדרכו לצידם של לא אחד ולא שניים מן האנשים שהפכו, לטוב ולרע, את אוסטרליה למה שהיא כיום. חייו, במובן מסוים, כמי שגדל בשוליה של החברה הצעירה והלבנה שהחלה צומחת כאן רק שלושה או ארבעה דורות לפניו, חופפים לחייה המרתקים של אוסטרליה ומאירים אותה עבור זר כמוני באור שונה ועמוק ממה שהכרתי עד כה.את הראיון ערכנו בהמשכים, בדירתו המעוצבת בקפידה במיטב יצירות המזרח הרחוק והקרוב (רחוק וקרוב אליכם, אצלנו זה הפוך), וגם בביתו השני, במסעדה שהפכה למוסד מקומי ומעוצבת בקפידה לא פחותה. לא פעם ולא פעמיים נאלצנו לעצור את הראיון מחמת התקפי צחוק בלתי נשלטים שתקפו אותי כשהפוסום תיאר בדרמטיות אירוע כזה או אחר, אבל אתם, שלא זכיתם לחזות בפלבולי העיניים והחיוכים הממזריים של המספר, תיאלצו להסתפק בתמצית הכתובה של כל זה. קטיעות רצף נוספות, ארוכות יותר, היו מנת חלקנו בכל פעם בה סחפה הרוח איזה חבר או חברה שעברו באזור והיו חייבים להיכנס לשתות משהו קטן, או לקוח שעמד בנימוס אוסטרלי אופייני בצד וחיכה לתורו "לדבר עם האגדה", מה שנדמה כאילו היה חלק בלתי נפרד מן השירות והחוויה ב"בלוודר תאי".

מסתבר שהפה הגדול והחיוך הממזרי הכובשים את כל העומד מול ביל פריסום, לא נולדו בו אתמול. כשהיה בן שש, בשנת 1950, שלחו אותו ההורים לבית ספר בריטי-קתולי לנערים בניהולם של כמרים. בקווינסלנד של אותם הימים, שנחשבה המערב הפרוע ולא מיושב, זו הייתה משימה לא זולה, אבל ביל לא אוהב להיזכר בחמש השנים שהוא בילה שם. "היה לי מזל," הוא אומר ומחייך בעצב."אני הייתי מהשמנים, הלא מקובלים, ולא מאותם שהוזמנו לחדריהם של האחים". היתרון שלו, מהרגע שהוא זוכר את עצמו ועד עצם היום הזה, היה תמיד אותו פה גדול שלו. "הייתי חכם בלילה כבר מגיל שנתיים," הוא צוחק, "וזה הכניס אותי לצרות כל החיים".קשה לו להגיד שחמש שנותיו בבית הספר ההוא הקנו לו משהו, למעט את הביטחון בכך שקתולי הוא לא יהיה לעולם, אבל עבור הוריו, זה היה המסלול שיש ללכת בו, וכל דבר אחר לא היה קיים. גם מעובדת היותו הומוסקסואל מוצהר, משנות העשרים המוקדמות לחייו ועד עצם היום הזה, הם הצליחו להתעלם בהפגנתיות לאורך השנים, ובייחוד אימו, שפשוט לא הצליחה להעלות על דעתה את המחשבה ואת משמעותה עד יום מותה, כשהוא עצמו כבר היה כמעט בן שישים. המצחיק הוא, שדווקא החינוך הקתולי השמרני אותו העניקה לו אימו האוהבת והאדוקה, הוא שאפשר לו את חייו החופשיים יחסית, משום שבקווינסלנד של אותם הימים, לטענתו, פתח לו זה האחרון הרבה דלתות שלא היו נפתחות בשום אופן אחר.