אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תאילנד סוף 2005 - רשמי ביקור


בנגקוק

נהג ה"טוק טוק" בתוך השלולית העצומה והפקקים בבנגקוק רק מחייך וממלמל "טרפיק טרפיק". בנקוק סוף 2005 נראית בדיוק כפי שנראתה התחנה המרכזית הישנה בת"א בסוף שנות החמישים. אלפי דוכנים מאולתרים המוכרים את כל סוגי הסחורה האפשריים דחוקים אחד על השני ועוברי האורח הרבים נאלצים לעבור לכביש כדי לעקוף את החסימות של הדוכנים.

ארץ מוזרה תאילנד לכאורה ג'ונגל רב עד קדמוני שאנשיו גם הם קדמונים באופן חשיבתם והתנהגותם והינה נחתה עליהם המודרניזציה והגלובליזציה ועוד הרבה מילים מתוחכמות ומודרניות מסוג זה ועליהם להתמודד עם כל זאת באמצעיהם הדלים. ניקח לדוגמא את אותו ה"טוק-טוק" המפורסם, רבים מאיתנו עדיין זוכים את הוספות הוותיקות. ובכן לקחו מנוע של ווספה עם הילוכים והרכיבו מעין עגלה קטנה מאחור והנהג יושב על מושב קטן לפנים ויש לו גם מראות, תאורה ומגבים ועם כלי רכב מוזר זה המזכיר את הריקשה ההודית בהבדל שה"טוק-טוק" ממונע והנהגים נוהגים במיומנות בלתי רגילה. הוא פועל על גז, כדי להפחית את רמת הזיהום הלא מציאותית הקיימת מעל באנקוק. המהדרין שבשומרי הבריאות אף עוטים על פיהם מגן זיהום בדומה למנתחים. בדומה ליצירתיות המדהימה של ה"טוק-טוק" רואים אנו יצירתיות מיוחדת גם בכלי שיט מוזר השט על פני הנהרות – מדובר בסירה ארוכה הדומה לגונדולה הוונציאנית אלא שבמקום משוט ידני לקחו "החברה" מנוע של מכונית הונדה רגילה והרכיבו לגיר שלה מוט ארוך שבקצהו מדחף. מאד מוזר לראות מנוע מורכב על מוט המרחף מעל הסירה כאשר הוא משמש הן לשיוט והן להכוונת הסירה המוזרה הזו, אלא שלמרבה הפליאה הסירה הזו מאד מהירה ושייטיה מיומנים ביותר.

באנגקוק בדומה לכל הכרכים המצויים במדינות העולם השלישי הינה עיר שגדלה כל הזמן ללא כל תכנון ובקרה . משפחות רבות נוטשות את הכפרים ומתיישבות בעיר בדרך כלל בפחונים מאולתרים, או "בדירות" צרות ומיושנות. הדינאמיקה האורבאנית של העיר מתבטאת בהעתקת התשתיות מבית לבית ומפחון לפחון ע"י משיכת חוטי חשמל מאולתרים וצינורות מים ממקום מגורים אחד למשנהו. הרחיצה , שטיפת הכלים והכביסה מתבצעים בקערות פלסטיק והמים המזוהמים נשפכים לרחובות שגם הם חסרי ניקוז וביוב. הפרדוקס הגדול ביותר ע"פ עיני לפחות הינו חוסר ההלימה בין רמת החיים הנמוכה של התושבים ומדובר במקרה הטוב במשכורת ממוצעת של 200 דולר לחודש או חצי דולר לשעת עבודה לבין כמות המכוניות החדשות של התושבים.

העיר באנקוק מפוקקת במאות אלפי טנדרים חדישים, ברובם יפנים וגם מכוניות נוסעים מפוארות. מרבית המכוניות הללו מיוצרות ב-תאילנד בעיקר ע"י חברת טויוטה. ולמרות ריבוי כל כלי הרכב והפקקים , הנסיעה ברחבי הכרך רגועה לחלוטין ללא התפרצויות זעם, הטחת קללות והתכחשויות בין נהג לנהג כמקובל במקומותינו.

פרדוקס נוסף הגלוי לעין הינו כל אותםגורדי שחקים הגלויים לעין המקיפים את העיר הענייה מנוכרים ומבודדים כאילו שייכים הם לעולמות אחרים. מי גר בבתים אלו ומהיכן משיגים הם את פרנסתם בארץ ענייה זו? לשאלה זו לא מצאתי תשובה.

ואם הכבישים פקוקים על אחת כמה וכמה שהמדרכות הומות ערב רב של אנשים תאילנדים וגם הרבה מאד "מערביים" (כולל ישראלים). כה הרבה עד כי הנך תמה מה מושך אנשים אלו ל-תאילנד?