כשסיים את לימודיו ובהיותו קתולי "מן המניין", כאמור, מצא ביל עבודה במחלקת התיירות הממשלתית, ואלה שלחו אותו לאדלייד שבדרום אוסטרליה, בירתה של מדינה שהייתה אז בעיצומו של שינוי מהפכני, ממחוז משטרה גזעני לישות דמוקרטית ושוויונית, מאבק אותו הוביל דון דאנסטן (dunstan), שהתחיל כתובע הכללי והשר לענייני אבוריג'ינים בממשלת הלייבור הפדרלית של פרנק וולש, בשנת 1953, וסיים כמושל דרום אוסטרליה. דאנסטן היה משפטן בהכשרתו, פוליטיקאי אוסטרלי לבן שנולד בפי'גי, להורים שהיו בשליחות, וסירב לשתף פעולה עם הגישה המפלה והגזענית של אנגליה ושל ממשלתו שלו באותה התקופה. הוא הוביל, בסופו של עניין, לביטול חוק "אוסטרליה הלבנה" של הממשלה הפדרלית, שהתיר הגירה לבנה ואירופאית בלבד עד אותן השנים, וקבע, בשיתוף עם אחרים, את עתידה של אוסטרליה כמדינת מהגרים חופשית לבניכל הגזעים.ביל הצעיר חווה על בשרו את ה"לפני" ו"אחרי" של דרום אוסטרליה, כשנעצר, לילה אחד, בדרכו הביתה, בידי זוג שוטרים שחיפשו קצת אקשן. כשהבינו שנפל לידם הומוסקסואל צעיר (פה גדול, כבר אמרנו?), הפליאו השניים את מכותיהם בצעיר הצנום בן השבע-עשרה משך לילה שלם, אותו בילה בחברתם בחדר מעצר פרטי. למרות שהומוסקסואליות נחשבה עדיין, בתקופה ההיא, לעבירה באוסטרליה (חוק שנאכף ביבשת כולה בקנאות, למעט בסידני), השופטת שבפניה הובא הבחור הצעיר והמנופח להארכת מעצר ריחמה עליו, ככל הנראה, ושחררה אותו הביתה כשהיא מייעצת לו להצטייד בייעוץ משפטי ולתבוע את המגיע לו מן המשטרה. ביל סירב בנימוס. "אמא שלי הייתה מתה," הוא מלחש בפולניות, "וקיוויתי גם לשמור על העבודה", מה שלא עמד לקרות בכל מקרה. הוא פוטר לאלתר, אבל מעז יצא מתוק. סיר רג'ינלד אנסט, מייסד אחת מחברות התעופה הראשונות של האומה הצעירה ושוביניסט ידוע, שהעסיק כמעט אך ורק גברים (סטרייטים או גאים, היינו הך, ובלבד שלא נשים), חנך קו תעופה חדש, מאדלייד למלבורן, ]שהייתה כבר אז (ועודנה) עיר בינלאומית קוסמופוליטית של ממש. ביל התמנה למשרה פנימית בחברת התעופה, שהקפיצה אותו למסלול הסילון, והוא החל בחייו האמיתיים.

אצל אנסט הוא כבר היה חלק מקהילה הומוסקסואלית גדולה ופורחת והרגיש, אולי בפעם הראשונה מאז שעזב את קווינסלנד, באמת בבית. הבית, במקרה הזה, היה חבורה קטנה של גברים נאים ומאושרים שלא היו צריכים אף אחד חוץ מעצמם. ביל חיבר וערך עלוני פרסום עבור חברת התעופה, מה שהביא אותו לביקורים תכופים באתריה הרבים ברחבי אוסטרליה וזיכה אותו בהרבה חנופה מצד המנהלים האזוריים, שממש לא הפריעה לו ("זו הייתה הפקרות חסרת תקנה, הם ליקקו לי את התחת ואני נהניתי מכל רגע"). במהלך אותן שנים פגש גם את מי שהפך לאחת מאהבות חייו הגדולות, בחור שחור מסן-פרנסיסקו, ארה"ב, שהיה בטיול עבודה באוסטרליה. הם חיו זה במולדתו של זה לסירוגין משך שנתיים, כשהם מתקשים להרגיש בבית בשני המקומות. למרות שהקהילות ההומוסקסואליות של שתי היבשות, יש להניח, היו מקבלות בשמחה את בני הזוג אם היו בצבעים תואמים, עובדת היותם זוג מעורב גרמה למתחים בלתי נסבלים בכל מקום בו היו. באוסטרליה שחורי העור היחידים שהיו באותה התקופה היו ילידי היבשת, שמעמדם היה ועודו, במקרים רבים מדי, מחפיר למדי, כך שהשניים נאלצו לנסות ולחיות יחד בסן-פרנסיסקו. אלא שלילה אחד הם כותרו במכוניתם וכמעט חוסלו בידי המון זועם בשכונה בה גרו בארה"ב. החבר שלף אקדח מתא הכפפות, הפורעים נמלטו על נפשם, וביל הבין שהוא צריך להחליף מערכת יחסים. מה שכן, מכל הסיפור הזה יש להניח שהוא יצא עם קצת יותר בטחון עצמי והשלמה עם מי שהוא. אולי אפילו עודף בטחון עצמי, שכן המשרה הבאה שהוצעה לו, שהחזירה אותו לקווינסלנד, במסגרתה אמור היה לנהל משרד נסיעות מקומי, התגלתה ככיסוי בו השתמשו מעסיקיו, שהציעו לו לעשות "טיול עסקים קטן לדרום מזרח אסיה", כחלק מפעולותיו המורחבות של העסק המשפחתי. ("בית לוויות", הם אמרו. "יש בעיה?") ביל נמלט על נפשו, בילה עוד תקופה קצרה בסמטאותיה הוויקטוריאניות הגשומות והחמימות של מלבורן, שהייתה גדולה וסואנת אבל לא מספיק עבור מי שרצה להיעלם, כמוהו, וגילה שבמצבו נכונה שבעתיים האמרה "כל הדרכים מובילות לסידני". לעומת מלבורן, שבה הייתה הסצנה הגאה, אם כי קיימת, מחתרתית וזהירה ומלווה בפשיטות מזדמנות על מועדוני לילה, הטרדות שונות ואפילו מעצר בחלק מן המקרים, בסידני, כבר אז, בשנת 1980, אף אחד לא התבייש בשום דבר. ביל גילה את "חוק הסטודנט", לפיו עבודה מזדמנת ומזומנת תמיד תשתלם יותר מעבודה מסודרת ומכובדת שבצידה תלושי משכורת, חשבונות בנק ושאר ירקות, והפך להיות מלצר. אבל די מהר נמאס לו מסידני, שהייתה כרך בינלאומי של ממש וחולה בכל מחלות העיר המודרנית. החיוך וניד הראש האוסטרלים הנפוצים ברוב הרחובות כאן כמעט ואינם קיימים שם, וקצב החיים הרבה יותר מהיר, מלחיץ ויש האומרים, מרגש. לביל הוא היה קצת יותר מדי מרגש לאחר תקופה, שלא לדבר על יקר. "גיליתי שאני מרוויח הרבה יותר, עובד הרבה יותר, אבל יכול להרשות לעצמי הרבה פחות".מלבורן קראה לו לחזור, והוא שב אליה במדי המלצר החדשים שלו, אך לא לאורך זמן. במהלך שיחה רעשנית וסוערת במיוחד שהפריעה למנהלת המחלקה, יצאה זו מהחדר בשאגת "אתם עובדים או עושים צחוק כאן?!" "תתפלאי," השיב לה הפושטק בלי למצמץ, "אבל אני יודע לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת". הבוסית החליפה צבעים, חזרה למשרדה, ולמחרת מינתה את עז הנפש לסגנה. היא גם לקחה אותו איתה כשעברה למלון גדול יותר ומכובד יותר, וסינדרלה שלנו, שזה היה מפגשה הראשון עם תחום האירוח, גילה את ייעודו האמיתי – לעשות לאנשים טוב. לפעמים קצת יותר מדי, הוא מודה, אבל אין מה לעשות. "אני מזל דלי," הוא נאנח, "זה בכוכבים". למרות שהוריו ניסו לשדל אותו פעמים רבות לחזור אל האספסת, הוא נאלץ לסרב להם עד סוף שנות התשעים לערך, בעיקר משום שראש ממשלת קווינסלנד באותן השנים, הידועות יותר כ"שנות האופל" של המדינה הצפונית, הטרופית והיפה הזו, היה עדיין הכומר הלותרני ממוצא