התשובות לכך מרובות כי ב-תאילנד כל אחד יכול למצוא את מאוויו ועל זה נדבר מאוחר יותר, אולם לפחות לגבי הישראלים ובעיקר הצעירים הסיבה היא פרוזאית ביותר והינה "אחד על ארבע" או כל שקל שלנו ערכו ב-תאילנד 4 שקל בקירוב וברור אם כך כי הכול זול מאד.

ברצונך ארוחה בת 3 מנות במסעדה בינונית בארץ הקודש תשלם עבורה 80 ₪ (בממוצע כמובן) ואילו ב-תאילנד 20 ₪ (מתורגם למטבע התאילנדית – באט.)

זוג נעליים חיקוי יפה לפומה שבארצנו משלמים עבורם 200 ₪ כאן משלמים 25 ₪ וכהנה וכהנה.
אם כך ברור כי מבחינה תקציבית בארץ חודש קיום עלוב ליחיד שמשמעותו 4000 ₪ הרי ב-תאילנד הינך יכול להתקיים 4 חודשים ברמת חיים פחות או יותר זהה. וכך כפי שציינו המרקסיסטים הוותיקים הכול עניין של משאבים כלכליים וכוח הקניה של המטבעות.

אכן באנקוק נכבשה ע"י הישראלים. בכל מקום נראים כתובות בעברית ומוקדי האינטרנט שהכיתוב הוא בעברית וגם על מרבית בתי המלון והארחה ישנם שלטים בעברית, ואף רבים מנותני השירותים לתיירים שולטים בעברית ברמה של עולה חדש בארץ לפחות.

כנראה שלישראלים ישנה השבשבת מוניטארית מעל ראשם ואם בשנות החמישים הצפנו את קפריסין ובשנות הששים את אירופה במיוחד איטליה ויוון הרי היום כאשר השקל העלוב אינו יכול להתמודד כלל מול היורו-דולר האימתני פונה השבשבת המוניטארית הישראלית לעבר המזרח ובעיקר ל-תאילנד שם המחירים עדין "נוחים"

צ'אנג - מאי
המטוס הדו מנועי ריחף מעל חשרת הג'ונגלים העבותה של צפון תאילנד. דומה כי אלפי שנים לא השתנה דבר בנוף זה. יערות עד ששיחים מטפסים אימתניים עוטפים את עציהם, שיחי בננות , עצי קוקוס ופפאיה והרבה הרבה מים מכל הסוגים: נהרות עד, מפלים גבוהים, ביצות, שלוליות וגשמים שוטפים שמימיהם חמים.

פה ושם שדות אורז בודדים בינות לג'ונגלים מנסים להוכיח את צל אחיזתו של האדם ביערות עד אלו. לצופה המערבי מראות אלו הנם פסטוראליה ודומה שהוא מקשרם לסרטים ישנים שראה בימי ילדותו אודות יערות העד באפריקה ובדרום אמריקה אלא שלגבי האנשים החיים כאן החיים הינם מאבק הישרדות קשה ביותר.

מקורות הפרנסה מדולדלים, רמת החיים נמוכה, הכפריים חיים בבקתות עץ על כלונסאות מכוסות קש יבש, מים זורמים חשמל וסניטציה כמעט שאינם קיימים. אמנם הטבע העניק להם שפע של פירות ובעלי חיים אך ליתר המצרכים הינם זקוקים לכסף ולשם כך צריך להשתכר. מרבית הכפריים הפכו את חצרות בתיהם לדוכנים עבור התיירים והם מוכרים מכל הבא ליד. כל כפר במעבה הג'ונגל הינו "קניון" בזעיר אנפין שתיירים בוררים בין הדוכנים ע"מ לקנות מזכרת כל שהיא. בקרחות יער תמצא פילים רוקדים ואלס ובועטים כדור-רגל לשער כדור רגל ונחשים נושקים את מאלפיהם ומשעשעים את הקהל – הכול תמורת פרוטות מעטות שעל זה פרנסתם של המקומיים.

אולם גולת הגרוטסקיות, אטימות הלב וההתאכזרות הינה התופעה הקרויה "שבט ארוכות הצוואר". הרחק הרחק במעמקי היער בקרבת גבול בורמה שוכנים הכפרים של "ארוכות הצוואר". אחת החרפות הגדולות ביותר של המאה עשרים ואחת.