דני, ביילקה-פיטרסן (bjelke petersen), שהיה מטיף קנאי ומושחת מן הסוג הגרוע ביותר. זכויותיהם של מיעוטים, כגון אבוריג'ינים והומוסקסואלים, היו הדבר הרחוק ביותר מן העין הציבורית בקווינסלנד של אותם הימים, וכן, כפי שהסתבר מאוחר יותר במהלך עבודתה של וועדת פיצג'רלד, וועדת חקירה פדרלית שבדקה את שהתרחש בממשלת קווינסלנד באותן השנים, גם זכויותיהם של כל אזרחי המדינה שהממון והקרבה לשלטון לא היו בידיהם.ביל המשיך ובילה את ראשית שנות הארבעים שלו כמנהל מחלקת האירועים של מספר בתי מלון גדולים במלבורן. ואז, בשנת 1988, לאחר שמפקד משטרת קווינסלנד הודה בשחיתות משטרתית וממשלתית מרחיקת לכת בכל רמות השלטון המקומי ופיטרסן הועף מתפקידו, הוא קיבל את הצעת חייו. איש זקן אחד בשם ג'ון לונגהרסט, שהגה, יצר ופיתח את dreamworld, פארק השעשועים הענק של אוסטרליה, פגש במקרה את בני משפחתו של ביל וגילה להם שהוא מחפש מישהו יצירתי, קצת מופרע ובעיקר אחד שאוהב לעשות לאנשים טוב. הם חייכו והפגישו את השניים, וביל "פוסום" הפך למנהל מחלקת האירועים המיוחדים של פארק השעשועים. שם הוא כבר נתן לדמיון שלו להשתולל. הוא הטיס מסוקים מעל האורחים, יצר ארמונות ופסלים בקרח ובשלג, זכה למספר כותרות בעיתונים וראה את שמו מתנוסס על כמה מיצירות האירוח המופלאות יותר של אוסטרליה ואולי אפילו של העולם כולו.

אז, פתאום, משהו הסתובב לו בראש. הוא לא יודע אפילו מה זה היה או איך להגדיר את זה, אבל הפוסום הרגיש שהוא עדיין לא נמצא ממש במאורה הנכונה. הוא הרגיש, שם, בפסגתה האומנותית של הקריירה שלו, שהוא רוצה משהו ביתי ואינטימי יותר. שהוא רוצה שהעבודה תהיה הבית, ולהיפך. הוא עוד ניסה, משך תקופה קצרה, לעבוד במקום קטן יותר, אבל ממש לא שקט, רגוע או אינטימי, כשקיבל על עצמו ניהול פונדק שכונתי אחד, בצפון חוף הזהב, שהיה ידוע כמקום מרבצם של חברי כנופיית אופנוענים קשוחים, מזוקנים ומטילי אימה. הבאר היה מוקף ברשת ברזל בשל הטלות צלחות, מלאות או ריקות, אל עבר הצוות, כשהאוכל או השתייה לא נשאו חן בעיניהם של הלקוחות, אבל ביל לא נרתע. הוא הכניס שינויים מזעריים למקום, בעיקשות אופיינית, עד שיום אחד הורה לצוות לפרק את "שולחן המלך" הארוך של הכנופיה לתריסר שולחנות קטנים שפוזרו ברחבי המקום ולהניח על כל אחד מהם מפה לבנה ופרח אדום. "התרנגול", מנהיג האופנוענים שכונה כך על שם תסרוקתו, לפת את הפוסום המבועת בצווארונו ונענע אותו מעל הרצפה בזעם, כשהוא מטיח בו קללות עסיסיות משך דקות ארוכות. "הסתכלתי למוות בעיניים," הוא נזכר בחלחלה. שבוע מאוחר יותר ידע ביל שניצח, כשאותו תרנגול קרבות וותיק התייצב בדממה מצייתת תחת עקבה של בת זוגתו מגולחת הראש לארוחת ערב רומנטית, על בקבוק יין, בפינה החשוכה והאינטימית ביותר של הפונדק המשופצר.