מדובר בשבט קדום ללא השכלה שמקורו כנראה מבורמה וע"פ אמונתם, נקבות שנולדות במולד הירח יש לקבע טבעת מתכת בצווארם אחת לשנה. משקלה של הטבעת כבד ובחלוף השנים נמתח הצוואר על חוליותיו ועצביו לפי שלוש ממידותיו הנורמאליות. המשקל הרב יוצר מעמסה בלתי נסבלת על כתפי הנשים וכמובן פצעי לחץ בלסת ובשכמות.

רופאים אף מזהירים כי במידה ויוסרו הטבעות מעל הצוואר תשותק האישה מיידית כיוון שאין תומך לעצבי הפרקים של הצוואר. קשה לתאר את התפעלותם של "המערביים" לנוכח התופעה המוזרה הזו והינם מוכנים לשרך רגליהם אלפי קילומטרים בכדי לחזות בה. ראש הכפר בתמורה זוכה לתשורה נאה ממדריכי הטיולים התאילנדיים וגם חלק מהתיירים רוכשים מזכרות מנשים אומללות אלו.

אולי יותר מכך מעציב לראות את הילדות הקטנות בנות השש ואילך שכבר קובע לצווארם טבעת מתכת וגורלם הטראגי נחרץ מראש. כל אדם בר דעת תמה היכן הם כל אותם ארגוני זכויות האדם ב-תאילנד ובעולם? ארגוני הנשים והפמיניסטיות למיניהם? מדוע אינם עושים דבר כדי להפסיק אכזריות זו ולו לפחות לגבי הדור הצעיר? דומה כי באזורים אלו התמורה הכספית חשובה יותר מכבוד האדם וחירותו ועל כך הנני מצר ביותר.

ואכן יאמרו רבים כי מדובר במסורת והרי "מסורות" רבות אכזריות ותת אנושיות נגרעו מהעולם החל מהנוהג לשרוף את האלמנה יחד עם גופת הנפטר, קשירת רגלי הנשים בסין, ברית המילה הנשית בארצות האיסלם וכהנה וכהנה "מסורות" מימים קדומים. בהזדמנות זו אני פונה בקריאה נרגשת אל ממשלת תאילנד לעשות הכול כדי לשרש תופעה זו וגם אם מדובר בשבטים בורמזים המקבלים רק חסות ממשלת תאילנד.

קו - צ'אנג

לבסוף איי הדרום המקסימים זרועים כפנינים בתוך האוקיינוס, חופים ארוכים שטופי שמש ובתי מלון נושקים להם. מלונות יוקרה עם מיטב העינוגים , פעילות חוף וים ובקיצור: משוש נפשו של כל אדם המעוניין במנוחה ללא תשלום מכביד.

בחופים אלו ראוי לציין את התופעה המעניינת הקרויה בפי: "וגר סב עם נכדתו ואהבה שררה ביניהם". לאורך החופים ו-בתי מלון נראים הגברים "המערביים" המבוגרים ויש ביניהם כבר הנושקים את גיל השמונים שערם לבן וקרחת נוצצת מעטרת את ראשם, כרסם בולטת, ורידים אדמדמים צצים בפניהם וברגליהם החשופות הנעולות סנדלי חוף. ולצידם מחובקת ונראית "מאושרת" ילדה תאילנדית יפה.

הם מהלכים לאורך החופים חבוקים, סועדים יחד ומבלים את הלילות יחדיו והאם יש בכך דבר המנוגד לטבע האנושי ? מי שמנו לשופט איש או אישה, אך נראה כי הרצון של התאילנדיות לשביב תקווה כל שהיא לצאת ממצבם הנוכחי בעזרת אירופאי מזדקן – רב יותר מסלידתם הטבעית עקב הבדלי הגיל, וכיוון שנראה הדבר חוקי וגם נורמטיבי וזה נהנה וזו לא יוצאת חסר (הרי אין איש כופה עליה את הדבר) דיינו בכך וכל איש ואישה מבין הקוראים ישפטו כהבנתם.

במטוס חזרה ארצה מחציתו ישראלים מבוגרים ובודדים שחזרו ממסע התענוגות ובידיהם חליפות תפורות ומחציתו נוער ישראלי שבא להוות את החיים ללא לחצים. נהנים מהחופש וחוסר האחריות לאחר שרות צבאי מתיש.

נפרדים אנו מ-תאילנד שכדאי וראוי לבקר בה לעניות דעתי, ולו רק כדי לחוש את עורקי המזרח הרחוק העומדים להתפקע נוכח המודרניזציה והגלובליזציה התוקפים אותם. ויתכן, לצערי כי עוד מספר שנים מקום קסום זה כבר לא יהיה כפי שהוא היום.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דב ויגיסר

.