אבל הגורל לא עמד להרשות לביל "פוסום" לוותר על עצמו בשביל אף אחד. בעל הפונדק, שנקלע לקשיים כלכליים, חיסל את העסק ללא כל אתראה מוקדמת וביל מצא את עצמו, בפעם המי יודע כמה, מובטל. מערכת יחסים ממושכת שעלתה על שרטון עלתה לו בחצי מרכושו, ואז, כדי להפוך אותו למקבילה המושלמת לאיוב התנ"כי, נפטרה אימו, האדם האהוב והחשוב ביותר בחייו. ביל מצא את עצמו מרחף מעל תהום אישית, רגשית, כלכלית ובעיקר נפשית. ואז זה קרה לו. ברגע אחד של צלילות הוא הבין, כפי שרובנו מבינים בנוכחותו של המורה הגדול עם המגל המושחז, שאין זמן אחר לעשות את מה שרוצים לעשות. בחיוך הקטן האופייני לו הוא הימר על כל הקופה הקטנה שלו ופתח את המקום הקטן שלו. את השאר הוא כבר ישמח לספר לכם על כוס יין לבן וצלוחית שרימפס מטוגנים בחלב קוקוס ובוטנים, ב"בלוודר תאי", המסעדה הכי מוצלחת בחוף הזהב, כאמור.

ואיך מעבירים חיים שלמים ועתירי תהפוכות שכאלה, פוסום, בלי לכעוס על אף אחד, בלי לשנוא, לנקום, להתמרמר, להתקרבן נוכח הכאב, הפשע וגועל הנפש שקיימים בכל מקום בו אנו חיים? איך עושים את זה וממשיכים לחייך, לזרום עם החיים ויחד עם זאת להגות ולהגשים חלומות, ובעיקר לא לשמור טינה, לכעוס או לשנוא נפש חיה עלי אדמות?"לא מדובר בהישג גדול כל כך," הוא אומר כשהוא מנקה את הכוסות ושותה עוד אחת אחרונה. הנרות הקטנים והזוהרים שעל השולחנות גוועים לאיטם וגווני הארגמן והזהב של הקירות דועכים, אורם נעמם, כמעט ונעלם בעוד הם מתמזגים עם היין האדום ונוסכים עלינו חמימות מרדימה, בסיומו של עוד ערב מוצלח ב"בלוודר תאי". "זה כרוך רק בתובנה אחת פשוטה. שהדברים היחידים באמת, בסופו של דבר, שנוכל ליהנות מהם ללא תנאי הם החיים עצמם וחייהם של הסובבים אותנו.נרצה או לא נרצה, בסופו של דבר אנו יכולים רק לקבל את הדברים שקורים סביבנו.אבל כולנו מרגישים מאוימים כשנדמה לנו שמתקיפים את אורח החיים שלנו. אני מבין את זה היטב. אני מכיר את התחושה בעצמי ובדיוק משום כך מסרב לשתף איתה פעולה ולכעוס כשהיא מופיעה אצל אדם אחר. איזה טוב אפשרי יכול כבר לצמוח מריקוד לחליל הכעס של מישהו אחר?"את החלום האחרון שלו, שעשוי להישמע לכם מוזר, הוא מבטיח לעצמו להגשים בשנים הקרובות. הוא רוצה לבקר במצריים ואולי בעוד כמה מקומות אצלנו, במזרח התיכון. לנשום את המדבר, להיבלע בשווקים, לראות ולחוש מקרוב את הדברים שהקסימו אותו בספרות, בציורים ובצילומים כל חייו. כך שאולי, למרות הכול, גם "בלוודר תאי" לא תהיה התחנה האחרונה של פוסום ביל. לכו תדעו. מה שבטוח, אם אתם מטיילים לכם אי-שם במזרח התיכון, הקרוב או הרחוקורואים איש אחד, די מבוגר, די גבוה, עם רגליים די רזות, יושב באיזה בית קפה, שותה יין ומחייך אל העולם באוסטרלית, אני ממליץ לכם בחום להגיד לו שלום ולשבת איתו לאיזה משקה או שניים. רק טוב יצא לכם מזה, באחריות.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיו מגן